המערבולת הפוליטית ששבתה את ישראל בשנה אחרונה נסבה במובהק על עניין אחד מרכזי: הישרדותו הפוליטית, וכנראה גם האישית, של בנימין נתניהו. אבל במקביל, התסבוכת הזו היא גם תולדה של שני תהליכים ארוכי-טווח, שהקריירה הפוליטית של נתניהו כרוכה בהם: מעמדם של אזרחי ישראל הערבים ומאזן הכוחות בין מערכת המשפט והמערכת הפוליטית. בשני ההיבטים באות לידי ביטוי מגמות שנמשכות מאז שנות השמונים והתשעים – העשורים בהם נכנס נתניהו לפוליטיקה הישראלית וטיפס בה במהירות.

דווקא בימים שבהם העיניים מרוכזות בהווה המיידי, בשל התהפוכות הפוליטיות הרודפות זו את זו, ובעיקר בשל המגפה המתחוללת, שמחריפה ומחדדת את המשברים הערכיים והשלטוניים בהם נתונה ישראל, כדאי להזכיר את הפרספקטיבה ההיסטורית הרחבה. בימים בהם מדי יום נזעקות כותרות ומצהירות כי הדמוקרטיה בסכנה, התבוננות ארוכת-טווח מלמדת כי תהליכים אלה, והאופן בו הם משולבים בקריירה של נתניהו, מסמנים את הסכנות האמיתיות לתשתיתה, למוסדותיה ולאופייה הדמוקרטיים של ישראל.

בימים בהם נזעקות כותרות כי הדמוקרטיה בסכנה, התבוננות ארוכת-טווח מלמדת כי תהליכים אלה, והאופן בו הם משולבים בקריירה של נתניהו, מסמנים את הסכנות האמיתיות לאופיה הדמוקרטי של ישראל

תושביה הערבים של מדינת ישראל סבלו מאז ומתמיד ממעמד של אזרחים סוג ב' והופלו לרעה מבחינה אזרחית ופוליטית. מאז שנות השמונים חלו במעמדם שתי מגמות, אשר יש שיראו בהן סותרות, הנוגעות לעליית נציגותם הפוליטית מזה ולהשתלבותם האזרחית מזה.

מחד, המנהיגות הפוליטית של האוכלוסיה הערבית הלכה והפכה מרכזית בייצוגם: בשנות השמונים הוקמה ועדת המעקב העליונה ואז גם החלו רובם של אזרחי ישראל הפלסטינים להצביע למפלגות ערביות.

בתקופת ממשלת רבין בשנות התשעים נציגות זו זכתה לכוח פוליטי משמעותי כשתמכה בצעדי הממשלה מבחוץ, והאוכלוסייה הערבית זכתה לייצוג ציבורי משמעותי יותר בזכות מדיניות הממשלה.

כישלונם של הסכמי אוסלו בשנות התשעים ובפרט אירועי אוקטובר 2000 היפכו את מגמת השילוב, והגבירו את הנתק הפוליטי בין הציבור היהודי והערבי, ואולם אירועים אלה רק הגבירו את חשיבותה של הנציגות הפוליטית הערבית. ניסיונן של ממשלות ימין לדכא נציגות זו בהעלאת אחוז החסימה הביאו לתוצאה הפוכה, בזכות החזון והפרגמטיות של מנהיגי הציבור הערבי עם הקמתה של הרשימה המשותפת, ומגמת ההתחזקות הגיעה לשיאה במערכת הבחירות האחרונה כשהמשותפת בשיא כוחה.

במקביל, שינויים במבנה המשק הישראלי והעולמי וצמיחתו של מעמד בינוני ערבי ישראלי הביאו להשתלבות אזרחית הולכת וגוברת של הערבים במערכות החיים השונות בישראל.  הדבר ניכר בפרט במקצועות שונים במערכת הבריאות, כפי שניבט לעין כל בימי המגפה המשתוללת כעת. דווקא השתלבות זו תרמה לחיזוקה של הנציגות הפוליטית, שכן היא הגבירה, מתוך רצון או מהשלמה,  את הלגיטימציה למוסדותיה השלטוניים של ישראל ואת הנכונות בקרב הציבור הערבי להשתתפות בזירה הפוליטית הישראלית.

