אנשים חסרי סבלנות כבר מצפים בקוצר רוח להמנון האולטימטיבי של המלחמה העכשווית. אולי משהו שווה ערך ומשקל לשיר "הרעות" של חיים גורי שהיה לסמלה האייקוני של מלחמת השחרור, או ל"לו יהי" של נעמי שמר, השיר המוביל המזוהה עם מלחמת יום הכיפורים.

אבל לעניות דעתי נדרשים לנו זמן ופרספקטיבה כדי שהמנון מעין זה יוכל להבשיל.

ובינתיים אני נזכרת בהמנוני מלחמות ששמעתי לפני עידן ועידנים, בעודנו בגן ילדים, בעת שהיינו יושבים במקלט של הקיבוץ. זה היה בימי מלחמת השחרור. הגבול הירדני העוין היה סמוך למדי לקיבוצנו שבעמק המעיינות. זיכרונותיי מאותם ימים רחוקים עמומים.

אני נזכרת בהמנוני מלחמות ששמעתי לפני עידן ועידנים, בעודנו בגן ילדים, בעת שהיינו יושבים במקלט של הקיבוץ. זה היה בימי מלחמת השחרור. הגבול הירדני העוין היה סמוך למדי לקיבוצנו שבעמק המעיינות

אני דווקא לא זוכרת שפחדתי, חשתי בעיקר סקרנות. הדברים התרחשו בימי הלינה המשותפת, בבית הילדים הקיבוצי. המבוגרים הכינו אותנו גם לתרחיש שלא התממש: אם באחד הלילות יישמעו יריות בחוץ נידרש להזדחל במהירות אל מתחת למיטות.

אחינו התינוקות היו בוכים ובוכים. הבכי של אחי דמה בעיני לשירת הסירנה – לצפירת האזעקה. כאמור לא פחדתי. וככל שזכור לי גם חברי לגן לא סבלו מפחדים. רק ילדה אחת משלנו, חנה, פחדה מאוד. הפחדים תקפו אותה מאז שאביה נהרג בהפצצה שהשליך על הקיבוץ מטוס עיראקי.

אבא של חנה, מרדכי, היה לוחם בצבא. המבוגרים אמרו שהוא גיבור. הפצצה קטלה אותו דווקא בעת חופשתו בקיבוץ. היא נחתה ליד צריף הסנדלרייה ופערה שם חור ענק. חברת קיבוץ נוספת נפצעה, גופה התמלא רסיסים. אגב, כל המבוגרים בקיבוץ שלנו ובשאר הקיבוצים נקראו "חברים".

איני זוכרת האם שמענו במקלט את הבום של נפילת הפצצה, ושכחתי מתי ואיך סיפרו לנו שחנה נשארה בלי אבא. ספק אם שמענו עד אז את המילה "יתומה". אולי נתקלנו בה רק באגדות. והיו כמה בנים, חברינו מהגן, שלעגו לחנה, ליתמותה ולפחדיה. הם התגרו בה: "אין לך אבא! ואת כזאת פחדנית!". אכזריות של ילדים. למרבה הצער זאת תופעה ידועה.

לא זכור לי שפחדתי, חשתי בעיקר סקרנות. זה התרחש בימי הלינה המשותפת, בבית הילדים הקיבוצי. המבוגרים הכינו אותנו גם לתרחיש שלא התממש: אם יישמעו יריות בלילה בחוץ נידרש להזדחל במהירות אל מתחת למיטות

כאמור, אני מנסה לשחזר כאן זיכרונות עמומים. אבל פרט אחד משעותינו במקלט זכור לי בבירור: בכורי הילדים של הקיבוץ, אז בני 11-12 ("הילדים הגדולים" קראנו להם) היו שרים שוב ושוב את "המנון הפלמ"ח". המשורר זרובבל גלעד, קיבוצניק מעין-חרוד, חיבר את ההמנון ב-1942, בשנת הקמתו של הפלמ"ח. המלחין אף הוא היה איש קיבוץ – דוד זהבי מנען.

זה היה אחד השירים הראשונים הזכורים לי מילדותי. אולי הוא מוכר כיום רק לוותיקים. הוא נשמע לי אז כל-כך אופטימי ומשדר עוז, ממש שיר של גיבורים. הנה הבית הפותח את ההמנון הקצבי:

"מסביב ייהום הסער,
אך ראשנו לא יישח
לפקודה תמיד אנחנו
אנו אנו הפלמ"ח".

