בספטמבר ימלאו 26 שנים לאסון השייטת. מדובר באחת הטראומות הגדולות של צה"ל, שעד היום לא הצליח לספק לעצמו תשובה חד־משמעית וברורה – מה באמת קרה בליל 4 בספטמבר 1997.

בערב יום הזכרון פגשנו שניים שהיו שם; שניהם השתחררו בדרגת סגן־אלוף, שניהם היום אנשי חינוך, שניהם עדיין חיים את הלילה הסמוך לכפר אנצריה, בין צור לצידון.

בשנים האחרונות השניים משתפים פעולה בערבי שיח ובהרצאות על הפעולה. לאף אחד מהם אין ממש תשובות ברורות לגבי מה שקרה שם. רמי מיכאלה היה קצין המודיעין של השייטת במהלך סוף שנות ה־90. הוא היה בקבוצת הפקודות הראשונה אצל אלוף פיקוד הצפון עמירם לוין, כשזה שלח אותו יחד עם מפקד השייטת דאז אלוף־משנה אלי גליקמן לתכנן את הפעולה בלב לבנון.

"עקבנו אחרי פעיל בכיר של ארגון אמל, שעשה לנו הרבה צרות ברצועת הביטחון", הוא מספר. "הבנו שהוא נוסע במסלול קבוע מא־נבטיה לכיוון הכפר אנצריה – ובכל פעם שהוא מגיע לקטע מסוים בכביש הוא מאט את הרכב בגלל בור עמוק, ועובר את הקטע במהירות אפס.

"בלשון שלנו זה היה 'מתפס' מצוין. החלטנו לבנות את המבצע כולו סביב הנקודה הזו בכביש ולהטמין שם את המטענים". הדברים הללו של מיכאלה מסתדרים עם דברים שאמר לימים מזכ"ל חזבאללה חסן נסראללה. הוא טען כי הארגון יירט את כל צילומי המל"טים שחגו בזמן איסוף המודיעין מעל לקטע הכביש המדובר.

אילוסטרציה: לוחמי שייטת 13 (צילום: דובר צה"ל)

"עקבנו אחרי פעיל בכיר של ארגון אמל. הבנו שבכל פעם שהוא מגיע לקטע מסוים בכביש הוא מאט את הרכב בגלל בור. החלטנו לבנות את המבצע כולו סביב הנקודה הזו בכביש ולהטמין שם את המטענים"

במשך כחודשיים המל"טים עקבו אחרי התנועות של יעד הפעולה, כמעט על בסיס יומי. מה שלא ידעו בישראל הוא שהצילומים עברו לקריה בתל אביב – וגם לחמ"ל יירוט שהקימו האיראנים עבור חזבאללה.

כאן נכנס לתמונה סגן־אלוף במילואים רוני פולט. אז, ב־1997, הוא היה מפקד יחידת הפושטים בשייטת. רוני היה מפקד הכוח הקרקעי במבצע ונע בראש הכוח. "בקושי הראשון נתקלנו דקות אחרי הנחיתה. הייתה שם חומה גבוהה שהיינו צריכים לעבור אחרי חציית כביש החוף הלבנוני", הוא מספר.

"בתכנונים, הגובה של החומה היה כשלושה מטרים, בפועל הוא היה כ־4.5 מטרים, אז התברר שהסולמות שהבאנו לא מספיקים. הצלחתי לעבור עם חמישה לוחמים את החומה, אבל ללוחמים האחרים, שסחבו מטענים במשקל של 50 קילוגרמים כל אחד, לא היה סיכוי לקפוץ מטר וחצי באוויר כדי להגיע לסולם.

"אחד הלוחמים שעבר איתי את הגדר הצליח לבסוף לפרוץ שער ברזל קטן וכך הצלחנו להעביר את שאר הכוח מבלי לטפס על הסולמות". מתברר שבשלב הזה זיהו מל"טים שטסו באזור תנועה חשודה במקום שאליו הכוח אמור היה להגיע.

אילוסטרציה: אימון של לוחמי שייטת 13 (צילום: דובר צה"ל)

על מסכי המכ"ם בתמונה הטרמית נראו כתמים חמים, כלומר, משהו חריג. ההחלטה הייתה כי לא מדובר בבני אדם ולכן לא ניתנה שום הוראה לכוח על הקרקע. מתברר שהוא אפילו לא היה מודע לזיהוי

על מסכי המכ"ם בתמונה הטרמית נראו כתמים חמים, כלומר, משהו חריג. ההחלטה הייתה כי לא מדובר בבני אדם ולכן לא ניתנה שום הוראה לכוח על הקרקע. מתברר שהוא אפילו לא היה מודע לזיהוי הזה. עד היום לא ברור מה זוהה שם.