ניסיונות ממשלות ימין לדכא את הנציגות הפוליטית הערבית בהעלאת אחוז החסימה הביאו לתוצאה הפוכה, בזכות החזון והפרגמטיות של מנהיגי הציבור הערבי, בעיקר במערכת הבחירות האחרונה

ואולם, מגמת ההשתלבות הכלכלית-אזרחית לא סימנה פתיחות פוליטית של הרוב היהודי וקבלה גבוהה יותר של האזרחים הערבים. להיפך, ההתפתחויות במערכת הפוליטית הגבירו את הבידול בין האוכלוסיות וטיפחו מגמות לאומניות וגזעניות בקרב הציבור היהודי.

בחירתם, המובנת כשלעצמה, של נציגיו הפוליטיים של המגזר להעמיד את הסוגיה הפלסטינית בראש סדר-יומם (לפחות עד לאחרונה), והתמקדות התקשורת הישראלית בסוגיה זו בסיקור הפוליטיקה הערבית הוסיפו אף הם למגמת הנתק. אליה נוספו סממנים של חשדנות, עוינות ואיבה בכל הופעה של נציג מפלגה ערבית בתקשורת הישראלית הממלכתית.

לצד זאת, מפלגות שדוגלות בהתניית אזרחות בעמידה בקריטריונים לאומיים ובחילופי אוכלוסין על בסיס לאום, שבעבר נמצאו בשוליה הימניים של המפה הפוליטית, הפכו למרכזיות בפוליטיקה הישראלית. את שיא המגמה סימן כינונו של חוק יסוד הלאום בכנסת העשרים. הסירוב להשתייך למחנה פוליטי שנסמך על קולות הערבים – בין אם כעניין אידיאולוגי, ובין אם כתירוץ לאופורטוניזם פוליטי שמתקבל כלגיטימי – עומד ביסוד המבוי הסתום שאליו נקלעה המערכת הפוליטית בשנה האחרונה.

לאורך כל הקריירה הפוליטית שלו, ידע בנימין נתניהו למנף את המגמה הזו ולתרגם את הסנטימנט היהודי הבדלני להון פוליטי – החל מקמפיין "נתניהו טוב ליהודים" ב-1996, דרך "הערבים נוהרים לקלפיות"  כשני עשורים לאחר מכן, ועד לימים אלה בהם מחנהו טען, בהובלתו ובניצוחו, לחוסר הלגיטימיות של תוצאות הבחירות לכנסת, בשל הישענותו של הרוב על נציגי המפלגות הערביות.

הסירוב להשתייך למחנה פוליטי שנסמך על קולות הערבים – בין אם כעניין אידיאולוגי, ובין אם כתירוץ לאופורטוניזם פוליטי שמתקבל כלגיטימי – עומד ביסוד המבוי הסתום שאליו נקלעה המערכת הפוליטית בשנה האחרונה

מדיניות פופוליסטית זו ננקטת לאורך השנים בחוסר-אחריות ובלא שתילקחנה בחשבון השלכותיה הרחבות, וכך היא מחלחלת מטה, מזינה ומלבה יצרים ואמוציות לאומניים וגזעניים ברחוב הישראלי. בישראל של השנים האחרונות, תקריות רחוב אלימות שקורבנותיהם ערבים הפכו, למרבה הצער, לתופעה שאינה נדירה כלל. הטיעון הרואה בנציגים הפוליטיים של הציבור הערבי מוקצים, והמרכזיות שתפס בהתפתחויות הפרלמנטריות האחרונות, גם אם אינם המקבילה הפוליטית המדויקת של גזענות הרחוב, בוודאי אינם מסייעים למיגורה.

