כשהתחלתי לכתוב את הרשומה הזו, רציתי להאיר פינות של מיקרו-התנגדות. רציתי לשתף סיפורים של אזרחים קטנים במידל-איזראל, שמנסים לחיות עם המצפון שלהם בשלום, בתוך הנפילה החופשית של הדמוקרטיה, חירויות הפרט וערך החיים שמתרחשת כאן מאז 2022. 

בחודש שעבר נחשפתי לעוד פינה כזו. השתתפתי בסדנת "תקשורת מקרבת" בזום, שאורגנה על ידי "עומדים ביחד", שם התוודעתי לסיפורו של יואל (שם בדוי), שהשכנים שלו במושב כבר לא מדברים אתו, מאז תלה על ביתו שלט ועליו המילים: "כן, שלום!"

שיטת התקשורת המקרבת, במקור "תקשורת לא-אלימה" (NVC – Nonviolent Communication), פותחה על ידי ד"ר מרשל רוזנברג במטרה לייצר שיח בונה-אמון המבוסס על הקשבה אמפתית לצרכים וחוסר שיפוטיות.

בסדנת "תקשורת מקרבת" בזום, שאורגנה על ידי "עומדים ביחד", התוודעתי לסיפורו של יואל (שם בדוי), שהשכנים שלו במושב כבר לא מדברים אתו, מאז תלה על ביתו שלט ועליו המילים: "כן, שלום!"

אני כבר בוגרת של קורס ממושך ב"הורות מקרבת" – יישום של השיטה להדרכת הורים. זו לא שיטת קסם. היא דורשת תרגול רב והיא לא אינטואיטיבית. ביחוד לא לנו, הישראלים. במפגש היכרות עם השיטה, סיפר אחד מבוגרי הקורס, אב לשלושה: "הבית שלנו היה בית של צעקות וריבים. גם עכשיו אנחנו לא בית של שוודים. אבל למדנו לדבר אחד עם השני".

עם הציפיה הריאלית הזאת, כך חשבתי, ללמוד לדבר אחד עם השני, הגעתי גם לסדנה של עומדים ביחד. היא נפתחה בהסבר קצר על השיטה ודיון על שימושים אפשריים בדוכני שלום, "בואו נדבר דמוקרטיה", פעילות שטח לקראת הבחירות ואפילו סביב שולחן המשפחה (אנחנו משפחה מקוטבת. ועל כך בפוסט אחר) או במקלט.

אחריה חילקו אותנו המנחות, יעל בריסקר וגלית וידמן ששון, לחדרי דיון עם בני שיח שנבחרו באקראי. התרגיל: להקשיב ללא שיפוטיות לסיפורו של בן.ת השיח, לזהות את הצורך העומד בבסיסו, ולשקף אותו לבן השיח.

לדוגמה, הסיפור: "דחפו אותי בכניסה למקלט". השיקוף: "תן לי להבין, האם הרגשת בלתי נראה? שמתעלמים ממך?" שותפי לחדר הדיון היה יואל. איש נשוא פנים בעל עיניים טובות ודיבור איטי ושקול. זקן לבן מכסה את פניו. הוא ואשתו מתגוררים כבר שנים רבות במושב בשרון. שאלתי אותו מדוע הצטרף לסדנה. זהו סיפורו. 

במהלך מלחמת "חרבות ברזל" תלה יואל על גדרות ביתו את השלט "כן, שלום", שחילקה תנועת עומדים ביחד לחבריה. השלט נתלש במכוון ונקרע. יואל לא התייאש. הוא תלה שלט נוסף, הפעם גבוה יותר. אחד השכנים התעמת אתו ותבע שיסיר את השלט. "אתה משחק באש" הוא הזהיר את יואל.

במהלך "חרבות ברזל" תלה יואל על גדרות ביתו שלט "כן, שלום". השלט נתלש במכוון ונקרע. יואל לא התייאש ותלה שלט נוסף, גבוה יותר. אחד השכנים התעמת אתו ותבע שיסיר את השלט. "אתה משחק באש", הזהיר השכן

הפעם גם אשתו של יואל ביקשה שיסיר את השלט. היא חששה מסכסוך שכנים. בלב כבד הסיר יואל את השלט. אולם השכנים, את כולם הוא מכיר מאז הגיעו למושב, הרבה אחריו, מאז ועד עכשיו, אינם מדברים איתו ולא מחליפים איתו מבט. "אני יכול להבין אותם", הוא אומר. "יש להם בן שמשרת בעזה". באתי לכאן כדי ללמוד איך לדבר איתם, הוא מסביר.

ההנחיות בתרגיל היו לשקף את הצורך. "האם הצורך שגרם לך לתלות את השלט היה הצורך בביטחון, שיגיע לתפישתך רק דרך הסכמי שלום? האם היה זה הצורך למצוא עוד אנשים שחושבים כמוך במושב? לעודד אותם כשיעברו ליד ביתך ויראו שהם לא לבד?" שאלתי.

"לא", ענה יואל, "תליתי את השלט כי רציתי לבטא את עצמי".

"ואיך הרגשת כשאשתך ביקשה ממך להסיר את השלט?" שאלתי.

"הסכמתי איתה", הוא ענה.

לפני שהסתיים התרגול שאלתי את יואל אם הוא חושב שהסדנה תעזור לו לדבר עם השכנים שלו. הוא אמר שכן. וגם, כך הוא קיווה, עם האנשים בדוכני השלום של "עומדים ביחד".

הפעם גם אשתו של יואל ביקשה שיסיר את השלט. היא חששה מסכסוך שכנים. בלב כבד הוא הסיר את השלט. אך השכנים, את כולם הוא מכיר מאז הגיעו למושב, הרבה אחריו, לא מדברים אתו או מחליפים איתו מבט מאז

יואל חושב שמחנה השלום הוא המיעוט בארץ, שחובת ההוכחה היא עליו. אני חושבת שהוא הרוב שאינו מודע להיותו הרוב. הרוב הדומם. הרוב שמפחד ממיעוט בריוני. מיעוט שגרם לרוב להרגיש ולחשוב שלחלום על שלום זה "משחק באש". הרוב המורתע.

שני ויסמן היא אזרחית, בורג בקטר המשק ואמא לשני ילדים בגילאי יסודי, שנמאס לה להתעצבן מהחדשות והחליטה לנסות לשנות אותן. בעלת תואר שני בתקשורת ומתעניינת בפסיכולוגיה פוליטית - איך מתגבשות עמדות פוליטיות אצל אנשים. כשתהיה גדולה היא רוצה להיות גלי בהרב מיארה או ננסי פלוסי. בינתיים מתנסה במיקרו-אקטיביזם.