מבצע שאגת הארי, שהחל ב-28 בפברואר 2026, מסמן נקודת מפנה היסטורית בסדר הגיאו-פוליטי של המזרח התיכון. המתקפה המשותפת של ישראל וארצות הברית על איראן, כולל חיסול המנהיג העליון עלי ח'אמינאי והפגיעה הקשה בתשתיות הגרעין, הטילאות ויכולת הייצור, לא השמידה רק כוח צבאי אלא ניפצה את המיתוס האסטרטגי של ציר ההתנגדות.
ברשומה זו אבחן שלוש שאלות מרכזיות: האם איראן יכולה להיות המעצמה הרביעית בעולם? האם נולד עולם רב-קוטבי? ומה משמעות הכניסה הסעודית ללבנון?
כל זאת לאור תיאוריית ההתנגשות בין הציוויליזציות של סמואל הנטינגטון.
המתקפה על איראן לא השמידה רק כוח צבאי אלא ניפצה את המיתוס האסטרטגי של ציר ההתנגדות. האם איראן יכולה להיות המעצמה הרביעית בעולם? האם נולד עולם רב-קוטבי? מה משמעות הכניסה הסעודית ללבנון?
1. ואקום הכוח האיראני, קץ חלום המעצמה
בטרם מבצע שאגת הארי, ניתן היה לטעון כי איראן מתפקדת כמעצמה אזורית בעלת שאיפות גלובליות: ארסנל טילים בליסטיים מרשים, רשת פרוקסי הנמתחת מלבנון עד תימן, ותוכנית גרעין שהגיעה לסף השגת פצצה תוך שבועות ספורים. ברם, ארבעים הימים שבין פברואר לאפריל 2026 מחקו את הבסיס הצבאי שעליו ניצב הפרויקט האיראני.
על פי הפרסומים כ-60 אחוז ממשגרי הטילים הבליסטיים הושמדו ויכולות ייצור הטילים נפגעו קשות. על פי הנשיא האמריקאי דונלד טראמפ, הצי האיראני חוסל על-ידי כוחות אמריקאים, ומה שחשוב לא פחות, הנהגה פוליטית-ביטחונית שלמה נכחדה.
אלה אינם נזקים הניתנים לתיקון מהיר, אולם, הפגיעה האסטרטגית העמוקה יותר אינה צבאית: שלוש מדינות ערביות ריבוניות, סעודיה, בחריין ואיחוד האמירויות, גינו את איראן תוך שעות ממכת הטילים עליהן ואפס מדינות גינו את הפעולה האמריקאית-ישראלית. ציר ה"סולידריות האסלאמית" שאיראן בנתה לאורך עשורים, קרס בזמן אמת.
המסקנה אינה מותירה פרשנות חלופית, איראן עברה, לפחות לעשור הקרוב, מקטגוריית ה"מאתגרת" לקטגוריית ה"שבורה". השאלה הרלוונטית אינה אפוא עלייתה, אלא מי ימלא את הווקום שהיא מותירה.
2. הנטינגטון בפעולה: רב-קוטביות ציוויליזציות, לא מדינתית
סמואל הנטינגטון טען ב"התנגשות הציוויליזציות" (1996) כי יחידת הניתוח המרכזית של הפוליטיקה העולמית אינה המדינה הריבונית, אלא הציוויליזציה – מרחב תרבותי, דתי והיסטורי, הפועל כמגנט לזהות ולנאמנות. אחת הטענות החזקות שלו הייתה כי הסכסוכים הגדולים יתרחשו על "קווי התפר" בין ציוויליזציות, ובפרט בין הציוויליזציה המערבית לאסלאמית.
המסקנה אינה מותירה פרשנות חלופית, איראן עברה, לפחות לעשור הקרוב, מקטגוריית ה"מאתגרת" לקטגוריית ה"שבורה". השאלה הרלוונטית אינה אפוא עלייתה, אלא מי ימלא את הווקום שהיא מותירה
מבצע שאגת הארי מאמת את הנטינגטון חלקית, אך גם מורכב ממנו. מצד אחד, העימות הישיר בין הקואליציה האמריקאית-ישראלית לאיראן הוא אכן עימות בין-ציוויליזציוני במובהק. מצד שני, הממצא המפתיע ביותר הוא דווקא השסע התוך-ציוויליזציוני: הציוויליזציה הסונית-מפרצית לא רק שלא עמדה לצד איראן השיעית אלא גינתה אותה, חיסלה יחסים דיפלומטיים ואפשרה שיתוף פעולה מודיעיני ולוגיסטי עם הקואליציה. הנטינגטון הכיר בחיכוכים הפנים-אסלאמיים, אך לא העריך את עומק השסע הסוני-שיעי כגורם מכריע.
