מאז ה־7 באוקטובר אני נושאת איתי תחושה אחת שקשה להשתחרר ממנה: ישראל כולה השתנתה, אבל לא באותו הקצב ובאותה תשומת הלב בכל מקום.

הדרום היה במרכז. הכאב שם היה מיידי, התגובה הייתה עצומה, והעיניים של כולנו הופנו לשם. בצדק. אבל ככל שעברו השבועות והחודשים, הבנתי משהו נוסף – בזמן שהשיח הציבורי מתרכז במה שנראה לעין, בצפון מתרחש משבר שקט, מתמשך, כזה שלא תמיד נכנס לכותרות.

הצפון לא חווה מתקפה אחת. הוא חווה שחיקה. ירי מתמשך, פינוי ממושך של קהילות שלמות, תחושת תלישות, אי-ודאות. אנשים לא יודעים מתי יחזרו הביתה, אם יחזרו. ילדים לא יודעים איפה ילמדו בשנה הבאה. צעירים לא יודעים אם יש עתיד במקום שבו גדלו.

הכאב בדרום היה במרכז והעיניים של כולנו הופנו לשם. בצדק. אך ככל שעבר הזמן הבנתי, כי בזמן שהשיח הציבורי מתרכז במה שנראה לעין, בצפון מתרחש משבר שקט, מתמשך. לא תקיפה אחת אלא שחיקה

אני זוכרת ביקור באצבע הגליל בתחילת המלחמה. הפגישות היו קשות. לא דרמטיות במובן הטלוויזיוני, אלא קשות במובן האנושי: אנשים עייפים, מפונים, מתפקדים על אדים. לא ביקשו ניסים. ביקשו יציבות.

באותו רגע הבנתי ששיקום הצפון לא יכול להיות תוספת צדדית למאמץ הלאומי. הוא חייב להיות יעד בפני עצמו.

הקהילות היהודיות בקנדה הפועלות תחת מגבית קנדה, חוו את ה־7 באוקטובר כאירוע אישי מאוד. בתוך זמן קצר גויסו 140 מיליון דולר קנדי לטובת ישראל, נתון שממחיש את עומק הקשר והמחויבות. אבל עבורי השאלה המרכזית לא הייתה רק כמה גייסנו, אלא מה אנחנו עושים עם זה.

בתחילת הדרך כל פדרציה קנדית התמקדה באופן טבעי באזור השותפות שלה בישראל. זה היה הגיוני. זה היה מוכר. אבל ככל שהתמונה התבהרה, הרגשתי שאנחנו מפספסים משהו: הצפון הופך לקורבן השקט של המלחמה. לא משום שהוא פחות חשוב, אלא משום שהוא פחות נראה.

וכך התחיל להתגבש רעיון פשוט אך לא קל: לפעול יחד.

קל מאוד לפעול לבד. כל ארגון בוחר פרויקט, תורם, מתקדם הלאה. הרבה יותר קשה לבנות שותפות אמיתית, שבה אף אחד לא מחזיק לבד בהגה, שבה מוותרים על קרדיט, שבה יוצרים מסגרת אחת משותפת.

אני זוכרת ביקור באצבע הגליל בתחילת המלחמה. הפגישות היו קשות. לא דרמטיות במובן הטלוויזיוני, אלא קשות במובן האנושי: אנשים עייפים, מפונים, מתפקדים על אדים. לא ביקשו ניסים. ביקשו יציבות

כשהתחלנו לדבר על קואליציה כלל קנדית לשיקום הצפון, מייד עלו שאלות: מי נכנס? כמה כל אחד נותן? האם זה מענה חירום או השקעה לטווח ארוך? איך מחלקים אחריות בין קהילות שונות בגודלן וביכולתן?

בסופו של דבר החלטנו על צעד ברור: פדרציות טורונטו, מונטריאול, ונקובר ופורום "חוף אל חוף" (המאגד קהילות רבות ברחבי קנדה) יתחייבו כל אחד ל־5 מיליון דולר קנדי, ונקים יחד קרן משותפת של 20 מיליון. זה לא פתר את כל המורכבויות, אבל זה יצר בסיס: התחייבות שווה, אחריות שווה, מסר ברור של שותפות.

