ההכרזה של נפתלי בנט ויאיר לפיד על ריצה משותפת בבחירות 2026 תחת השם "ביחד" מבקשת לשדר ממלכתיות, אחריות ואחדות שורות. לכאורה, זהו ניסיון לייצר אלטרנטיבה שלטונית מגובשת. בפועל, נדמה כי מדובר בעוד חוליה בשרשרת ארוכה של נרמול הדרת האזרחים הערבים מהמרחב הפוליטי הלגיטימי.

הרגע המבהיר הגיע דווקא בשאלה ישירה במסיבת העיתונאים: האם תיתכן קואליציה עתידית עם מפלגה ערבית, בדומה לשותפות עם חבר הכנסת ויו"ר מפלגת רע"ם, מנסור עבאס, בממשלת השינוי.

תשובתו של בנט לא הותירה מקום לפרשנות. לשיטתו, ניתן להחליף שלטון גם ללא שותפות ערבית. אין זו רק אמירה טקטית; זו הצהרה נורמטיבית שמשרטטת מחדש את גבולות הלגיטימיות הפוליטית בישראל.

לשיטת בנט, שנשאל לגבי קואליציה עתידית עם מפלגה ערבית – ניתן להחליף שלטון גם בלי מפלגה כזו. זו לא רק אמירה טקטית, זו הצהרה נורמטיבית שמשרטטת מחדש את גבולות הלגיטימיות הפוליטית בישראל

במקום לאתגר את הנחת היסוד של הימין, לפיה שותפות פוליטית עם ערבים היא חריגה או מסוכנת – בנט ולפיד מאמצים אותה, גם אם בניסוח מרוכך יותר. בכך הם אינם מציעים אלטרנטיבה רעיונית, אלא משעתקים את אותה היררכיה פוליטית: אזרחים יהודים כשותפים טבעיים לשלטון, ואזרחים ערבים כמשתנה תלוי, לעיתים נחוץ אך לעולם לא רצוי.

הפער הזה בולט במיוחד לנוכח הרטוריקה על "אחדות". קשה ליישב בין קריאות לאיחוד כל כוחות האופוזיציה, לעיתים תוך הפניה למודלים בינלאומיים של התלכדות פוליטית – לבין פסילה קטגורית של כחמישית מאזרחי המדינה כשותפים לגיטימיים. לא מדובר רק בסתירה מוסרית, אלא גם בכשל אסטרטגי: ללא הציבור הערבי, קשה לראות כיצד ניתן לבנות רוב יציב ובר-קיימא.

מניסיוני האישי, עמדה זו אינה חדשה. כבר ב־2024, כאשר שאלתי את יאיר לפיד על אפשרות לשותפות עם מפלגת רע"ם, התשובה שסיפק יחד עם שותפיו הפוליטיים נשענה על אותה הבחנה בין "קואליציה ציונית" לבין שותפות אחרת. גם כאשר שיתוף פעולה מתקיים בפועל, הוא מוצג כחריג, כהכרח זמני, ולא כבסיס לגיטימי לפוליטיקה משותפת.

יש לראות בכך חלק מתהליך רחב יותר של דה־לגיטימציה לייצוג הפוליטי הערבי. כאשר מפלגות מרכז ואופוזיציה מאותתות כי יעדיפו להסתדר ללא שותפות ערבית, הן לא רק מצמצמות את מרחב האפשרויות הקואליציוניות; הן גם מחלישות את התמריץ לבניית הנהגה ערבית מאוחדת ובעלת משקל.

