יש משהו כמעט טרגי, ואולי אפילו צפוי, באופן שבו אירופה ממוצבת בסכסוך הישראלי־פלסטיני: היא יודעת היטב מה נכון, יודעת גם לנסח זאת בשפה מוסרית, משפטית ותהליכית מדויקת, אך שוב ושוב נכשלת בהפיכת העמדה הזו למדיניות אפקטיבית.

בחינת אירופה במסגרת קבוצת המחקר תמרור-פוליטוגרפיה ברבעון הראשון של 2026 מעלה תמונה חדה של הפער בין בהירות נורמטיבית לבין חולשה אסטרטגית, לצד שלוש מגמות.

ברמת היסוד, לא חל שינוי. האיחוד האירופי, גרמניה, צרפת ובריטניה ממשיכים להחזיק באותן עמדות מוכרות: תמיכה בפתרון שתי המדינות, התנגדות לסיפוח, דרישה לפירוק חמאס מנשקו, ושאיפה להשבת הרשות הפלסטינית לעזה. זהו קונצנזוס רחב, יציב ואף מרשים בעקביותו.

האיחוד האירופי – גרמניה, צרפת ובריטניה ממשיכים להחזיק בעקביות בעמדות המוכרות: תמיכה בפתרון שתי המדינות, התנגדות לסיפוח, דרישה לפירוק חמאס מנשקו, ושאיפה להשבת הרשות הפלסטינית לעזה

1

המגמה המרכזית הראשונה היא הסטת הקשב האירופי. המשבר סביב דרישת הנשיא האמריקאי דונלד טראמפ לקבל לידיו את גרינלנד מינואר, המלחמה בין ארה"ב וישראל לאיראן, שיצרה משבר אנרגיה וסכנה בהאטה כלכלית ומגמות אינפלציה, והעלתה את המתח עם ממשל טראמפ לשיאי שברים חדשים – כל אלה דחקו את עזה והגדה מראש סדר היום. אמנם אירופה ממשיכה לעסוק בסכסוך הישראלי־פלסטיני, אך בחודשים האחרונים הוא כבר לא נמצא במוקד העיסוק שלה.

2

על אף הסטת הקשב, מגמה שנייה שעולה מההצהרות היא ניסיון, כמעט נואש, לעבור ממדיניות נורמטיבית למדיניות יישומית. אירופה אינה מסתפקת עוד בגינויים ובהצהרות ובהיותה המממנת הגדולה ביותר של סיוע הומניטרי לרצועה; היא מבקשת להיות גם שחקן פעיל בשיקום עזה, בבניית מנגנוני ממשל ובסיוע לייצוב ביטחוני.

הכלים קיימים: מנגנונים כמו כוח להכשרת ואימון שוטרים פלסטינים (EUPOL COPPS) שיוכלו להכנס לרצועה, ניסיון מוסדי עשיר ומימון משמעותי. אך בפועל, כל צעד תלוי בפירוק חמאס מנשקו מחד, ובאישור ישראלי, אמריקאי ולעיתים גם אזורי מאידך. התוצאה היא פרדוקס: אירופה מוכנה לפעול, אך אינה מחזיקה במפתחות.

3

המגמה השלישית, ואולי הבולטת ביותר, היא החרפת הביקורת על ישראל – בעיקר לגבי הגדה המערבית. אירופה רואה בצעדי הממשלה בתחום רישום הקרקעות, הרחבת ההתנחלויות והמהלכים באזור E1 התקדמות לסיפוח דה־פקטו. לכך מתווספת ביקורת גוברת על אלימות מתנחלים ועל צעדים כלכליים הפוגעים ברשות הפלסטינית. השפה האירופית נעשתה חריפה יותר, ישירה יותר, ולעיתים אף חסרת סבלנות.

אירופה ממשיכה לעסוק בסכסוך הישראלי־פלסטיני, אך בחודשים האחרונים הוא כבר לא נמצא במוקד עיסוקה, גם אם מבקשת לקחת חלק פעיל בשיקום עזה. לצד זאת, היא מחריפה את הביקורת על ישראל

אבל כאן בדיוק נחשף שוב הפער המוכר: הרטוריקה החריפה אינה מלווה בצעדים אופרטיביים. סנקציות ממשיות אינן מוטלות, יוזמות נתקעות, והחלטות נבלמות בתוך האיחוד עצמו – לעיתים בשל מדינה בודדת. במילים אחרות, אירופה יודעת לזהות את הבעיה, אך אינה מצליחה לפעול לעצור אותה.

הבדלים בין השחקנים האירופאים רק מדגישים את המגמה הזו.

