מִנַּיִן אַתָּה אומֵר שנתנו הבנקים 3 אחוז ריבית וגבו 7 אחוז.
אֱמור מֵעַתָּה: הבנקים נתנו 3 אחוז ריבית אבל גבו 70 אחוז.

לבנקים היו הכנסות מריבית באמת גבוהות השנה – המון. לבנק הפועלים, למשל, היו הכנסות של 33 מיליארד (לעומת 19 מיליארד ב-2022). בנק לאומי עלו מ-19 מיליארד ל-34 מיליארד. בנק דיסקונט רשם הכנסות של 21 מיליארד השנה לעומת 12 מיליארד בשנה הקודמת, והבנק הבינלאומי הכניס 10 מיליארד ב-2023 לעומת 5 מיליארד ב-2022.

לאחרונה דווח כי משרד האוצר מנסה לגבות מהבנקים מס נוסף, לאור רווחיהם הגבוהים בשנה האחרונה. האוצר נזקק לכך כדי להחזיר מעט כסף לקופה הציבורית למימון המלחמה הארורה שנכפתה עלינו. דווח גם כי הבנקים הסכימו לדרישת האוצר בסופו של דבר. מס זה אמור להוסיף כ-2.5 מיליארד להכנסות המדינה בשנתיים הקרובות.

לאחרונה דווח כי משרד האוצר מנסה לגבות מהבנקים מס נוסף, לאור רווחיהם הגבוהים בשנה האחרונה. האוצר נזקק לכך כדי להחזיר מעט כסף לקופה הציבורית למימון המלחמה הארורה שנכפתה עלינו

הבנקים טענו כי רווחיהם נובעים מהתייעלות וכי הריבית הגבוהה לא תישאר כך לנצח. לעומתם, טענו בכנסת ואחרים כי הריבית שהבנקים נותנים לבעלי הפיקדונות נמוכה מהריבית אותה הם גובים, ומכאן הרווח. אלה וגם אלה זורים חול האחד בעיני השני – ה"רווחיות העודפת" זה הרבה מעבר לזה.

אשאל את הקורא שאלה: נניח שדודה עלומה ומרוחקת נפטרה מהעולם והשאירה לך במזל טוב/רע ירושה של 1 מיליון ₪. אתה מחליט להפקידם בבנק ולהרוויח ריבית מסוימת ללא סיכון. הבנק, שהוא מוסד פיננסי שחי מהלוואת כספים, נחפז להשתמש בפיקדון כספים אלו על מנת לתת הלוואות לאנשים אחרים ולהרוויח מהם ריבית גבוהה יותר. כמה כסף ייתן/ילווה הבנק על סמך המיליון שהשקעת בו?

רוב חבריי, ששאלתי אותם שאלה זו, ניחשו: חצי מיליון, 900 אלף, והיו כאלו שהסתכנו ואמרו אפילו את מלוא המיליון. התשובה הנכונה רחוקה מאוד מניחושי חברי – התשובה היא מעל 10 מיליון (!). אחזור שנית ליתר הדגשה – אתה שם בבנק מיליון אחד, הבנק מלווה על סמך פיקדון זה סך של עשרה מיליונים. האם זה הגיוני?

כדי להבין את משמעותה של עובדה "מוזרה" זו – צריך ללכת אחורה בזמן אל ראשית הבנקאות ולהבין איך התפתחו להם המושגים "יחס הלימות הון" ו"יחס הרזרבה".

אי שם בימי הביניים ישבו סוחרים (רבים מהם יהודים, בגלל איסור להחזיק אדמות וכו') במרכזי הערים, על ספסלים (BANCO באיטלקית). נניח שלחקלאי מסוים הייתה שנה טובה, בה הרוויח המון כסף, מה יעשה? ישמור בביתו ויחכה שיפרצו לו ויגנבו ממנו? היה הולך למרכז העיר אל "אנשי הספסל", והיה נותן להם כסף/זהב ומקבל מהם שטר חוב. בשטר החוב, שלימים הפך לשטרות רגילים שאנו מכירים, נאמר שבכל רגע מחזיק השטר יכול להגיע אל הסוחר על הספסל (בנקאי) והבנקאי ייתן לו את הזהב שרשום בו.

