לפני כשבוע, ב-24 באפריל 2026, התקיימו ברשות הפלסטינית בחירות לעיריות, אשר נועדו לשרטט את "היום שאחרי" בעזה ואת טיב הקשר בין עזה לגדה בשיקום הרצועה. 

מתברר, כי מתחת לרדאר, הכוחות השותפים ל"יום שאחרי", כלומר: מועצת השלום של הנשיא האמריקאי דונלד טראמפ, ומי שמנהל את העניינים מטעמם, ניקולאי מלאדנוב, לא שוקטים על השמרים, וגם בימי המלחמה עם איראן הם מקדמים את רעיונותיו של הנשיא טראמפ.

מכיוון שאיש לא רוצה שהבחירות בעזה ינוהלו מטעם חמאס, הבחירות נוהלו מטעם הרשות הפלסטינית על פי חוק בחירות חדש, שבעיקרו נועד לשלול מחמאס את היכולת להשתתף בבחירות עתידיות. זה נעשה באמצעות קביעת העיקרון לפיו רק מי שמכיר בהסכמים של אשף, כלומר: הסכמי אוסלו, יכול להשתתף.

מכיוון שאיש לא רוצה שהבחירות בעזה ינוהלו מטעם חמאס, הבחירות נוהלו מטעם הרשות הפלסטינית על פי חוק בחירות חדש, שבעיקרו נועד לשלול מחמאס את היכולת להשתתף בבחירות עתידיות

המסננת הזאת עבדה בגדה, אבל נכשלה בעזה. בגדה נשללה היכולת של חמאס לקחת חלק בבחירות, אבל בעזה הרשות הפלסטינית לא יכלה למנוע זאת. כפי שיתברר, ההפך קרה – העזתים הם אלה שפסלו את הרשימה שהורכבה ברמאללה.

רשימת "אל-בינא" – רשימתו של אבו מאזן מרמאללה – הודחקה, בעוד "נהדת דיר אל-בלח'", רשימה עזתית-מקומית שאינה כפופה לרמאללה, זכתה בשישה מושבים מתוך 15 במועצה, ועשתה קואליציה עם הרשימות האחרות, כולל רשימה של אנשי חמאס.  

 הלקח הראשון הוא, שלמרות שניסו להריץ את הבחירות תחת חזות של אחדות עזה והגדה, הרי רק בגדה הייתה לרשות הפלסטינית שליטה על התוצאות, בעוד שבעזה ידה קצרה מלהשפיע.

המסר של העזתים היה חד-משמעי: "עד כאן". לא רמאללה היא שתכתיב לעזה את הרכב מועצת העירייה. בגדה לא נכנס גרגר של חמאס לעיריות, בעוד שבעזה אנשי חמאס נכנסו לתוך הרשימות בהסכמה עם אנשי מוחמד דחלאן ופתח המקומי, שאינו קשור לרמאללה.

מן הבחינה הזאת שורטטו הכללים: אם חמאס ירצה לשמור על כוחו בעזה, הוא יוכל לעשות זאת רק בהעברת כובד המשקל מן הזרוע הצבאית לפקידות של האדמיניסטרציה של עזה – ואפשר לסכם זאת במילים: עזה לעזתים.

המסננת עבדה בגדה אך נכשלה בעזה. בגדה נשללה יכולת חמאס לקחת חלק בבחירות, אך בעזה הרשות הפלסטינית לא יכלה למנוע זאת. ההפך קרה – העזתים הם אלה שפסלו את הרשימה שהורכבה ברמאללה

בפני חמאס הוצגה האלטרנטיבה של ויתור על הנשק – השתלבות אזרחית במנהל החדש, וזאת בעצם ההחלטה הגורלית העומדת לפניו. הכרעה זאת עומדת קרוב לוודאי במרכז הוויכוח על הבחירות בשורא על מנהיגות התנועה בין חליל אל-חיה וחאלד משעל.

אבל, לאמיתו של דבר, הכוח הגדול שעמד מאחורי הבחירות, גם בעזה וגם בגדה, היו המשפחות, וחלוקת הרשימות הייתה במידה רבה מאוד על פי קווי המתאר האלה. בכוונה לא אמרתי חמולות, כי המונח הזה יוחד לקבוצות החמושות כמו אבו שבאב, שמאתגרים את חמאס צבאית, בעוד ש"משפחות" לא מבטא התארגנות חמושה.

