משל יותם (שופטים ט) הוא מן החריפים והמוכרים בין המשלים בתנ"ך, ולא במקרה הוא ממשיך להדהד גם מחוץ להקשרו ההיסטורי. המשל נותן את הדיאגנוזה הפוליטית הקרה, האכזרית והמדויקת ביותר שנכתבה אי-פעם על חברה המחליטה, בעיניים פקוחות ובנפש חפצה, על התאבדות קולקטיבית.

יותם לא היה רק פליט שנמלט מטבח שביצע אחיו; הוא היה האנליסט הראשון שזיהה את המכניקה של הריקבון הפוליטי, את הרגע שבו דבקות בהחלטה שגויה הופכת לטרגדיה – כאשר קוץ יבש הופך למלך.

המשל חושף קומדיה מקברית של טעויות: העצים, שהם משל לחברה האזרחית, יוצאים למסע חיפושים אחרי מלך שימלוך עליהם, אך הם עושים זאת מתוך עצלות מוסרית עמוקה.

יותם לא היה רק פליט שנמלט מטבח שביצע אחיו; הוא היה האנליסט הראשון שזיהה את המכניקה של הריקבון הפוליטי, את הרגע שבו דבקות בהחלטה שגויה הופכת לטרגדיה – כאשר קוץ יבש הופך למלך

הם פונים אל הזית, אל התאנה ואל הגפן – אלו הראויים ובעלי הכישורים הנכונים להנהגה, אשר מסרבים לקבל עליהם את התפקיד. אל תוך הוואקום המנהיגותי הזה מזדחל האטד – אותו שיח יבש וקוצני.

לאטד אין לו פרי, אין לו צל, אין לו הוד והדר; יש לו רק קוצים ותאוות שלטון בלתי-נשלטת, שהוא עצמו יודע שאיננו ראוי לו. האטד הוא המנהיג שאינו יודע לבנות וליצור אלא להשחית ולהרוס. הוא שיח חסר תועלת וריק מתוכן אמיתי ולכן הוא זקוק לחנופה של כולם כדי להרגיש קיים.

את אופי שלטונו הצפוי של האטד הוא לא מסתיר מבוחריו; הוא מציע לעצים "לחסות בצִלו" – הצעה שהיא לא פחות מלעג לאינטליגנציה. הרי לאטד אין צל; הוא שיח נמוך ודוקרני שחי במקומות יבשים.

כדי לחסות בצִלו של מנהיג בדמותו של האטד, על בוחריו לכופף את קומתם, להשתטח בעפר, להתבטל בפני הקוץ היבש ולאבד את כבודם העצמי. ומי שלא יכרע ולא ישתחווה? מי שיעז להזכיר שמלך הוא עירום, יבש וחסר כישרון? עבורו שמורה האש:

"תצא אש מן האטד ותאכל את ארזי הלבנון".

זוהי תמצית המשילות בגִרסתה המעוותת: אם מנהיג אינו יכול להציע לבוחריו חזון הוא מפזר איומים וזורע פחדים. אם אינו יכול לבנות מוסדות יציבים – ישרוף אותם.

כדי לחסות בצִל מנהיג בדמות האטד, על בוחריו לכופף את קומתם, להשתטח בעפר, להתבטל בפני הקוץ יבש ולאבד את כבודם העצמי. ומי שלא יכרע? עבורו שמורה האש: "תצא אש מן האטד ותאכל את ארזי הלבנון"

בישראל של שנת 2026, המשל הזה איננו טקסט עתיק – הוא שידור חי של מציאות קיימת. החברה הישראלית הפכה לקהל שבוי בהצגת יחיד של ממשלת אטדים, המנהלים מרחב פוליטי שבו המקצועיות היא מילה גסה והנאמנות האישית היא הקריטריון היחיד למינוי.

אנחנו צופים בתהליך של "נרמול הבלתי סביר": מינויים של אנשים חסרי כישורים לתפקידי מפתח כבר אינם מעוררים זעזוע, אלא הופכים לנושא לבדיחות מרירות בתוכניות סאטירה, בעוד שהמערכת עצמה הולכת ומאבדת את יכולתה לתפקד.

החברה הישראלית של היום היא חברה שבוחרת באופן אקטיבי לחסות ב"צל" שאינו קיים, תוך שהיא מתעלמת מהעובדה שהאטד השולט איננו מגן עליה מפני השמש ובוודאי שלא מעניק לה ביטחון. ההפך, הוא רק דוקר אותה ופוגע בה בכל הזדמנות.

הטרגדיה של החברה הישראלית היא שהאש כבר יצאה מהאטד; היא אוכלת ביסודות הכלכלה, היא מפוררת את הלכידות החברתית ומכלה את שומרי הסף ואת הדרג המקצועי של השירות הציבורי.

האש הזו אינה רק מלחמה חיצונית, אלא השריפה הפנימית של האמון – האמון בין חלקי החברה, האמון שבין אזרח למדינתו, האמון ביכולת של המערכת לפעול לטובת הכלל ולא לטובת שרידותו של האטד היבש והקוצני ששורשיו נטועים עמוק עמוק באדמה.  

משל יותם איננו מטיל את האחריות העיקרית על האטד השולט. האטד פועל בהתאם לטִבעו: הוא, בסופו של דבר קוץ יבש וכך הוא גם מתנהג: הוא לא יכול להצמיח פרי ולהביא תועלת גם אם מאוד יתאמץ. הלעג הגדול מופנה כלפי ה"עצים" – כלפי החברה הישראלית. אנחנו אלו שמאפשרים לשלטון האטד להימשך בלי סוף, אנחנו אלה שמסבירים לעצמנו ש"אין ברירה" ושיש "לחסות בצִלו" של מי שגורם בעקביות להידרדרות במצבנו כחברה וכמדינה.

הסכנה לחברה איננה רק בהרכנת הראש בפני הנהגה עלובה וכושלת של אטדים אלא בחברה שמפסיקה לדרוש הנהגה ראויה, בחברה שמתרגלת לאטד הקיים, שמקבלת את שלטונו הנצחי ומסבירה לעצמה שאין חלופה.

הסכנה לחברה איננה רק בהרכנת הראש בפני הנהגה עלובה וכושלת של אטדים אלא בחברה שמפסיקה לדרוש הנהגה ראויה, בחברה שמתרגלת לאטד הקיים, שמקבלת את שלטונו הנצחי ומסבירה לעצמה שאין חלופה

ברגע שבו האטד נעשה בחירה לגיטימית – החורבן איננו עוד אפשרות תיאורטית הוא תוצאה הכרחית.

האש המטאפורית במשל יותם היא מציאות קיימת בישראל של 2026.

השרפה כבר החלה.

ד"ר עופר חן הוא בוגר החוגים להיסטוריה, פילוסופיה ותלמוד ובעל פוסט דוקטורט במשפטים מאוניברסיטת תל אביב. ספריו ומחקריו מקיפים נושאים רבים ומגוונים, החל מחקר המשיחיות היהודית, היסטוריה של המשפט הישראלי וכלה בספרות מודרנית ותולדות ההלכה. משמש כחוקר במכון לחקר התפוצות באוניברסיטת תל אביב. חבר אגודת הסופרים.