רוב חבריי, ששאלתי כמה כסף ייתן/ילווה הבנק על סמך מיליון שישקיעו בו – ניחשו: חצי מיליון, 900 אלף, והיו שהסתכנו ואמרו שאת מלוא המיליון. התשובה הנכונה רחוקה מניחושי חברי – מעל 10 מיליון

ברבות הזמן ראו הבנקאים כי מצטבר בכליהם זהב, וכי לא באים לאספו לעיתים קרובות, ואז החלו להלוות זהב זה בעבור ריבית. אחרי תקופה מסוימת נוספת ראו הבנקאים כי אנשים החלו סוחרים בשטרות החוב על הזהב שבמרתפי הבנקים, והאנשים אשר בפועל מגיעים לבנק לבקש מדי פעם את הזהב שמצוי בכליהם של הבנקאים – נדירים למדי. או אז החליטו הבנקאים להלוות קצת יותר ממה שיש בפועל ככיסוי לפיקדונות שניתנו להם. כמה יותר? הרבה יותר.

*  *  *

אנו חוזרים לימינו – וכאן מגיע תפקידו של הבנק המרכזי, שקובע את היחס בין הפיקדונות לבין ההלוואות החוצה. ובישראל, בואו נניח לצרכי הפשטה, היחס הוא כ-10 אחוזים (ההגדרה המדויקת היא 6 אחוז על פיקדונות עו"ש ו-3 אחוז על פיקדונות עד שנה, ו-11 אחוז מתוך ההון העצמי).

אם הלקוחות לא מבקשים כמעט אף פעם את הזהב שבמרתפי הבנק – אז למה בכלל לשמור על קשר בין הכסף בקופה לבין לכסף שניתן? התשובה נמצאת הגוף השאלה. לא שומרים. לפעמים מתרחש אירוע קיצוני, שבו בעלי הפיקדונות באים אל הבנק, מבקשים את כספם, ואז הבנק צריך לספק אותו – אבל אחרי נקודה מסוימת כבר אין לו.

דמיוני? לא כל כך. ב-2015, היוונים חוו משבר חוב קטסטרופלי והאמון במערכת הבנקאות קרס. כל מי שהיה לו כסף בבנק, רץ לכספומט הקרוב למשוך אותו. לבנקים פשוט נגמר הכסף. הבנקים נסגרו בסוף יוני 2015, ולא הצליחו לתת לבעלי החשבונות את הכסף שלכאורה נמצא אצלם בפיקדונות (ובפועל לא היה).

לפעמים מתרחש אירוע קיצוני, בו בעלי הפיקדונות מבקשים מהבנק את כספם, ואז הבנק צריך לספקו – אבל אחרי נקודה מסוימת כבר אין לו. דמיוני? לא ממש. ב-2015 היוונים חוו משבר חוב קטסטרופלי כזה

לאזרחים ניתנה האפשרות למשוך רק 60 יורו ביום (!). בד בבד – משאיות עמוסות מזומנים החלו לנסוע מרחבי אירופה אל עבר יוון כדי לסייע להם במילוי הכספומטים וכדי להחזיר את האמון בבנקאות היוונית (שהייתה ועודנה חלק מהמערכת האירופאית של היורו).

הכספומטים מולאו, והאמון הושב למערכת הבנקאות היוונית. על מנת שלא נגיע גם אנחנו למצב שבו הייתה נתונה הבנקאות היוונית אז (במקרה שלנו, בנוסף לכך, אנחנו לבד, ואף אחד לא יזרים אלינו משאיות עם מזומנים), בנק ישראל קובע כרית ביטחון מסוימת – נניח כ-10 אחוזים מתוך סך ההלוואות שנתן. כלומר באירוע של ריצה קולקטיבית אל הבנק כמו שהיה ביוון, אחרי שיפרעו את הפיקדונות שמהווים 10 אחוזים מהכסף שהבנק נתן – הבנק יפשוט רגל.

אם ככה, לבנקים מותר, ואפילו מומלץ להלוות אפילו פי 10 מהכסף שנמצא בפיקדונותיהם (במרתפיהם לצורך ההמחשה). הבנקים הרי מנסים למקסם את רווחיהם עד כמה שניתן, ותמיד ישאפו להתקרב למצב בו יש להם 10 אחוז מהפיקדונות ככרית ביטחון.

לכן כל תוספת של מיליון ₪ כפיקדון תגולגל החוצה בצורת הלוואה של 10 מיליון ₪. את הוויסות הם יעשו באמצעות הריבית שייגבו. עכשיו יהיה לנו הרבה יותר קל להבין איך הבנקים הגיעו לרווחים דמיוניים כאלו בשנה החולפת.

דוגמה להמחשה (המספרים המדויקים לא חשובים אלא ההבנה של השיטה): עד לפני כשנתיים הריבית של בנק ישראל הייתה מאופסת. הבנקים לא נתנו כמעט כלום על פיקדונות, וגבו נניח 4 אחוזים בממוצע על הלוואות, אבל מכיוון שהם מלווים 10 פעמים את פיקדונותיהם – אז בעצם היה להם רווח של כ40 אחוז מריבית, על יתרת הפיקדונות שבמערכת.