"מייד אחרי שחצינו כביש נוסף, כמה מאות מטרים מהמקום שבו היינו אמורים להטמין את המטענים – אירע פיצוץ", מספר פולט. "כל הכוח שלידי נפגע. אני נפצעתי קל בפנים וביד. היינו למעשה חמישה מקדימה שחצו את הכביש, כל שאר הכוח נשאר בצד השני שלו. מייד אחרי הפיצוץ נפתחה עלינו גם אש מדויקת. כלומר, מישהו חיכה לנו שם עם מטעני רסס".

העדות הזו של רוני על אש מדויקת חיזקה לימים את ההשערה שחזבאללה או אמל זיהו במדויק את נקודת המארב המתוכננת של צה"ל, הטמינו בה מטעני רסס והשכיבו שם מארבים מדי לילה. מעבר לעדות הלוחמים על הקרקע לא התקבלה עד היום שום אינדיקציה מודיעינית לכוח קרקעי של חזבאללה שהיה במקום.

בשלב הזה הפעולה הופכת להיות רועשת. למעט סער, הקשר של יוסי קורקין, כולם נפגעו. רוני, שנפצע בפנים, ממשיך לפקד על הכוח. הוא מורה לאלי הקלע שלידו לסרוק את השטח באמצעי לראיית לילה, אבל אלי – שנפגע בפניו – לא מצליח להכניס את העין לכוונת הטרמית.

אילוסטרציה: אימון של לוחמי שייטת 13 (צילום: זיו קורן, דובר צה"ל)

בשלב הזה רוני מנסה ליצור קשר עם הכוח האחורי אבל אז מתברר לו שמכשיר הקשר שלו מושבת מהפיצוץ. למזלו, סער, הקשר של יוסי קורקין, חובר אליו ומעביר דיווח לאחור שהכוח נתקל ויש נפגעים. אף אחד בשלב הזה לא מבין את גודל האירוע.

כמה דקות לאחר מכן מתרחש פיצוץ נוסף, גדול מאוד. רמי, שנמצא בסירת הפיקוד, מתאר את זה כ"כדור אש שמתרומם פתאום לשמיים ובבת אחת מאיר לשניות את שמי לבנון"

כמה דקות לאחר מכן מתרחש פיצוץ נוסף, גדול מאוד. רמי, שנמצא בסירת הפיקוד, מתאר את זה כ"כדור אש שמתרומם פתאום לשמיים ובבת אחת מאיר לשניות את שמי לבנון. בשלב הזה אנחנו עדיין לא מבינים שזה קשור לכוח העיקרי שלנו".

בדיעבד, מתברר שבפיצוץ הזה נהרגו כל תשעת לוחמי החולייה האחורית. הוא נגרם מהמטענים הגדולים שנשאו חיילי השייטת על הגב. מה גרם לפיצוץ הזה? עד היום הדעות חלוקות. יש הטוענים שהמטענים הופעלו בשל תקלה טכנית, או כתוצאה מהדף הפיצוץ הראשון, שפגע במטען עצמו והפעיל אותו.

"מייד אחרי שאנחנו מבחינים בפטריית האש, מפקד השייטת אלי גליקמן מורה לכוח החילוץ הימי, שהמתין על סירות מול החוף, להתחיל לצמצם טווח לקראת נחיתה וחבירה לכוח שנתקל. במקביל אנחנו דורכים את כוחות החילוץ על המסוקים, ועדיין, אין לנו מושג שכמעט כל הכוח נפגע ורובו נהרג. זה מצב נוראי. להיות במים, לפקד על הפעולה מבלי שאתה יודע מה קורה שם באמת".

גם לרוני, שהיה בכוח הקדמי, התמונה לא הייתה ברורה. כביש וכמה עשרות מטרים הפרידו בינו לבין הכוח האחורי. "אני מטפל בפצועים אצלי, מתחיל לפנות אותם לכיוון מחסה כלשהו – ומתחיל לחפש את שאר הכוח. בשלב הראשון אני מוצא את קורקין שוכב על הבטן. אני קורא לו, מזיז אותו, מנער ומתקשה להאמין שהוא נהרג. קורקין היה אגדה בשייטת, ופתאום הוא מוטל לפני באמצע לבנון".