• האיחוד האירופי הוא השחקן המרכזי מבחינה מוסדית, אך גם האיטי והמסורבל ביותר מבחינת קבלת החלטות ופעולה.
• גרמניה מנסה לנקוט בקו מאוזן: לצד התגברות הביקורת שלה על ישראל, היא עדיין משמרת יחסים קרובים ודיאלוג מתמשך עימה.
• בעזה, צרפת מעדיפה לפעול במסגרת כוחות המשימה של האיחוד האירופי, ובגדה היא הביעה כוונה לעבור ממילים למעשים, אך טרם פעלה.
• בריטניה, לעומת זאת, מצמצמת את מעורבותה ובוחרת בפרופיל נמוך יותר.

מאחורי כל אלה עומדת מגבלה עמוקה יותר: תלות בארה"ב ובישראל. אירופה, על אף רצונה להיות שחקן עצמאי, נותרת תלויה במסגרת שמכתיב ממשל טראמפ.

תוכנית טראמפ לעזה הפכה למסגרת היחידה שבתוכה ניתן לפעול, גם כשהמנדט המורחב שטראמפ יצק למועצת השלום כתחליף לאו"ם עומד בניגוד לתפיסה האירופית של סדר בינלאומי מבוסס כללים. כך נוצר מצב כמעט אבסורדי, שאירופה נאלצת לפעול בתוך מסגרת שהיא עצמה מבקרת. ערעור היחסים עם טראמפ מקשה עליה לקבל/לקחת תפקיד.

הרטוריקה החריפה לא מלווה בצעדים אופרטיביים ובסנקציות ממשיות. יוזמות נתקעות, והחלטות נבלמות באיחוד – לעיתים בשל מדינה בודדת. אירופה יודעת לזהות את הבעיה, אך לא מצליחה לפעול לעצירתה

גם בזירה הבינלאומית הרחבה יותר, אירופה מוצאת את עצמה במצב של תגובה ולא של יוזמה. המשבר עם טראמפ סביב גרינלנד, ההשלכות הכלכליות של המלחמה באיראן והאיום על ביטחון האנרגיה וההשלכות הביטחוניות והגיאו-אסטרטגיות מהמלחמה שמרחיבות את הקרע הטראנס-אטלנטי – כל אלה מאלצים אותה להתמקד בהגנה על האינטרסים שלה, במקום בעיצוב סדר אזורי.

כך נוצרת תמונת מצב מורכבת אך עקבית: אירופה היא עדיין "הקול הנורמטיבי" של המערכת הבינלאומית. היא מתריעה מפני הפרות של המשפט הבינלאומי, מזהה מגמות מסוכנות ומציבה חזון ברור לפתרון הסכסוך, אך היא אינה מצליחה לתרגם את הקול הזה למעשים.

המשמעות עבור ישראל אינה זניחה. מצד אחד, היעדר צעדים אופרטיביים מעניק לה מרחב פעולה רחב יחסית. מצד שני, החרפת הביקורת מצביעה על שחיקה במעמדה הבינלאומי ועל פוטנציאל להתנגשות עתידית חריפה יותר – במיוחד אם התנאים הפוליטיים בתוך אירופה ישתנו, ובשבועות האחרונים נראה שהם אכן משתנים לרעתה.

בסופו של דבר, הרבעון הראשון של 2026 אינו מסמן שינוי במדיניות האירופאית, אלא חשיפה נוספת של מגבלותיה. אירופה יודעת היטב מה היא רוצה: חמאס מחוץ למשחק, רשות פלסטינית מתפקדת, מניעת סיפוח וקידום פתרון שתי המדינות, אך היא פשוט אינה מחזיקה את המפתחות המדיניים כדי לממש זאת.

המשמעות עבור ישראל אינה זניחה. מצד אחד, היעדר צעדים אופרטיביים מעניק לה מרחב פעולה רחב יחסית. מצד שני, החרפת הביקורת מצביעה על שחיקה במעמדה הבינלאומי ועל פוטנציאל להתנגשות עתידית חריפה יותר

וכך, גם בתחילת 2026, אירופה נותרת מה שהייתה בעשורים האחרונים: שחקן שמבין את המציאות, מנתח אותה היטב, אך נאלץ לצפות בה מתפתחת בעיקר בלעדיו, ובניגוד לערך ולחזון המדיני שלה של שלום.

ד"ר מאיה שיאון צדקיהו היא מנהלת תכנית יחסי ישראל-אירופה במכון מתווים, מרצה בפורום אירופה באוניברסיטה העברית ובאוניברסיטת ת"א וחוקרת אירופה בפרויקט תמרור-פוליטוגרפיה.