כל תוספת מיליון ₪ כפיקדון תגולגל החוצה כהלוואה של 10 מיליון ₪. הוויסות ייעשה באמצעות הריבית שתיגבה. עכשיו יהיה לנו קל יותר להבין איך הבנקים הגיעו לרווחים דמיוניים כאלו בשנה החולפת

אבל אז האינפלציה התחילה להרים ראש, והנגיד החל להעלות את שיעור הריבית ובעצם נתן לבנקים רישיון להדפיס רווחים בצורה מטורפת. הבנקים – לנוכח הלחץ הציבורי ובחוסר רצון בולט עד כדי השמעת איומים עליהם מצד בנק ישראל – החלו לתת ריבית של כ-3 אחוז לפיקדונות.

ריבית על הלוואות, לעומת זאת, הם לקחו בחדווה ובמהירות, בגובה של 7 אחוז (ואני שומר על מרווח של 4 אחוזים בדוגמה זו). אבל מכיוון שהם גובים ריבית על פי 10 הלוואות – בפועל הם גבו 70 אחוז על אותה יתרת פיקדונות.

לכן זו טעות לומר שהבנקים נתנו 3 אחוז וגבו 7 אחוז. בפועל הבנקים, באמצעות שיטת ההלוואות הנובעת מעצם פעילותם, נתנו 3 אחוז וגבו 70 אחוז. הרווח שלהם מגביית ריבית קפץ משמעותית.

בדוגמה שהבאתי, בתקופת הריבית המאופסת הרוויחו הבנקים 40 אחוז, ועכשיו בתקופת הריבית הגבוהה הם מרוויחים 67 אחוז. אז לא מדובר התייעלות ולא בניהול נכון. פשוט השיטה הבנקאית נותנת למערכת הבנקאית רישיון מסודר להרוויח הון כאשר הריבית גבוהה. ולצורך העניין זה, בכלל לא חשוב אם מדובר בריבית על המשכנתה, ריבית על מסגרת המשיכה או ריבית על הלוואות אחרות. הכל מתנהל בהתאמה לריבית בנק ישראל.

האם כל האמור לעיל ייחודי לבנקים בישראל? ממש לא, כל מה שנאמר לעיל – לא מיוחד לישראל, זה קרה וקורה בכל העולם. בכל העולם הבנקים מלווים יותר ממה שיש להם, מי יותר ומי פחות. ומכיוון שהריבית בכל העולם עלתה כי גם האינפלציה בכל העולם עלתה, אז בכל העולם השיטה הבנקאית גרמה לרווחי עתק של הבנקים כתוצאה מזה.

וכתוצאה מכך, בהרבה מדינות חוקק חוק של מס מיוחד על הבנקים בשנה החולפת על מנת לייצר כסף למדינה. באיטליה נגבה מס מיוחד חד פעמי בסך 40 אחוז מרווחי הריבית בבנקים ב-2023. גם הצ'כים גבו מס מיוחד. הרבה מדינות כמו צרפת וגרמניה מתכננות מס כזה. המס לא התקבל בשמחה בקרב המשקיעים והבנקים פה וגם בעולם. באיטליה מניות הבנקים ירדו (ואחר כך עלו) והם מנסים להתחמק ממס זה.

בכל העולם הבנקים מלווים יותר ממה שיש להם, מי יותר ומי פחות. ומכיוון שהריבית בכל העולם עלתה כי גם האינפלציה בכל העולם עלתה, אז בכל העולם השיטה הבנקאית גרמה לרווחי עתק של הבנקים כתוצאה מזה

אז האם בסופו של דבר מס כזה הוא צודק? אני סבור שכן, שכן הבנקים הם יצור מיוחד –  לכאורה מוחזק בידי ידיים פרטיות ברובו, בפועל מווסת ונשלט על ידי המדינה. המדינה מגינה על הבנקים בכל כוחה, ובצדק, על מנת להגן על כל המערכת הפיננסית הלאומית שהיא הבסיס לכל ההתנהלות הכלכלית של העם, לא פחות. רק שלפעמים, הגולם קם על יוצרו, וצריך לשלם יותר על ההגנה הזו. המדינה היא זו שנתנה להם שיטה ורישיון להרוויח רווחי ענק, ולכן המדינה צריכה לגבות מעט בחזרה. אבל זה כבר מתרחק מתחום הכלכלה הטהורה לכיוון עולמות הכוח והמשא ומתן.

יהודה אריה מודעי הוא סמנכ"ל כספים בחברה.