המדינה סוערת בעקבות הרצח הנורא של ימנו בנימין זלקה מפתח תקווה, ובצדק – רצח אכזרי של צעיר חף מפשע על ידי חבורת נערים חייב לזעזע את כולנו. אבל בתוך הסערה הזו, יש קולות שלא נשמעים.

אדם סאלח סואעד, נער בן 16 מוואדי סלאמה, נרצח בדקירות ימים אחדים לאחר מכן בחצור הגלילית – והציבור הישראלי השאיר את הסיפור שלו בשוליים.

אדם לא לבד: בין השנים 2019 ל־2025 נרצחו 83 ילדים ובני נוער ערבים (מתחת לגיל 18), מספר בלתי נתפס כמעט, שמשקף את ההיקף העצום של מקרי הרצח בחברה הערבית – אדם סואעד הוא הנרצח ה-98 בחברה הערבית מתחילת 2026, ואנחנו רק בחודש אפריל. 

המדינה סוערת ובצדק מהרצח הנורא של ימנו, אבל אדם, נער בן 16 מוואדי סלאמה, נרצח בדקירות כמה ימים אחריו והציבור הישראלי השאיר את סיפורו בשוליים. אדם לא לבד: בין 2019 ל־2025 נרצחו 83 ילדים ובני נוער ערבים

בעקבות רצח ימנו זלקה משרד החינוך פרסם הודעות, הפעיל צוותי חירום, חיזק מערכי ייעוץ וליווי והדגיש את המחויבות לטיפול בתלמידים ובצוותים. כך ראוי לפעול: מערכת חינוך שמבינה שאירוע אלימות חמור הוא גם אירוע חינוכי ורגשי.

אדם סאלח סואעד ז"ל (צילום: באדיבות המשפחה)

כמעט מיותר לציין שבעשרות מקרי הרצח של נערים ערבים, אותה תגובת חירום מתבקשת אינה מורגשת – אין פריסה דומה של מענים ממערכת החינוך, אין תחושה של מערכת שנעמדת סביב התלמידים וכאמור, גם השיח הציבורי כמעט ולא קיים.

וכך, בנוסף להפקרה הזועקת לשמיים של החברה הערבית על ידי המשטרה, שמציגה שיעורי פענוח והרשעה אפסיים במקרי רצח של אזרחים ערבים (כ-15% בלבד בשנת 2025), קיימת הפקרה מסוג אחר – ההפקרה של מערכת החינוך.  

איך חבריו של אדם אמורים להתמודד עם הרצח שלו? האם מערכת החינוך ערוכה לספק תמיכה לתלמידים שעוברים ערעור כל כך חריף על הביטחון האישי שלהם?

צריך לזכור שעבור רבים מהילדים ובני הנוער בחברה הערבית זאת מציאות מתמשכת, ילדים יוצאים בבוקר לבית הספר עם ילקוט על הגב ופחד בלב. תלמידים מגיעים לכיתות אחרי שחבר שלהם בכיתה נרצח או נפגע מאירוע אלימות, אחרי לילה של ירי בשכונה, אחרי רצח במשפחה, או אחרי איומים ממשיים על ביתם. עבורם, השאלה איננה כיצד יצליחו במבחן – אלא כיצד בכלל מצליחים להתרכז כשחיים במציאות של סכנה קיומית מתמשכת.

בנוסף להפקרה הזועקת לשמיים של החברה הערבית על ידי המשטרה, שמציגה שיעורי פענוח והרשעה אפסיים במקרי רצח של אזרחים ערבים, קיימת הפקרה מסוג אחר – ההפקרה של מערכת החינוך

המענה השגרתי שמוצע לתלמידים ערבים אשר קרוב או חבר שלהם נפגע אלימות, הוא מספר שיחות עם יועצת בית הספר, ביקור בית – וחזרה לשגרה. אבל טראומה אינה עובדת לפי מערכת שעות  – היא נשארת, מחלחלת פנימה, ומשפיעה באופן הרסני על יכולות הריכוז, על ההתנהגות ועל האמון במבוגרים.

המשמעות של הדברים ברורה ומגובה במחקר: ילדים שאיבדו חבר לספסל הלימודים או הורה בשל פשיעה ואלימות, נמצאים בסיכון גבוה משמעותית לפוסט־טראומה, דיכאון, קשיי ויסות רגשי ונשירה ממסגרות חינוכיות.

בלי ליווי טיפולי רציף, טראומה לא מטופלת עוברת מסבל אישי לגורם סיכון חברתי, וכאשר הפוגעים נותרים חופשיים – ולעיתים אף נוכחים שוב ושוב במרחב החיים של הילדים בתוך היישוב – הילדים מחפשים שייכות והגנה במקומות אחרים, לעיתים קרובות ברחוב.