*  *  *

תהליך נוסף המתרחש מאז שנות השמונים הוא העלייה בכוחה של המערכת המשפטית, ובית המשפט העליון בראשה, אל מול המערכת הפוליטית. ביסוד מגמה זו גורמים מגוונים, חלקם גלובליים וחלקם ייחודיים לנסיבות הישראליות. במסגרתה, הגבירו בתי-המשפט והמשפטנים את מעורבותם בנעשה במערכת הפוליטית, אם באמצעות ביקורת שיפוטית על הכנסת והממשלה, ואם באמצעות העמדת קריטריונים שאיפשרו פיקוח משפטי הדוק יותר על שליחי-ציבור, והביאו לסיומן של קריירות ציבוריות בגין עבירות מין ושחיתות.

תהליך התחזקות המערכת המשפטית הגיע לשיאו בסוף שנות התשעים וראשית שנות האלפיים, בתקופת נשיאותו של אהרן ברק, אז זכה בג"צ ליוקרה ציבורית חסרת-תקדים. מאז חלה נסיגה מסויימת בכוחו של בית-המשפט, ויותר מכך בפופולריות שלו בציבור, אך מאזן הכוחות בין המערכת המשפטית לפוליטית נותר עדין ושברירי. גם את האפיזודה עם יו"ר הכנסת, חרף חוסר-התקדים בחומרתה, אפשר לראות מתוך זווית זו.

המערכת המשפטית המתחזקת בעשורים האחרונים קידמה לא רק את הפיקוח המשפטי על המערכת הפוליטית, אלא גם ערכים ליברליים שבמרכזם רעיון זכויות האדם, ובמסגרתם גם הגנה על זכויות המיעוט הערבי.

המערכת המשפטית המתחזקת בעשורים האחרונים קידמה לא רק את הפיקוח המשפטי על המערכת הפוליטית, אלא גם ערכים ליברליים שבמרכזם רעיון זכויות האדם, ובמסגרתם הגנה על זכויות המיעוט הערבי

כאן נפגשים שני התהליכים ארוכי-הטווח. בשנת 2000 קבע בית-המשפט העליון את זכותה של משפחה ערבית להתגורר ביישוב קהילתי שיועד ליהודים בלבד (בעקבות זאת, בחוק הלאום הוכנס סעיף המתייחס לכך בעקיפין), ולאורך השנים משמש בג"צ כמגן אחרון המאפשר את השתתפותן של מפלגות וח"כים ערבים בבחירות לכנסת.

גם בתחום היחסים עם הפלסטינים בשטחים, אף שעל פי רוב בג"צ מיישר קו עם הקו המרכזי של התפיסות הביטחוניות הישראליות, הוא סימן מספר פעמים גבולות משפטיים להפעלת הכוח הישראלי. עמדות ופסיקות אלה משמשות בידי מתנגדיו של בג"צ מימין להציגו כשמאלני, וכך לחתור תחת הלגיטימיות העממית הרחבה של מערכת המשפט הישראלית.

כך הפך הוויכוח הענייני על גבולות סמכויותיה של המערכת המשפטית לכמעט בלתי-ניתן להפרדה משאלות פוליטיות של ימין ושמאל. וכך נותר האיזון בין הרשויות תקוע במאזן בלתי יציב. מחד, בית המשפט מגלה, ככלל, יותר ריסון שיפוטי בעשור האחרון בהתערבות במערכת הפוליטית, אך עדיין אינו נרתע מלהתערב במקרים מסוימים. ועוד, ריסון זה אינו חל על מערכת התביעה, שהמשיכה במגמת חיזוק הפיקוח על אנשי-ציבור.

מאידך, הצעות שונות שמועלות במערכת הפוליטית להגבלת כוחה של המערכת השיפוטית, כגון הגבלת היקפה של הביקורת השיפוטית או הסדרת סמכויות היועמ"ש לממשלה נעצרות, שכן הן נתפסות כמייצגות אינטרסים פוליטיים חד-צדדיים. ואמנם, הסדרה כזו ראוי שתיוסד על קונצנזוס פוליטי וציבורי רחב.

למרות הכרזת המלחמה שלו בשנות התשעים על "האליטות הישנות", נתניהו לא העמיד דווקא את מערכת המשפט כמטרה להתקפה לאורך השנים. חרף פרשיות משפטיות שונות בשנות התשעים (בראון-חברון, עמדי והמתנות) – האליטות התקשורתית, התרבותית, האקדמית וכן הביטחונית עמדו אצלו במקום גבוה יותר.