הפער בולט במיוחד לנוכח רטוריקת ה"אחדות". קשה ליישב בין קריאות לאיחוד כל כוחות האופוזיציה – לבין פסילה קטגורית של כחמישית מאזרחי המדינה כשותפים לגיטימיים

גם בהיבט הפוליטי־תקשורתי הרחב יותר, קשה להתעלם מהדינמיקה שנבנית סביב ההכרזה של בנט ולפיד. קמפיין הליכוד ממילא לא חדל לרגע אף שמפלגת השלטון עצמה עלתה לשלטון תוך הסתה עקבית נגד המפלגות הערביות. בשנים האחרונות קודמו ניסיונות להדיח חברי כנסת ערבים, והוטלו עליהם סנקציות במסגרת ועדת האתיקה לא בשל עבירות אתיות מובהקות, אלא בשל עמדות פוליטיות, בין היתר התנגדות למלחמה.

בהקשר זה, הדיון על הקמת רשימה משותפת רחבה, שעשויה להפוך לכוח השלישי בגודלו בכנסת, כפי שטען חבר הכנסת אחמד טיבי, אינו שולי. הוא נוגע ישירות לשאלת האיזון הפוליטי בישראל: האם הציבור הערבי יוכל להתארגן ככוח משמעותי, או שימשיך להיות מפוצל ומודר לשוליים.

כעת, עם ההכרזה על חידוש המשא ומתן לצורך ריצת המשותפת, נדמה כי נפתח שלב נוסף בקמפיין ההסתה נגד נציגי הציבור הערבי. כבר עם פרסום מסמך ההבנות בסח'נין, הופצה בחשבון הרשמי של הליכוד תמונה מזויפת, המציגה כביכול את בנט לצד ראשי מפלגות ערביות. בהמשך, הופצו ברשתות תמונות נוספות חלקן באמצעות כלי בינה מלאכותית, שנועדו לקשור בין לפיד ובנט לבין הנהגה ערבית, באופן שמבקש לעורר חשש ולעורר דה־לגיטימציה.

אלא שהקמפיין הזה אינו פועל בחלל ריק. הוא נשען, בין היתר, על הקרקע שמכינה האופוזיציה עצמה. כאשר מנהיגי המרכז מאותתים כי ניתן ואף רצוי להחליף שלטון ללא שותפות ערבית, הם מקלים על הפיכתה של השותפות הזו לכלי ניגוח פוליטי. במובן הזה, הגבול בין קמפיין הסתה לבין שיח פוליטי "לגיטימי" הולך ומיטשטש.

מול מכונת התעמולה הזו, האחריות אינה מוטלת רק על השלטון. נדרש גם קול ברור מתוך המחנה הדמוקרטי. קול שיסרב לקבל את נרמול הדרת האזרחים הערבים, ויתעקש על שותפות פוליטית מלאה, לא כפשרה אלא כעיקרון. 

כבר עם פרסום מסמך ההבנות לריצת המשותפת בסח'נין, הופצו בחשבון הליכוד וברשתות תמונות מזויפות, שנועדו לקשור בין לפיד ובנט לבין הנהגה ערבית, באופן שמבקש לעורר חשש ודה־לגיטימציה

בסופו של דבר, השאלה איננה רק מה מבטיחים בנט ולפיד לבוחריהם, אלא איזה סדר פוליטי הם מבקשים לעצב. האם מדובר במערכת שמכירה בשותפות ערבית־יהודית כבסיס לגיטימי לשלטון, או בכזו שממשיכה להציב לה גבולות בלתי נראים אך נוקשים.

אם זו התשובה המשתמעת מהמהלך הנוכחי, קשה לראות בו בשורה של שינוי. יותר מכל, הוא משקף המשכיות אותה פוליטיקה מוכרת, שמתקשה להכיר באופן מלא בשותפות האזרחית שהיא עצמה מתיימרת לייצג.

ינאל ג׳בארין הוא איש תקשורת ופעיל פוליטי, מנהל המחלקה הציבורית בארגון יוזמות אברהם, ארגון משותף ערבי יהודי לקידום שוויון שותפות וחברה משותפת במדינה. תושב העיר אום אל פחם ופועל למדינה דמוקרטית שוויונית החותרת לשלום לכולם.