לצוותים החינוכיים כמעט אין כלים להתמודד עם האובדן והטראומה המתמשכת בקרב תלמידיהם. כשלכך מתלווה מחסור חמור בפסיכולוגים חינוכיים, יועצים ועובדים סוציאליים (רק 70% מהתקנים לפסיכולוגים בחינוך הערבי מאוישים. המחסור אף חמור יותר בחינוך הבדואי, שרק 58% מהתקנים בו מאוישים) –  המורים הופכים לקו הראשון בטיפול בטראומה – בלי הכשרה ובלי משאבים מספקים. המערכת דורשת מהם להיות בו-זמנית מחנכים, מטפלים ורשת ביטחון רגשית, אך אינה מעניקה להם את התנאים לכך.

משמעות היעדר מענה טיפולי ברורה ומגובה במחקר: ילדים שאיבדו חבר לספסל הלימודים או הורה בשל פשיעה ואלימות, נמצאים בסיכון גבוה משמעותית לפוסט־טראומה, דיכאון, קשיי ויסות רגשי ונשירה ממסגרות חינוכיות

כישלון זה פוגע בוודאי בנערים שאיבדו חבר לכיתה. אך ההדרה מתחילה הרבה קודם – עוד לפני שמישהו טרח לשים לב: בהיעדר מסגרת תומכת, בבדידות שנופלת בין הכיסאות, ובתחושה של בני הנוער שהם שקופים למערכת.

בתוך המציאות הזו פועלים בתי הספר בחברה הערבית, המכילים שכבה רחבה הרבה יותר של נוער בסיכון – צעירים הגדלים במצב סוציו־אקונומי קשה, במשפחות במשבר, ובשכונות שבהן האלימות היא נוף יומיומי.

לתוך הוואקום הזה נכנסים ארגוני הפשיעה: הם מציעים כסף, שייכות וזהות, ומזהים נער פגיע לעיתים לפני שמערכת החינוך הספיקה לעשות זאת. כאשר בית הספר אינו מצליח לשמש עוגן – הרחוב הופך לכתובת. כך נסגר מעגל שניתן היה לשבור מוקדם יותר, ובעלות נמוכה בהרבה – אנושית וכלכלית.

כיום, שיעור גבוה של צעירים בחברה הערבית מוצאים את עצמם ללא אופק ברור – מחוץ למסגרות, ללא תעסוקה וללא תחושת עתיד – מציאות שמגדילה את הסיכון להידרדרות לאלימות ולפשיעה. במקביל, אלפי תלמידים נושאים איתם טראומות לא מטופלות שממשיכות להשפיע על תפקודם ועל יכולתם להשתלב בחברה. זה אינו כשל נקודתי – זו הפקרה מערכתית של דור שלם. 

זו אחריות ליבה של הממשלה ומשרדיה, ובראש ובראשונה של משרד החינוך. כל עוד אין למערכת תוכנית להתמודדות עם הפשיעה והאלימות בחברה הערבית, וכל עוד היא אינה ערוכה לתת מענה עומק לטראומה ולסיכון, היא למעשה משאירה את הילדים – ואת המורים – להתמודד לבד.

לתוך הוואקום נכנסים ארגוני הפשיעה: הם מציעים כסף, שייכות וזהות, ומזהים נער פגיע לעיתים לפני שמערכת החינוך הספיקה לעשות זאת. כאשר בית הספר אינו מצליח לשמש עוגן – הרחוב הופך לכתובת

לכן נדרש מהלך חירום ברור ומחייב, שיהווה הרבה יותר מאשר תגובה נקודתית לאירועים שכבר קרו: תוכנית לאומית שתתמודד עם התופעה ותוביל לשינויים מתבקשים כמו תגבור מסיבי של תקני טיפול, הכשרה ייעודית לצוותים חינוכיים, מנגנוני איתור מוקדם ושיתוף פעולה עמוק עם מערכות הרווחה ובריאות הנפש.

מחמוד עואד הוא רכז תחום חינוך בעמותת סיכוי-אופוק, אליה הצטרף ב-2024 כרכז ייצוג החברה הערבית בתקשורת העברית. מחמוד בעל תואר ראשון בתקשורת ומדעי המדינה באוניברסיטת ת"א. בעבר עבד כמורה לאזרחות בבית ספר תיכון, ובמקביל לעבודתו בסיכוי-אופוק ממשיך לעסוק בחינוך. מחמוד נולד בטמרה, וגר בה היום עם אשתו.