בעת שניסיתי לאחרונה לעזור לבני המתבגר להתכונן למבחן בהיסטוריה בנושא היישוב הציוני בארץ ישראל, גיליתי לתדהמתי עד כמה הבעיות שמפלגות את החברה הישראלית כיום אינן חדשות כלל.

אותן מחלוקות עמוקות, אותם ויכוחים נוקבים ואותן דילמות עקרוניות ליוו את היישוב היהודי בארץ כבר לפני למעלה ממאה שנים.

חלק ניכר מספר ההיסטוריה שממנו לומד בני, "מסעות בזמן – לאומיות במבחן", עוסק ברעיון הציוני וביישומו. כבר בתחילת הספר מתואר "היישוב הישן", כלומר היהודים שחיו בארץ ישראל לפני גלי העלייה הציונית.

בספר ההיסטוריה של בני גיליתי לתדהמתי עד כמה הבעיות שמפלגות את החברה הישראלית כיום אינן חדשות כלל. אותן מחלוקות עמוקות, ויכוחים נוקבים ודילמות עקרוניות ליוו את היישוב היהודי בארץ לפני יותר ממאה שנים

לפי הספר, רבים מאותם אנשי "היישוב הישן" התקיימו מכספי ה"חלוקה", תרומות ששלחו קהילות יהודיות בתפוצות. אולם מה שתפס את עיניי לא הייתה העובדה ההיסטורית, אלא ההצדקה הרעיונית שבספר: היושבים בארץ ראו בתרומות לא צדקה, אלא חובה. בעיניהם, בני הגולה מחויבים לפרנס אותם, משום שהם אלו שמקיימים את מצוות יישוב הארץ ולומדים תורה, ובכך מקרבים את הגאולה.

קראתי את הדברים והרגשתי תחושת דז'ה וו. המשכתי לקרוא, והדמיון להווה הלך וגבר. כך, במקום אחר בספר קראתי על תגרות אלימות בין חברי תנועת בית"ר לחברי הסתדרות העובדים ומפא"י; על יחס מתנשא מפלה וגזעני כלפי עולים מתימן; על מאבקים סביב דמותה הרצויה של החברה היהודית בארץ, מסורתית או מודרנית, דתית או לאומית; על פשיעה לאומית ועל אוזלת ידה של המשטרה (העות'מנית ואז הבריטית); על ויכוח לגבי השתלבות נשים בתפקידי גברים מסורתיים, ובעיקר כיצד כל צד האשים את האחר בבגידה. 

נדמה, כי כל קווי השבר המוכרים לנו כיום שורטטו כבר אז: דת מול חילוניות, ימין מול שמאל, עדות, השתלבות נשים בחברה ועוד. ושוב חזרתי לאותה מחשבה מטרידה: למה נדמה ששום דבר לא משתנה פה?

מעגל לעומת חץ

יתכן שהתשובה מצויה בתפיסת הזמן שלנו. כך, רוב התרבויות העתיקות נטו להתייחס לזמן בצורה מעגלית. בהתאם לתפיסה זו, עונות השנה מתחלפות במחזוריות, דורות מתחלפים, ואירועים, אף אם אינם זהים, נוטים לשוב בדפוסים מוכרים. גם ההיסטוריה, לפי תפיסה זו, אינה צועדת בקו ישר, אלא מתפתחת בסדרה של חזרות.

נדמה, כי כל קווי השבר המוכרים לנו כיום שורטטו כבר אז: דת מול חילוניות, ימין מול שמאל, עדות, השתלבות נשים בחברה ועוד. ושוב חזרתי לאותה מחשבה מטרידה: למה נדמה ששום דבר לא משתנה פה?

לעומת זאת, תפיסת הזמן המונותאיסטית שונה. על פי תפיסה זו, ההיסטוריה מתקדמת באופן לינארי. להיסטוריה יש כיוון של חץ, הכולל התחלה (בריאת העולם), התקדמות ותכלית (שאנו חיים בה כיום) וקץ (ביאת המשיח).