כל זאת עד שהגיעו החקירות הנוכחיות ואיתן העמדתו לדין. או-אז הפכה מערכת המשפט ואכיפת החוק לחלק ממנגנוני השמאל ומהקנוניה לבצע הפיכה שלטונית. התעמולה נגד מערכת המשפט בוודאי מתפשטת אף היא לרחשי לב הציבור הרחב, אך אין לדעת את מידת השפעתה בפועל.

המלחמה באליטות אחרות עמדה אצל נתניהו במקום גבוה יותר, עד שהגיעו החקירות הנוכחיות ואיתן העמדתו לדין, ומערכת המשפט הפכה לחלק ממנגנוני השמאל ומקנוניית ההפיכה השלטונית

התשובה מצויה ככל הנראה איפשהו בין כישלונה היחסי של ההפגנה נגד הפרקליטות שארגן לעצמו נתניהו לפני ארבעה חודשים, לבין ההצלחה האלקטורלית של הליכוד וגוש הימין במערכת הבחירות האחרונה, בה זכה נתניהו, למרות היותו נאשם פלילי, בקולותיהם של מיליוני בוחרים. גם אם הצלחה זו אינה מסמנת לכשעצמה זילות כלפי מערכת המשפט, עצם קיומה של ההפגנה ההיא, וכן יחסו המבזה של אדלשטיין לפסק-דינו של בג"צ עתה, מסמנים מגמה מדאיגה. נדמה כי נתניהו לא יבחל בהקרבת מערכת המשפט, גם לא בהתססה עממית, כדי להימלט מדין.

*  *  *

מגפת הקורונה טרפה את הקלפים ופתחה פתח למנהיגי המערכת הפוליטית לצאת מהמבוי הסתום, בחסותו של מצב החירום. לעת הזו, לא ניתן להתנבא כיצד ייראה העולם בימים שלאחר המגפה. בטווח הקצר הסתמן הפתרון הפוליטי בדמות ממשלת אחדות.

בטווח הארוך, ייתכן שיהיו למגיפה ולמשבר הכלכלי השלכות עומק על מוסדות כמו מדינת הלאום, הדמוקרטיה הפרלמנטרית והמערכת הכלכלית הגלובלית.

בטווח הביניים, עם זאת, ניתן להניח שהמוסדות ימשיכו להתנהל כסדרם. וכאן יש לסמן את מעמדם של האזרחים הערבים ואת הלגיטימיות הציבורית של מערכת המשפט, כנתונים תחת איום, המסכן את הדמוקרטיה שישראל עוד מקיימת בגבולות הקו הירוק. השימוש בתקנות לשעת חירום והפגיעה הזמנית בתפקוד הכנסת הן מדאיגות, אך לא הן יביאו למותה של הדמוקרטיה. את הסכנה האמיתית, הקיומית, מסמנים הגזענות הלאומנית וביזויה של מערכת המשפט, בפרט כשהם זוכים לגיבוי מההנהגה הפוליטית.

יניב רון-אל הוא דוקטורנט לסוציולוגיה. משפטן בהשכלתו ועורך-דין להוותו. עוסק בסוציולוגיה פוליטית וכלכלית ובסוציולוגיה של המשפט. מחקרו מתמקד בסוציולוגיה של חברת הצריכה. חובב היסטוריה וארכיטקטורה. לומד ומתגורר בשיקגו. ממשיך לעקוב אחר הפוליטיקה הישראלית

העולם יצא מאיזון.

הפחד מהמוות והאמונה שיש ביכולתו של האדם לנצח אותו – העניקו לנגיף הקורונה עוצמה אדירה.

תחת הצל המאיים של הנגיף, דפוסי ההתנהגות הבסיסיים ביותר שלנו השתנו, האמונה בסדר הקיים מתערערת – לא בטוח ש"מה שהיה הוא שיהיה" ולא בטוח שמה שהיה "היה טוב כפי שחשבנו".