הדבר ניכר גם בחברון: יוסוף ג'עברי ניצח שם לא בגלל פתח, אלא בגלל ג'עברי – כוח החמולה הוא שהכריע, ופתח "תייגה" את ניצחונו בדיעבד כ"ניצחון גורף" שלה. האירוניה היא שמשפחת ג'עברי לא משתלבת ברשות הפלסטינית, בעוד שהיריבה המרה שלה, משפחת קוואסמה, דווקא כן.

חמאס היה תמיד נגד החמולות, ראה בהם סכנה לשלטונו, וניסה לשבור אותן. אחרי תבוסתו מול צה"ל במלחמה אנו רואים עד כמה צדק – החמולות החמושות כמו אבו שבאב וחיליס, הם האתגר לשלטונו, והתעקשותו לשמור על נשקו נובעת מחשש אמיתי, כי ללא נשק, הנקמה בחמאס תהיה אלימה ורווית דם.

חמולת חיליס גם מזוהה עם פתח – לא פתח רמאללה, אלא פתח עזה. זכר ההפיכה האכזרית של חמאס נגד פתח בשנת 2007 עדיין חקוק בזיכרון פתח עזה, ורגשי הנקמה מפעפעים.

הסכמת חמאס להתארגנות רשימות על בסיס משפחתי נבעה לא רק מחוסר ברירה, אלא מניסיון להתפייסות עתידית בניהול משותף ליום שאחרי – אבל כמובן משפחות במובן האזרחי, ולא חמולות חמושות.

הסכמת חמאס להתארגנות רשימות על בסיס משפחתי נבעה לא רק מחוסר ברירה, אלא מניסיון להתפייסות עתידית בניהול משותף ליום שאחרי – אבל כמובן משפחות במובן האזרחי, ולא חמולות חמושות

עצם ההחלטה להריץ בחירות נבעה מן הלחץ האירופאי על אבו מאזן להוכיח שהוא מסוגל להשתלב בתוכניות היום שאחרי. אבו מאזן התברר כמכשיל בחירות סדרתי, בעיקר כדי לשמר את כוחו של אשף הישן ולמנוע מחמאס כל דריסת רגל בגדה. הוא הסכים לבחירות מוניציפליות כי אין בהן ממד פוליטי, אבל התנה זאת בקיום בחירות גם בעזה. מצרים תמכה בדרישה זאת כי המדיניות הקבועה שלה היא לחבר את עזה לגדה, כדי להרחיק אותה ממנה ולזרוק אותה על ישראל.

על פניו, בעטיפה הפורמלית, אבו מאזן ומצרים הצליחו – אבל על פי התוצאות הם נכשלו. אבו מאזן עצמו, בכך שחסם את היכולת של חמאס להשתתף בבחירות, גרם לנתק בעצמו: בדיר אל-בלח' שלוש הרשימות של "המשפחות", שכללו בתוכן יסודות של חמאס-פתח עזתיות, עשו יד אחת להרחיק מן הקואליציה את רשימת "אל-בינא" של אבו מאזן.

עכשיו עומדות בפני אשף וחמאס דילמות דומות. לגבי אשף, על מנת להחזיר את הלגיטימיות מן המשפחות הוא מתכנן "בחירות" למוסדות אשף כדי לחדש את הלגיטימיות הישנה. הדילמה של חמאס חריפה עוד יותר – האם להיכנס לסדק שבחירות דיר אל-בלח' פתחו לו, או לדבוק בזרוע הצבאית.

על הנהגת חמאס מתמודדים חליל אל-חיה מעזה וחאלד משעל מן הגדה. אין מצב שאל-חיה יוותר על מעמדו ועל מעמד עזה לטובת איש מן הגדה – בדיוק כשם שהעזתים בדיר אל-בלח' סירבו לקבל עליהם את כפייתה של רמאללה. הדפוס זהה: עזה לעזתים – לא רק קו מדיני, אלא זהות. האם גם הדילמות של חמאס בעזה משפיעות על המערכה ביניהם על ההנהגה? קרוב לוודאי שכן. על חריפות המאבק אפשר ללמוד מן העובדה שמועד כינוס השורא לבחור את המנהיג נדחה כבר כמה פעמים, והמועד האחרון שהוזכר הוא "עד סוף השנה".