תפיסת הזמן כחץ מאפיינת את התקופה המודרנית, גם אם בשפה אחרת. אם בעבר דיברנו על בריאה, גאולה וקץ הימים, הרי שהמדע מדבר על מפץ גדול, אבולוציה, התפשטות היקום וקץ היקום. כך או כך, התרגלנו לחשוב על הזמן כתנועה קדימה.

בתוך תפיסה של הזמן כחץ, אנו מצפים להתקדמות מתמדת. אנו מניחים שהחברה משתפרת, שהאנושות לומדת מטעויותיה, שהבעיות הגדולות, כגון קיטוב ואפליה, ייפתרו עם הזמן. כשזה לא קורה, כשאותן מחלוקות שבות וצפות, אנו חווים אכזבה. אם ההיסטוריה היא חץ, מדוע נדמה שהיא תקועה?

אולי מפני שבפועל ההיסטוריה איננה חץ טהור ואיננה מעגל מושלם. היא ספירלה. היא חוזרת לנקודות מוכרות, אך בכל פעם בתנאים אחרים, עם שחקנים אחרים, בתוך מציאות שונה. הדילמות נשארות, אך עוצמתן, הקשרן והכלים להתמודד עמן משתנים.

התחושה כי "שום דבר לא משתנה" נובעת אולי מן הפער בין הציפייה הליניארית שלנו לבין המציאות הספירלית. אנו מבקשים פתרון, ואילו המציאות מספקת ניהול מתמשך. אנו רוצים הכרעה, ואילו החיים מציעים איזון זמני. כל דור חושב שהוא ניצב בפני משבר חסר תקדים, אך מבט לאחור מגלה כי גם קודמיו חוו דרמות דומות.

אנו מניחים שהחברה משתפרת, שהאנושות לומדת מטעויותיה, שהבעיות הגדולות ייפתרו עם הזמן. כשזה לא קורה, כשאותן מחלוקות שבות וצפות, אנו חווים אכזבה. אם ההיסטוריה היא חץ, מדוע נדמה שהיא תקועה?

חברה של מחלוקות ולא של קונצנזוס

בדיחה ישנה מספרת כי הדבר הראשון שיהודי עושה כשהוא מגיע לאי בודד הוא לבנות שני בתי כנסת – אחד שהוא ילך אליו והשני שכף רגלו לא תדרוך בו. הבדיחה הזו, בחיוך דק, משקפת אמת עמוקה על התרבות הפוליטית והחברתית של היהודים – מסורת ארוכה של ויכוח, מחלוקת וריבוי קולות.

היישוב היהודי בארץ מעולם לא היה חברה של קונצנזוס. כבר מראשיתו התקיימו בו זרמים אידיאולוגיים שונים ולעיתים מנוגדים: סוציאליסטים מול לאומיים, דתיים מול חילונים, מתונים מול רדיקלים. המחלוקות לא היו רק רעיוניות. הן התבטאו בפוליטיקה, בכלכלה, בחינוך ולעיתים אף ברחוב. ובכל זאת, מתוך הריבוי הזה צמחה מסגרת משותפת.

ייתכן שהנטייה לראות במחלוקת כישלון היא טעות בפני עצמה. המסורת היהודית, מן התלמוד ועד לפוליטיקה המודרנית, איננה מבוססת על אחידות מחשבתית אלא על ויכוח מתמשך. לא תמיד הוויכוח נעים, ולעיתים הוא חריף מדי, אך הוא גם מהווה מנוע של יצירה, של ביקורת ושל שינוי.

אולי, אם כן, העובדה שאנו ממשיכים בישראל המודרנית להתווכח בדיוק על אותם הנושאים, איננה עדות לכך ששום דבר אינו משתנה, אלא לכך שהתרבות היהודית בנויה על מתח פורה ומתמיד בין השקפות שונות. במילים אחרות, הוויכוח איננו סטייה מן הדרך, אלא חלק מן הדרך.