הקורונה מזיזה אותנו. היא מניחה אותנו במקום חדש ומכניסה אי-ודאות רבה לחיינו.

הפחד מהמוות והאמונה שיש ביכולתו של האדם לנצח אותו – העניקו לנגיף הקורונה עוצמה אדירה. הקורונה מזיזה אותנו. היא מניחה אותנו במקום חדש ומכניסה אי-ודאות רבה לחיינו

בה בעת הקורונה מעניקה לנו פרספקטיבה, זמן והזדמנות לבחון את העולם בו אנו חיים. היא חושפת את החוזקות ואת הכשלים של המבנים האישיותיים, החברתיים, הכלכליים, התרבותיים והפוליטיים שלנו. ובכך היא מעניקה לנו מתנה נדירה, שיעורים חשובים והזדמנות ללמוד על עצמנו ולהשתפר.

בשורות הבאות אציג בקצרה כמה שאלות ושיעורים ראשונים שמלמדת אותנו הקורונה בתחום הפוליטי.

שיעור 1: חוזקה של מדינה

השיעור הראשון שהקורונה מלמדת אותנו מניח זרקור על עוצמתה ותפקידה של המדינה.

לנוכח המגיפה, כולם מחפשים ומבקשים עזרה מהמנגנונים הציבוריים של המדינה. אותו "איש שמן" שהכלכלנים הניאו-ליברלים מבית מדרשו של מילטון פרידמן ביקשו להרזות. כלומר, להפריט את מנגנוני המדינה, לשמור על מדינה מצומצמת שנותנת מעט שירותים חיוניים, כדי שלא יצטרכו לשלם הרבה מיסים, ולתת ל"יד הנעלמה" לטפל בכל השאר.

אולם כעת לפתע אנו בוכים ומתלוננים ש"האיש השמן" כבר לא כל-כך שמן – אין לו מספיק מיטות בבית החולים, אין מספיק רופאים, אין תשתיות ללמידה מרחוק, אין מערך הסברה לאומי, הביטוח הלאומי על סף גרעון, ומשרד החוץ חלש ומוחלש ולא יכול למלא את ייעודו.

לנוכח המגיפה, כולם מחפשים ומבקשים עזרה מהמנגנונים הציבוריים של המדינה. אותו "איש שמן" שהכלכלנים הניאו-ליברלים מבית מדרשו של מילטון פרידמן ביקשו להרזות

זו היתה החלטה פוליטית "להרעיב" את המנגנונים הציבוריים, להפריט את השירותים שהמדינה מספקת – זו הגישה הניאו-ליברלית, שגורסת שכל אחד יכול וצריך להסתדר בעצמו. וירוס הקורונה חושף את העובדה הפשוטה שהאדם לא יכול לשרוד לבדו. גם אם הוא עשיר מופלג. בשביל זה הקימו את המדינה – כדי לתאם פעולה משותפת, ולבנות יסודות חזקים להתמודדות עם אתגרים גדולים.

כאשר מרעיבים את המדינה, ולא משקיעים בשעת שגרה במערכת בריאות ציבורית, בתשתיות למידה, בשירות חוץ חזק ואפקטיבי, בכבישים, בניקוז, במערכת רווחה וביטחון סוציאלי – אז יכולתה של החברה להתמודד עם אתגר גדול נפגעת באופן משמעותי. למזלנו, הסוציאליסטים הם שהקימו את המדינה, ושאריות של מערכת ציבורית מפוארת עדיין עמנו.

מרכיב חשוב בתפיסה הניאו-ליברלית מתייחס להעברת עוצמה מהמדינה אל השוק הפרטי. הדומיננטיות של תפיסה זו בעשרות השנים האחרונות, ותהליכי ההפרטה שהיא כוללת, הביאה לכך שגופים פרטיים – בעלי הון, תאגידים וחברות טרנסלאומיות – צברו עוצמה כלכלית, נורמטיבית ואפילו פוליטית על חשבון המדינה. אמזון לבדה שווה יותר ממדינות רבות בעולם. אולם כעת לנוכח המשבר, אף אחד לא פונה לאמזון שתספק תשובה ותסייע. יש לזכור זאת גם לעת שגרה, ולוודא שחלוקת העוצמה בין המדינה והתאגידים העסקיים, מאפשרת למדינה להתכונן למילוי תפקידה בשעת חירום.

