הדחיפה ליציאת ארה"ב מהסכם הגרעין ללא כל אסטרטגיה חלופית, היא אחת הטעויות האסטרטגיות החמורות ביותר של ישראל בעשורים האחרונים.

אם תוקם אי פעם ועדת חקירה רצינית למדיניות הישראלית מול איראן, היא תצטרך להתחיל בנקודה אחת ברורה: ההחלטה לדחוף את ארצות הברית לצאת מהסכם הגרעין – בלי תוכנית, בלי חלופה, ובלי הבנה של המחיר.

ההסכם לא היה מושלם. רחוק מזה. אבל הוא עבד. הוא דחף את תוכנית הגרעין האיראנית שנים לאחור והציב עליה מגבלות חסרות תקדים. ובעיקר, לאיראן היה אינטרס לקיים אותו.

אם תוקם אי פעם ועדת חקירה רצינית למדיניות הישראלית מול איראן, היא תצטרך להתחיל בנקודה אחת ברורה: ההחלטה לדחוף את ארצות הברית לצאת מהסכם הגרעין – בלי תוכנית, בלי חלופה, ובלי הבנה של המחיר

מי שבחר לפרק את ההסכם, עשה זאת על בסיס טיעונים לא רלוונטיים. ארכיון הגרעין, ששימש להצדקת המהלך, עסק בכלל בפעילות שלפני 2003, לא בהפרות של ההסכם עצמו. להשתמש בארכיון הגרעין כדי לפרק את ההסכם בלי להעמיד חלופה – זו לא אסטרטגיה. זו רשלנות.

והמחיר? ברור ומדיד. איראן מחזיקה כיום בכמויות העשרה חסרות תקדים, כולל מאות קילוגרמים ברמת 60%. זה לא קרה במקרה. זה קרה כי הסרנו את המגבלות, ולא שמנו שום דבר במקומן. מרמות ההעשרה ועד קפיצה באיכות הצנטריפוגות, איראן ניצלה כל חלון הזדמנות והפכה למדינת סף גרעינית בפועל.

כשישראל וארצות הברית ניסו "לתקן" את המצב באמצעים צבאיים, הן כבר רדפו אחרי מציאות חדשה. גם בלי להגיע ל-90% בהיקף תעשייתי, איראן יכולה להשלים את הדרך במתקנים קטנים, עם חומר שכבר קיים. הקו הטכנולוגי כבר נחצה.

כדי להמחיש את הטעות האסטרטגית שנעשתה, מספיק להשוות בין מצב תוכנית הגרעין האיראנית היום לבין מצבה תחת הסכם הגרעין אם זה היה עדיין בתוקף.

במקום כ־440 ק"ג אורניום מועשר ל־60%, מאות קילוגרמים מועשרים לרמות שונות עד 20%, מתקני גרעין חדשים שאינם מפוקחים ושליטה גוברת של גורמי משמרות המהפכה – אזי היינו במצב שבו איראן מעשירה עד 3.67% בלבד, עם מלאי של עד 300 ק"ג, במתקן העשרה אחד, קרי נתנז, תחת פיקוח הדוק של הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית, ובעודה מחויבת לפרוטוקול הנוסף.

זה לא קרה במקרה – זה קרה כי הסרנו את המגבלות, ולא שמנו דבר במקומן. מרמות ההעשרה חסרות התקדים ועד קפיצה באיכות הצנטריפוגות, איראן ניצלה כל חלון הזדמנות והפכה למדינת סף גרעינית בפועל

כלומר, איראן הייתה נשמרת פחות או יותר במרחק של שנה מהשגת חומר בקיע לנשק, ולא שבועות בודדים כפי שהיא היום. אם איראן לא הייתה מאריכה את המגבלות, ישראל הייתה צריכה לפגוע רק במתקן אחד; וגם אם איראן הייתה מבקשת להתקדם לנשק, היה לוקח לה כשנה שלמה להשיג את החומר הבקיע ולא שבועות בודדים כפי שזה היום.

אמנם המשטר באיראן היה יציב יותר, אך במקביל צריך לזכור כי אותם גורמים שהובילו את המשטר להסכם הגרעין ורצו להתקרב למערב, כמו הנשיא לשעבר חסן רוחאני, היו גם הם נשענים יותר על הצלחת ההסכם, ולא הופכים לברווז צולע בעקבות יציאת ארצות הברית ממנו.

מכאן והלאה – אין פתרונות נוחים. מי שמדבר על "עצירה" באמצעות כוח, מתעלם מהמציאות: כדי לעצור את התוכנית באמת, צריך או פעולה קרקעית חסרת תקדים בתוך איראן, או הסכם עם אותו משטר שכולם ניסו להפיל בתנאים שמאוד דומים לאותו הסכם גרעין מ-2015. אין דרך שלישית.

ובינתיים? אין פיקוח אמיתי. אין בלמים. ואין זמן.

התוצאה היא אבסורד אסטרטגי: הסכם שהגביל את איראן פורק ביוזמה מערבית, בלי חלופה; איראן האיצה קדימה; וכעת אותן מדינות מתמודדות עם איום חמור בהרבה – איום שהן עצמן במידה רבה סייעו לייצר.

גם הניסיון האמריקאי לחזור למסלול דיפלומטי אינו מקרי, הוא הודאה בשתיקה שאין פתרון צבאי נקי למצב שנוצר.

איראן הייתה נשמרת פחות או יותר במרחק של שנה מהשגת חומר בקיע לנשק, ולא שבועות בודדים כפי שהיא היום. אם איראן לא הייתה מאריכה את המגבלות, ישראל הייתה צריכה לפגוע רק במתקן אחד

וכאשר הדיפלומטיה כמעט בלתי אפשרית, והכוח לא מספק פתרון, צריך לומר את האמת: המסלול הנוכחי מוביל את ההנהגה הקיצונית של איראן, בהובלת משמרות המהפכה ללא האייתוללה עלי ח'אמנאי שהיה החסם בפני חציית הרוביקון לפצצה, קרוב יותר מאי פעם ליכולת גרעינית צבאית.

לא בגלל עוצמתה של איראן בלבד, אלא בגלל שורת טעויות אסטרטגיות של ישראל וארה"ב שהובילו אותה לשם.

דני (דניס) סיטרינוביץ, שירת כ-25 שנים באגף המודיעין במגוון תפקידי פיקוד ביחידות האיסוף והמחקר של אמ"ן וכיום עמית מחקר במכון למחקרי בטחון לאומי (INSS).