בשעות המתמשכות של הישיבה במקלט למדנו מהילדים הגדולים המנון גיבורים נוסף. בכורי הקיבוץ, בני קבוצת "נשרים", היו חוזרים ושרים את "המנון הפרטיזנים היהודים" שנכתב במקורו באידיש, ב-1943, בעיצומה של השואה.

מחברו היה הירש גליק, אסיר יהודי צעיר שנכלא בגטו וילנה. השיר הוקדש לזכרם של ההרוגים מלוחמי גטו ורשה.

"הילדים הגדולים" בקיבוץ היו שרים שוב ושוב את "המנון הפלמ"ח". זה היה אחד השירים הראשונים הזכורים לי מילדותי. אולי הוא מוכר כיום רק לוותיקים. הוא נשמע לי אז כל-כך אופטימי ומשדר עוז, ממש שיר של גיבורים

השיר הופץ בין קבוצות פרטיזנים ותורגם לשפות רבות. המשורר אברהם שלונסקי תרגם את השיר לעברית. המילים הותאמו ללחן שחיברו האחים פוקארס. הנה שני הבתים הפותחים את ההמנון:

"אל נא תאמר הנה דרכי האחרונה
את אור היום הסתירו שמי העננה.
זה יום נכספנו לו עוד יעל ויבוא
ומצעדנו עוד ירעים: אנחנו פה!"

מארץ התמר עד ירכתי כפורים
אנחנו פה במכאובות וייסורים
ובאשר טיפת דמנו שם ניגרה
הלוא ינוב עוד עוז רוחנו בגבורה".

אני זוכרת היטב איך נכבשתי בקסם המנגינה הקצבית, הסוחפת, איך תפסתי שהמילים משדרות הרואיות ונחישות. בעצם, לא הבנתי בכלל חלק ניכר מהמילים ולמרות זאת קלטתי איכשהו שמדובר בגבורה עילאית. וגם הייתי מדמיינת איך נראים הדוברים הנשגבים בשיר.

בהמנון הייתה גם הבטחה נחושה למקרה שהמרד ייכשל, לאמור:

"ואם חלילה יאחר לבוא האור
כמו סיסמה יהיה השיר מדור לדור".

אני זוכרת היטב איך נכבשתי בקסם המנגינה הקצבית, הסוחפת, איך תפסתי שהמילים משדרות הרואיות ונחישות. בעצם, לא הבנתי בכלל חלק ניכר מהמילים ולמרות זאת קלטתי איכשהו שמדובר בגבורה עילאית

כאמור, הדברים אירעו בעודנו בגן-ילדים. אמנם כבר הייתי אז בת שש וקצת, אבל המעבר לכיתה א' נדחה שוב ושוב כי בקיבוץ לא היו די ילדים כדי למלא קבוצה-כיתה בגודל סביר. בין הבוגרים שבינינו לבין הכי קטנים הפרידו לא פחות משנתיים.

כעבור שנים אחדות, לאחר שקצת גדלנו כבר שמענו על דמותו של האיש שנראה לי כגיבורו הראשי של ההמנון. היה זה מרדכי אנילביץ, מפקד גטו ורשה שנהרג בגטו, בקרב מול הנאצים.

מותו בגיל 24 נחשב כסמל לאומץ ולהקרבה. על שמו נקרא קיבוץ יד-מרדכי שבעוטף השוכן במרחק 2.8 קילומטרים מהגדר. ב-7 לאוקטובר הקיבוץ ניצל מטבח בזכות כמה אנשי מג"ב שהצליחו להדוף חוליית מחבלים. בהמשך היום הצטרפו אליהם לוחמי ימ"מ.

הפסל נתן רפופורט הציב בקיבוץ אנדרטה מרשימה של מרדכי אנילביץ. ואני הייתי מדמיינת בעת השהות במקלט שהעלם עז המבט יוצא לקראתנו מהשיר וחוזר על ההבטחה הגיבורית:

"זה יום נכספנו לו עוד יעל ויבוא
ומצעדנו עוד ירעים "אנחנו פה!"

שלומית טנא היא עיתונאית לשעבר (ב"על המשמר" ובהמשך ב"ידיעות אחרונות")..יוצאת קיבוץ. ב-1981 החלה בסיקור עיתונאי שוטף של הקיבוצים.