שיעור 2: אופייה של המדינה

משבר הקורונה מאפשר לבצע השוואות בין מדינות שונות ומשטרים שונים, ולבחון לא רק את עוצמתה של המדינה אל מול המשק הפרטי, אלא גם את אופי המשטר, והדרך בה הוא מגייס את האזרחים לפעולה.

אנו רואים כי ניתן להשיג שיתוף פעולה על ידי פחד. פחד מהסנקציות של השלטון אם לא נשתף פעולה. פחד מהקורונה עצמה ומאפשרות של מוות. ולכן משטרים רבים משתמשים בהפחדה. מנהיגים רבים הופכים את הקורונה לעניין של ביטחון לאומי, מתארים את הקורונה כאיום קיומי, ובכך מאפשרים לעצמם חופש פעולה חסר תקדים, דילוג על בקרה ומנהל תקין, ואף קעקוע של מסגרת המדינה עצמה (כן, כן, בישראל שלנו).

אבל, יש גבול לפחד. פחד הוא לא רציונלי וקשה לנווט אותו. יש להשקיע משאבים רבים כדי לשמר את הפחד, וזה בא על חשבון הטיפול בבעיית הקורונה. יותר שוטרים ברחובות – פחות בדיקות בקהילה. וכשהפחד מהלא-מוכר חולף, כך גם שיתוף הפעולה.

יש גבול לפחד. פחד הוא לא רציונלי וקשה לנווטו. יש להשקיע משאבים רבים בשימורו, על חשבון הטיפול בבעיית הקורונה. יותר שוטרים ברחובות – פחות בדיקות בקהילה. וכשהפחד מהלא-מוכר חולף, כך גם שיתוף הפעולה

מאידך, במדינות דמוקרטיות, פועלים לייצר שיתוף פעולה של האזרחים מתוך בחירה והבנה של חשיבות הצעדים הנחוצים. זאת עושים בעזרת שקיפות, סיפוק מידע זמין, השכלה, ושיח מתמשך בין האזרחים לבין השלטון. גישה זו אפקטיבית לאורך זמן.

משתנים רבים משפיעים על שיתוף הפעולה של האזרחים. חוסן חברתי ולכידות חברתית הוא אחד מהם. לכן למשל, אי-שוויון גדול בין חלקי האוכלוסייה פוגע בפעולה המשותפת ובתפיסה של חברה מלוכדת. היעדר שסעים חברתיים הוא משתנה נוסף. לכן, ראש מממשלת המעבר נתניהו, שריו, ואנשי תקשורת רבים המשתפים פעולה עמם ומכנים את הרשימה המשותפת כתומכי טרור – פוגעים בלכידות החברתית.

והנקודה החשובה ביותר הנחוצה לגיוס האזרחים לשיתוף פעולה – אמון במוסדות הפוליטיים. אם האזרחים לא מאמינים לשלטון, הם לא מתגייסים לפעולה המשותפת, האפקטיביות והיעילות של ההתערבות נפגעת, ההתמודדות פחות טובה ולעתים אף כושלת. פה בישראל, נתניהו זכה ביושר לחוסר האמון הציבורי נוכח הרקורד האישי שלו. המחשבה כי ייתכן והחלטותיו נגועות בשיקולים זרים הקשורים למצבו הפוליטי והמשפטי, די בה כדי לבסס חוסר אמון. התנהלותו תוך כדי המשבר, הכוללת הימנעות ממתן תשובות לשאלות, סגירת בתי המשפט באמצע הלילה, מניעת עבודת הכנסת והקמת הוועדות, רק מחזקת את חוסר האמון.

שיעור 3 – אופייה של הגלובליזציה

השיעור השלישי קשור לתהליכי הגלובליזציה.