ידענו דבר נוסף: אנחנו לא הממשלה. אין לנו את המשאבים שלה, ואין לנו את הסמכויות שלה. פילנתרופיה לא יכולה ולא אמורה להחליף מדיניות ציבורית. אבל היא כן יכולה לעשות משהו אחר: לפעול מהר יותר, להיות גמישה יותר, ולהשקיע בבניית יכולות, לא רק בכיסוי חורים.

בשלב מוקדם בחרנו להתמקד בחינוך. לא בגלל שזה "נושא יפה", אלא כי זה מה שהתושבים אמרו לנו שוב ושוב: אחרי הביטחון, חינוך הוא התנאי לחזרה הביתה.

משפחה לא חוזרת רק כי יש פחות ירי. היא חוזרת אם יש בית ספר מתפקד, אם יש אופק לילדים, אם יש סיבה להאמין שהמקום הזה חי.

בהתחלה חשבנו שכל פדרציה תבחר לעצמה פרויקטים מתוך רשימה. אבל מהר הבנו שזה עלול להפוך אותנו לצרכנים של יוזמות, במקום לשותפים לתהליך.

בחרנו להתמקד בחינוך. לא כי זה "נושא יפה", אלא כי זה מה שהתושבים חזרו ואמרו: אחרי הביטחון, חינוך הוא התנאי לחזרה הביתה. משפחה לא חוזרת רק כי פחת הירי, אלא אם יש ביה"ס מתפקד ואופק לילדים

אז עשינו משהו אחר: בנינו מסגרת אזורית אחת, שבה כל הפרויקטים מחזקים זה את זה. במקום תחרות – בעלות משותפת.

המודל הזה גם יצר מינוף משמעותי. הקרן גדלה עם שותפים נוספים, ובסופו של דבר הגענו לכ־50 מיליון דולר קנדי, כ־113 מיליון שקל. אבל מבחינתי המספר הוא לא העיקר. העיקר הוא ההבנה ששיקום הוא לא מענק. הוא מחויבות.

במרץ 2025 קיימנו טקס רשמי לייסוד הקואליציה, ובאוקטובר הונחה אבן פינה לבניין הקנדי ללימודי תואר שני בתל חי. אלו רגעים סמליים, אבל הם מסמנים משהו עמוק יותר: החלטה להישאר בתוך הסיפור גם כשהכותרות מתחלפות.

לפני זמן מה מורה סיפרה לי על ילד בן עשר שחזר מהפינוי. היא מצאה אותו חופר ליד גדר בית הספר. כששאלה למה, הוא ענה: "כדי שיהיה לי מקום לברוח אם אצטרך".

המשפט הזה לא עוזב אותי.

כי בסוף, שיקום הצפון הוא לא דיון על תקציבים. הוא דיון על ילדים שצריכים עתיד, לא נתיב מילוט.

אני לא יודעת מתי הצפון יחזור להיות עצמו. אני כן יודעת שהוא לא יחזור להיות שוקק חיים בלי השקעה אמיתית, מתמשכת, משותפת.

מורה סיפרה לי על ילד בן 10 שחזר מהפינוי. היא מצאה אותו חופר ליד גדר ביה"ס. כששאלה הוא ענה: "כדי שיהיה לי מקום לברוח אם אצטרך". שיקום הצפון הוא לא רק דיון תקציבי אלא על ילדים שצריכים עתיד, לא נתיב מילוט

ושותפות אמיתית מתחילה בהחלטה פשוטה: לא לעזוב, גם כשהזרקור כבר לא שם.

שרה מאלי היא מנכ"לית מגבית קנדה בישראל - ארגון הגג של הפדרציות היהודיות בקנדה, מנהלת את שיתופי הפעולה מול ישראל ומול שותפים אסטרטגיים. היא מובילה יוזמות פילנתרופיות רחבות היקף ותמיכה בפרויקטים בישראל, כולל השקעות בחינוך ובשיקום קהילות בעקבות משברים.