תרבות של אלתור ולא של תכנון ארוך טווח

אחת התכונות המזוהות ביותר עם החברה הישראלית, מראשית היישוב ועד היום, היא היכולת לאלתר. עוד בימי ראשית הציונות נדרשו המתיישבים להתמודד עם מחסור, תנאי שטח קשים, חוסר משאבים ולעיתים גם היעדר מסגרת שלטונית יציבה. אותה רוח של "יהיה בסדר" הפכה לאחד המאפיינים התרבותיים הבולטים של החברה הישראלית.

בדיחה ישנה מספרת כי הדבר הראשון שיהודי עושה כשהוא מגיע לאי בודד הוא לבנות שני בתי כנסת – אחד שיילך אליו והשני שכף רגלו לא תדרוך בו. הבדיחה משקפת אמת עמוקה על התרבות הפוליטית והחברתית של היהודים

אולם, לתרבות של אלתור יש גם צד שני. פתרונות שנולדים כדי לענות על משבר מיידי אינם תמיד מטפלים בשורש הבעיה. הם מאפשרים לחברה להמשיך לתפקד, אך לעיתים דוחים הכרעות עמוקות. כאשר משבר נפתר באופן זמני, מבלי לשנות את המבנה הבסיסי, הוא נוטה לחזור, לעיתים בצורה אחרת, אך מאותה נקודת מוצא.

ייתכן, אם כן, שהתחושה כי "שום דבר לא משתנה" אינה נובעת מהיעדר תנועה, אלא מדפוס פעולה חוזר של כיבוי שריפות, במקום של בנייה הדרגתית. החברה מתקדמת, אך דרך פתרונות זמניים, לא דרך שינוי יסודי.

לא הכול משתנה, אבל גם לא הכול נשאר אותו דבר

כשסגרנו את הספר, תהיתי האם גם בעוד מאה שנה ילמדו בבתי הספר על אותן מחלוקות. לנוכח העובדה שמאה השנים האחרונות נראות כמו חזרה על אותן שאלות, התשובה הראשונה שעלתה בי הייתה שכן, אבל אז הבנתי שהשאלה האמיתית איננה אם יהיו מחלוקות, אלא באיזה הקשר הן יתקיימו.

גם לפני מאה שנה התווכחו כאן על דת ועל לאום, על כלכלה ועל ביטחון, על שוויון ועל זהות. אבל אז לא הייתה מדינה, לא היו מוסדות ריבוניים, לא הייתה כלכלה עצמאית. היום יש. נקודת המוצא השתנתה לחלוטין.

אולי זהו הלקח העמוק ביותר שלקחתי איתי מאותו ערב – השאלות נשארות, אך התנאים משתנים. ההתקדמות איננה בהיעלמות המחלוקת, אלא ביכולת לשאת אותה מבלי לפרק את המסגרת המשותפת. בסופו של דבר, השאלה איננה למה שום דבר לא משתנה, אלא למה אנו מצפים שהשאלות הגדולות ייעלמו. חברה חיה איננה חפה ממחלוקות. היא נמדדת ביכולת לנהל אותן, לא בביטולן.

ייתכן, שהתחושה כי "שום דבר לא משתנה" אינה נובעת מהיעדר תנועה, אלא מדפוס פעולה חוזר של כיבוי שריפות, במקום של בנייה הדרגתית. החברה מתקדמת, אך דרך פתרונות זמניים, לא דרך שינוי יסודי

ואם בני, בעוד מאה שנה, יישב עם נכדו במדינת ישראל העצמאית והדמוקרטית ויתפלא לגלות שגם אז מתווכחים בדיוק על אותם דברים, זו לא תהיה הוכחה לכך שעמדנו במקום. זו תהיה הוכחה לכך שהחברה המשיכה להתקיים, להשתנות ולהישאר נאמנה למתח שמלווה אותה מראשיתה.

עודד ארבל הוא עורך דין, בעל תואר שני במשפטים ותואר שני בהיסטוריה של העת העתיקה. מומחה בכתיבת תוכן משפטי לעורכי דין. עוקב בדאגה אחר התהליכים הגלובליים המתרחשים בימנו, לאור מאורעות שונים שהתרחשו לאורך ההיסטוריה האנושית.