בחסות מעצמות המערב ותפיסת עולמם הכלכלית הפכה הגלובליזציה את העולם למשק קפיטליסטי אחד גדול. גבולות נפתחו, מכסים ירדו, והסחר החופשי והתחרות הפכו לערכים המכוננים. בדומה למנגנון של המדינה עצמה, גם בשוק הגלובלי, אי-השוויון גדל ושחקנים פרטיים צברו עוצמה. תרבות הצריכה הבלתי נגמרת הניעה את גלגלי השיניים של כלכלה, המבוססת על תפיסה של משאבים בלתי נגמרים.

משבר הקורונה מציב אתגרים לרעיונות המרכזיים של הגלובליזציה הזו – לפתע המשאבים מוגבלים. לפתע יש לשים מחסומים בפני התנועה החופשית. לפתע אי אפשר להשיג כל מה שאתה רוצה בעזרת כסף. הפחד שיתק את הכלכלה.

משבר הקורונה מציב אתגרים לרעיונות המרכזיים של הגלובליזציה – לפתע המשאבים מוגבלים. לפתע יש לשים מחסומים בפני התנועה החופשית. לפתע אי אפשר להשיג הכל בכסף. הפחד שיתק את הכלכלה

יש מי שרוצה להיצמד לסדר הקיים שקרס, וקורא למדינות לשוב ולהסתגר. להקים מחדש את הגבולות החוסמים, להעלות מכסים. לעצור כניסה של זרים. לשמור את המשאבים הקיימים לשימוש המדינה. שכל מדינה תדאג לעצמה.

אבל כאן התחרות לא עוזרת, ומה שנדרש זה שיתוף פעולה. לא ניתן לעצור את הגלובליזציה, ולא ניתן לעצור את הקורונה לבד. מעולם לא ניתן היה לעצור את המגיפות בעזרת התבדלות מהעולם. כפי שמציינים בפנינו ההיסטוריונים, גם במאה ה-14 וה-16, לפני שהיו בכלל מדינות, ומכוניות ומטוסים, ובידוק ביומטרי, התפשטו המגיפות והגיעו לכל רחבי העולם.

מה שכן ניתן לעשות זה להיאבק על אופייה של הגלובליזציה. מה שההיסטוריה מלמדת הוא שדווקא שיתוף פעולה בינלאומי, הוא זה שהביא לתוצאות טובות יותר בהתמודדות עם מגיפות.

גם כעת לנוכח איום הקורונה, אנו פונים לחפש ולבקש אחר מנגנונים חזקים ואפקטיביים ברמה העולמית, שיוכלו לנהל את המשבר הזה.

שנים העולם מייבש את המנגנונים הבינלאומיים שקמו כלקחי מלחמת העולם השנייה. המוסדות הבינלאומיים זוכים בשנים האחרונות לזלזול ולפגיעה ביכולתם לעבוד. באוקטובר 2019, כחודשיים לפני התפרצות הקורונה, חשף מזכ"ל האו"ם גוטיירש כי כמעט שליש מהמדינות החברות לא שילמו את דמי החבר השנתיים שלהן, וכי פעילות האו"ם לאורך השנה התאפשרה רק נוכח קיצוץ בהוצאות החירום.

כן, גם מדינת ישראל לא שילמה לאו"ם. ראש הממשלה החליט לקצץ את התשלומים שישראל מחויבת להם כיוון שלא אהב כמה החלטות שקיבל הארגון ולא היו נוחות למדיניות שלו.

כן, גם ישראל לא שילמה לאו"ם. רה"מ החליט לקצץ את התשלומים שישראל חייבת כי לא אהב כמה החלטות שקיבל הארגון ולא היו נוחות למדיניות שלו. וראו זה פלא, בשעת חירום המוסדות הבינלאומיים נקראים לתפקד

וראו איזה פלא, כעת יש שעת חירום, והמוסדות הבינלאומיים נקראים לתפקד בצורה מיטבית. האם בעת הזו אזרחי ישראל, ואזרחי העולם היו נהנים ממוסדות בינלאומיים חזקים ומתפקדים? בוודאי! כדאי לזכור זאת גם לעת שגרה.