20 דקות אחרי הפיצוץ השני מגיעים זוג מסוקי תקיפה לאזור. רוני מכווין אותם כדי לבודד באש את אזור הפעולה מהאוויר. רק בשלב הזה הוא מתחיל לארגן את הפצועים שלו

כאן מתחיל האזור כולו להתעורר. ירי מרחוק לעבר הכוח ומכוניות שמתחילות לנוע לנקודת הפיצוץ. 20 דקות אחרי הפיצוץ השני מגיעים זוג מסוקי תקיפה לאזור. רוני מכווין אותם כדי לבודד באש את אזור הפעולה מהאוויר. רק בשלב הזה הוא מתחיל לארגן את הפצועים שלו, לקראת פינוי מוסק שנמצא בדרך.

מסוק יסעור עם כוח חילוץ נוחת. "ברור לי לחלוטין שהסיטואציה מאוד מורכבת, ובועז, מפקד כוח החילוץ, נוחת במקום שהוא לא מכיר", מספר רוני על רגעי החבירה. "המחשבה הראשונית שלי [הייתה] שיש סכנה ממשית שבועז יזהה אותי כמחבל ולכן החלטתי לצעוק לו בשמו".

אלא שבמקום בועז, שומע רוני מהצד השני של הכביש מישהו אחר הקורא בשמו. דקות אחר כך הוא חובר לכוח של בועז שמנה 12 לוחמים, בהם רופא שמתחיל לטפל בפצועים. רק בשלב הזה הם מתחילים לחפש את הכוח האחורי ומוצאים מיד את אחד החיילים חי בהכרה מתחת לגל הריסות כתוצאה מהפיצוץ – ומחלצים אותו במצב קשה למסוק שממתין על הקרקע.

עמוד השער של "ידיעות אחרונות" אחרי אסון השייטת

לאט לאט הם מגלים גופות נוספות המועברות למסוק. "זה היה נורא", מתאר רוני."העברנו קודם את הפצוע לבטן המסוק כי הוא החל להתדרדר, ולידו את ההרוגים והציוד. בכל פעם ביקשנו מהטייסים להמתין כי הלכנו לסרוק שוב את האזור, ובכל פעם מצאנו עוד מישהו".

בשלב הזה מתפתח מעין ויכוח בין מפקד השייטת בסירת הפיקוד מול חופי צור, למפקד חיל האוויר שנמצא בבור בקריה. מפקד חיל האוויר נותן לטייסים הוראה להמריא מחשש שהמסוק יפגע בעוד שמפקד השייטת מורה לבועז לא לעזוב את השטח עד שהוא יוודא כי אחרון הלוחמים נמצא.

"המצב היה מבולגן מאוד" מספר רוני. "לא רצינו לשחרר את המסוק כי לא סרקנו את כל השטח ולא ידענו אם הצלחנו לאתר את כל הלוחמים של הכוח האחורי"

בשלב מסוים נוחת פגז מרגמה ליד המסוק – ואז מתקבלת ההחלטה להמריא מייד כשבועז, מפקד כוח החילוץ, נשאר על הקרקע בהוראת מפקד השייטת כדי להמשיך בחיפושים. "המצב היה מבולגן מאוד" מספר רוני. "לא רצינו לשחרר את המסוק כי לא סרקנו את כל השטח ולא ידענו אם הצלחנו לאתר את כל הלוחמים של הכוח האחורי.

"הטייסים קיבלו כמה פעמים הוראה להמריא, סגרו את הכבש האחורי של המסוק, אבל לבקשתנו פתחו אותו שוב כמה פעמים כי מצאנו עוד לוחם ועוד ציוד. בפעם האחרונה היה ברור שממריאים מייד כי המסוק בסכנה, ולכן חלק מכוח החילוץ הטרי נכנס והתיישב.

אנדרטה בחוף שבי ציון לזכר לוחמי השייטת שנפלו באנצריה (צילום: Doron Horowitz/FLASH90)

"הטייסים המריאו ואז התברר לנו שנותרנו שישה לוחמים בלבד על הקרקע. אני, בועז, הסגן שלו טוויטו ועוד שלושה לוחמים. המשכנו בסריקות – ומסוק חילוץ נוסף נשלח אלינו. אני עליתי עליו פצוע והמראנו לכיוון רמב"ם, כשבועז נשאר עם ארבעה לוחמים בלבד על הקרקע וממשיך בסריקות במעגלים רחבים יותר".