סין, "השותפה האסטרטגית המקיפה" של איראן, בחרה בשתיקה דיפלומטית מחושבת. רוסיה אשר ספגה פגיעה בקונסוליה באספהאן (על פי מקורות לא רשמיים), הגיבה במתינות יחסית. ממצאים אלה מלמדים על עולם רב-קוטבי שבו הקוטב הסיני והקוטב הרוסי מעדיפים תחרות על נכסים אסטרטגיים, על פני עימות ישיר עם ארצות הברית. רב-קוטביות, כן – אך מבוזרת ולא מאוחדת.
3. סעודיה ולבנון: מילוי חלל כאסטרטגיה ציוויליזציונית
בכל פעם שסעודיה נסוגה מלבנון – ב-2005, 2016, 2018, איראן מיהרה למלא את החלל. לאחר רצח רפיק חרירי, ניצחונות חזבאללה בבחירות ועלייתו של מישל עאון, לבנון הפכה למדינת פרוקסי איראנית לכל דבר ועניין. כיום, הפעם הראשונה מזה שני עשורים, החלל נפתח מחדש ואין שני לאיראן שיכנס לתוך הווקום שנוצר.
מבצע שאגת הארי מאמת את הנטינגטון חלקית. מחד, העימות הישיר בין הקואליציה האמריקאית-ישראלית לאיראן הוא אכן עימות בין-ציוויליזציוני במובהק. מאידך, הממצא המפתיע הוא דווקא השסע התוך-ציוויליזציוני
השינוי בעמדה הסעודית ממחיש זאת בחדות: מדינה שב-2025 גינתה את המתקפות על איראן וכינתה אותה "מדינה אחות", הפכה ב-2026 למי שאפיין את מותו של ח'אמינאי ב"הרפובליקה האסלאמית: 1979-2026". ההבדל טמון בעובדה כי הפעם הטילים האיראניים נחתו על אדמת הממלכה עצמה ואין כאב שמבהיר עמדות כמו פגיעה ישירה בריבונות.
הכניסה הסעודית ללבנון פועלת בשלושה מסלולים בו-זמנית: פוליטי – תמיכה בממשלה לבנונית עצמאית; כלכלי – השקעות ושיקום לאחר שנים של קריסה; ביטחוני – חיזוק הצבא הלבנוני כחלופה לגיטימית לחזבאללה. על פי הנטינגטון, אין זו "פלישה" אלא קרב ציוויליזציוני על נרטיב. מי מנהיג את האסלאם הפוליטי? הגרסה השיעית-מהפכנית של טהרן או הגרסה הסונית-פרגמטית של ריאד?
מסקנה: סדר עולמי בהתהוות
שאגת הארי לא שינתה רק את מפת הכוח הצבאי האזורי, היא שינתה את ארכיטקטורת הזהויות האזוריות. ציר ההתנגדות, שהיה לאיראן כלי ה-soft power המרכזי, הוכח כבנוי על חמר: ברגע שהגב המממן נשבר, הפרוקסים הפכו לנטל. לבנון גירשה את ה-IRGC משטחה, חזבאללה מחפש מפלט דיפלומטי ואיראן עצמה עסוקה בשאלת הישרדות פנימית.
האם העולם שמתהווה לנגדנו, הוא העולם של הנטינגטון? התשובה הקצרה, חלקית. כפי שניתן לראות קווים ציוויליזציוניים מנותקים בחדות; השחקנים המגדירים עצמם על-פי שייכות תרבותית-דתית; לצד הקרב על מנהיגות פנים-ציוויליזציונית בלבנון, בסוריה ובעיראק. אך הנטינגטון לא צפה עולם בו הסדק הגדול ביותר, יעבור בתוך הציוויליזציה האסלאמית עצמה, בין ריאד לטהרן ולא בינה לבין המערב.
כמו בעולם של הנטינגטון, ניתן לראות קווים ציוויליזציוניים מנותקים בחדות. אך הנטינגטון לא צפה עולם בו הסדק הגדול ביותר, יעבור בתוך הציוויליזציה האסלאמית עצמה, בין ריאד לטהרן ולא בינה לבין המערב
המשמעות האסטרטגית העמוקה ברורה: מי שיכבוש את לבנון – כלכלית, פוליטית ותרבותית, לא רק יחזק את מעמדו האזורי. הוא יכתוב את הנרטיב של מה אסלאם פוליטי יכול להיות, בעידן שלאחר ציר ההתנגדות. וכרגע, יד הנרטיב נוטה בבירור לריאד.
סטיב בלחסן הוא סא"ל (במיל'), מתמחה בניתוח סוגיות גיאופוליטיות וביטחוניות. בעל תואר MBA בניהול משברים ובניית חוסן, עם התמחות בחיבור שבין אסטרטגיה צבאית לחוסן לאומי ואזרחי.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
ועכשיו אנו זקוקים לתמיכה שלך עזרו לנו להמשיך ליצור עיתונות אמינה, מקצועית וליברלית
תמכו בנו