שיעור 4: מקורות הידע והסמכות

השיעור הרביעי והאחרון לטקסט קצר זה – אף הוא פוליטי, הכי פוליטי – ומתמקד בשאלת מקור הידע והסמכות. מה שאנו חושבים שאנו יודעים – הידע שלנו – מסייע לנו להבין את העולם סביבנו, לנסח עבור עצמנו מה טוב ומה רע, ולתכנן את הפעילות הפוליטית כדי להשיג את הטוב. לכן מקור הידע והסמכות היא הסוגיה הפוליטית העוצמתית ביותר.

החברה האנושית הצליחה להגיע להישגים כבירים בעזרת הישענות על המדע כמקור הידע. המתודה המדעית, היא שזכתה בלגיטימיות ובסמכות לקבוע מה קיים ומה נכון. המציאות הטכנולוגית ביססה את הסמכות של המדען, של המשכיל, של המלומד. הידע הנכון נוצר בתהליכי חשיבה ובקרה ועיבוד והופץ לאחר עריכה בכלי תקשורת ההמונים – הספרים, העיתונים ומאוחר יותר הרדיו והטלוויזיה.

אולם היום, הקו המבחין בין ידע, דעה ואמונה החל להיטשטש. כל אחד ואחת מאתנו קיבל כרטיס כניסה חופשי לשיח הציבורי, ללא מסננים, ללא צורך לעבור עריכה, ללא שום צורך להוכיח שמה שאנו אומרים מבוסס על תהליך כלשהו של חשיבה רציונלית, בקרה, ניסוי אמפירי או מומחיות מקצועית. זה לא שאין היגיון לערער על מבני הכוח שנוצרו יחד עם המדע, בהחלט יש, אך ההשלכות של זניחת המתודה המדעית, היא מותה של האמת. אין יותר אמת ושקר, אלא רק דעות השוות זו לזו.

הקו בין ידע, דעה ואמונה מיטשטש. כולנו קיבלנו כרטיס כניסה חופשי לשיח הציבורי, ללא מסננים, ללא עריכה, ללא צורך לבסס אמירות על תהליך חשיבה רציונלית, בקרה, ניסוי אמפירי או מומחיות מקצועית

זו תחושת כח אדירה לחשוב שהדעות של כל אחד ואחת שוות לדעות של המומחה שלמד כל כך הרבה שנים. ואם בנוסף לכך אנחנו גם יודעים לכתוב בצורה מעניינת ולא לשעמם עם נתונים וגרפים מעצבנים, אז אולי הן אפילו יותר משפיעות משלו.

תחושה נעימה, אך גם מסוכנת. זהו גם הבסיס לידיעות הכזב – הרי לא חשוב אם הידיעה היא נכונה או לא, מה שחשוב הוא כמה קוראים אותה, והאם היא מכניסה כסף רב לתשתית הווירטואלית שתומכת בה. ערכו וקרנו של המדע ירד, ערכם של המדענים ירד, ערכה של האמת ירד. ערכו של הבידור הוא שניצח.

אבל הנה מגיעה מגיפת הקורונה. ולפתע כולנו מנסים לחפש ידע מוסמך. ידע המבוסס על מחקר ומתודה מדעית. פתאום חשוב לנו מאוד להבחין בין דעה ואמונה לבין ידע. אנו חוזרים לערוצי התקשורת המסורתיים, ומבקשים לשמוע ידע שעבר מערכת של בקרה ונבחן כידע שיכול להיחשב כמהימן. כאשר מדובר על שאלת חיים ומוות, אנו בכל זאת רוצים את הרופאים המלומדים, ולא את "חברינו" בפייסבוק.

סיכום שיעור זמני

הקורונה מלמדת אותנו שיעורים חשובים. האם נלמד מהם או שנשכח אותם מיד עם תום המבחן?

משבר הקורונה לא יהיה האחרון. משבר האקלים כבר כאן. האם נהיה מוכנים יותר להתמודד עם השלכותיו?

ד"ר רועי קיבריק הוא מנהל המחקרים במיתווים - המכון הישראלי למדיניות חוץ-אזורית