בשלב הזה המסוק הראשון שפינה את הנפגעים נוחת בבית החולים בנהריה משום שמצבו של הפצוע התדרדר. הוא פונה מיידית לחדר ניתוח והרופאים הצילו את חייו. בינתיים, שאר הלוחמים שהיו על המסוק החלו לזהות את ההרוגים. הספירה הראתה שאחד חסר, איתמר איליה, אחד מנושאי המטענים של הכוח.

בתחקיר אחר כך התברר שהכוח הזה לקח בחשבון שלא יגיע עוד מסוק לחלץ אותו ולכן הוא תכנן אפשרות של ריצה מהירה של שלושה קילומטרים לכיוון מערב

גליקמן, מפקד השייטת, קיבל את הדיווח בלב הים והודיע לבועז, מפקד כוח החילוץ, שהוא נשאר בשטח כדי לחפש את איתמר. בתחקיר אחר כך התברר שהכוח הזה לקח בחשבון שלא יגיע עוד מסוק לחלץ אותו ולכן הוא תכנן אפשרות של ריצה מהירה של שלושה קילומטרים לכיוון מערב, לים.

לפנות בוקר שר הביטחון דאז יצחק מרדכי הורה לפנות מיידית את הכוח שנותר על הקרקע ומעשית להשאיר את איתמר איליה מאחור. לימים הוא יוחזר בעסקה עם חזבאללה תמורת גופת בנו של נאסראללה האדי, שנהרג בהתקלות עם כוח של יחידת אגוז בדרום לבנון.

מבט על האנדרטה התת־ימית לחללי אסון השייטת מול חוף שבי ציון (צילום: אורן קליין, ויקיפדיה)

"רק לפנות בוקר התפננו מאזור החוף הלבנוני לכיוון ישראל", מספר רמי. "התחלנו להבין את גודל האסון, אבל לא היה לנו ממש זמן לעכל. כשהגענו לבסיס בעתלית תחקרנו ארוכות את סער, הקשר של יוסי קורקין, הלוחם היחיד שלא נפגע.

"ניסינו להבין ממנו מה קרה במטרה לנסות ולאתר את איתמר. ההרגשה הייתה קשה מאוד. בשלבים ארוכים של האירוע לא הייתה לנו ממש תמונה לגבי מה שקורה שם. מפקד השייטת קיבל החלטה לא פשוטה כשהחליט לא להכניס את כוח החילוץ הימי אלא את האווירי.

ניכר ברמי ורוני שהם עדיין שם, ב־4 בספטמבר 1997. אף שבחלק מהדברים יש להם סימני קריאה ברורים, בהרבה אחרים נותרו סימני השאלה, שספק אם אי־פעם יפתרו

"החשש שלו היה מוצדק לגמרי. הוא פחד שאחרי שהפעולה הפכה לרועשת, הכוח הימי יסתבך בדרך מהים לאזור ההתקלות, עוד הרבה לפני שיגיע לכוח של רוני, ואז יהיה קרב חילוץ של שני כוחות משתי זירות שונות". ניכר ברמי ורוני שהם עדיין שם, ב־4 בספטמבר 1997.

רמת הפירוט שלהם לא מביישת תחקיר מבצעי של צה"ל. למעשה הם היו שם, בכל התחקירים וועדות החקירה שכונסו אחרי האסון. אף שבחלק מהדברים יש להם סימני קריאה ברורים, בהרבה אחרים נותרו סימני השאלה, שספק אם אי־פעם יפתרו. אסון השייטת הוא צלקת לא רק אצלם, אלא בצה"ל כולו.

אנדרטה לחללי אסון השייטת בשבי ציון (צילום: Doron Horowitz/FLASH90)

11 לוחמי השייטת נהרגו באותו יום. הארוע גבה את חייו של הרוג נוסף מקרב כוח החילוץ, וארבעה נוספים נפצעו אז.

גיא גולן, צחי בנטוב, איתמר אליה, אריה אברמזון, רז טבי, יוחנן הילברג, מאהר דגש, צבי גרוסמן, יניב שמיאל, גל רודובסקי, יוסי קורקין ורם לוינס. יהי זכרם ברוך.