אצל אשף וחמאס הדילמות דומות. לשם חידוש הלגיטימיות – אשף מתכנן "בחירות" למוסדותיו. הדילמה של חמאס חריפה יותר – האם להיכנס לסדק שבחירות דיר אל-בלח' פתחו לו, או לדבוק בזרוע הצבאית

קטאר מתעקשת למנות את חאלד משעל, שהוא המקורב ביותר מכל הנהגת חמאס אל האמיר הקטארי תמים בן חמד אאל ת'אני. ההבדל בינו לבין אל-חיה הוא, שבעוד שעבור אל-חיה עזה היא חזות הכול, הרי שחאלד משעל, אשר אינו בן עזה – עושה עבור האמיר תמים משימות אזוריות. הוא זה שהתקשר עם אבו מוחמד אל-ג'ולאני, אחמד א-שרע, עוד בימי שלטון אסד, ויחד הם הקימו את התאים הראשונים של ג'בהת א-נוסרה במחנה ירמוכ.

למשעל יש מניות יסוד בהכנסת טורקיה לסוריה, וכעת קטאר רוצה להוביל את המהלכים בעזה להקניית נמל עזה לטורקיה. בשביל זה היא צריכה להשתלב במועצת השלום, במהלכי השיקום, ובפירוק חמאס מנשקו – מה שיפתח את הדלת לטורקיה.

אל-חיה לא מוכן לקבל זאת, כי משמעות הדבר שחמאס עזה יתבטל למעשה ויישאב לתוך מועצת השלום של טראמפ, כאשר הפעילות של חמאס תיבלע דרך משעל וקטאר בתוך הפעילות הרחבה של האחים המוסלמים באזור בהנהגת טורקיה.

על נחישותה של קטאר למנוח את חאלד משעל, עושה דברה האזורי, אפשר ללמוד מסילוקו של אל-חיה מדוחה. אחרי שניהל שיחות מאכזבות בקהיר, מנעה דוחה את כניסתו לתחומה. אל-חיה עשה שגיאה גדולה כאשר, כדי לקבל גיבוי מול משעל, פנה לעזרתה של איראן. אחרי שאיראן תקפה את קטאר ואת מדינות המפרץ בכלל – פנייתו של אל-חיה לאיראן גובלת בבגידה.

איך ישראל יכולה להתמודד עם האתגר הזה? שוב, מלקחי הבחירות בדיר אל-בלח'. מתברר שבשקט, מול ההתבססות של קטאר בעזה של חמאס, האמירויות יצרו קשרים עם העיריות בדרום הרצועה, ובעיקר דיר אל-בלח'. החדירה של האמירויות לדרום הרצועה נובעת גם מן הרצון לחסום את טורקיה, ובוודאי למנוע ממנה את זיכיון הקמת הנמל, כי האמירויות מושקעות בגז הישראלי. הדרך לשלב ידיים כבר עכשיו היא לתת לאמירויות את זיכיון הקמת הנמל בדרום הרצועה, בשטח הצהוב שנמצא היום בידי ישראל.

חדירת האמירויות לדרום הרצועה נובעת גם מהרצון לחסום את טורקיה ולמנוע ממנה את זיכיון הקמת הנמל שם, כי האמירויות מושקעות בגז הישראלי. הדרך לשלב ידיים היא לתת לאמירויות את זיכיון הקמת הנמל

אבל על מנת שזה יקרה, ישראל חייבת להיות מודעת להתפתחויות, ונדרש שלממשלה הזאת זה יהיה בכלל אכפת מהמהלכים המתהווים בגדה המערבית וברצועת עזה. 

פנחס ענברי הוא חוקר בכיר של מזרח התיכון, עיתונאי, סופר, תסריטאי ומשורר. מחבר הערכים על הפלסטינים באנציקלופדיה העברית החדשה. שימש שנים רבות חוקר במרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה. חיבר ספרי עיון על הבעיה הפלסטינית, וספר בלשנות על שורשי השפה העברית "סיפור שורש". הרומנים שחיבר יחד עם אשתו אביבה הם: "על גב סופה" - על אתגרי הקהילות הנוצריות בגליל המערבי בימי המנדט הבריטי מול האסלאם הרדיקלי ומעמד האישה, ו"שומר השאול" עוסק בשחיתות הישראלית.