"קיבוצניק נשאר קיבוצניק" – ילידי קיבוץ רבים שעזבו את קיבוציהם מוכיחים מאז השבת השחורה את תוקפה של האמירה הידועה וגם ממחישים את תחושתם במעשים.

הם נחלצים לעזרת אנשי קיבוצם לשעבר ששרדו את התופת בעוטף. מגיעים אליהם לבתי המלון, מתגייסים לכיתות כוננות קיבוציות, להצלת ענפי חקלאות ולמאבק למען החזרת החטופים. מוכיחים שהקיבוץ הוא עדיין ביתם.

ילידי קיבוצים נחלצים לעזרת אנשי קיבוצם לשעבר ששרדו את התופת בעוטף. מגיעים אליהם לבתי המלון, מתגייסים לכיתות כוננות קיבוציות, להצלת ענפי חקלאות ולמאבק למען החזרת החטופים

אבל בשולי התופעה המבורכת יש גם צרימות.

אקס קיבוצניקים שעלו עד לשבת השחורה על הגל האופנתי של הפיכת הקיבוץ לשק אגרוף של החברה הישראלית והרבו לחבוט בקיבוציהם לשעבר – עושים עכשיו תפנית של 180 מעלות, בהתאם לטרנד העכשווי של אהדה לקיבוצים. הם מתהדרים בזהותם כילידי קיבוץ ואף מכריזים על קשר אמיץ לכור מחצבתם.

הנה למשל דוגמה טיפוסית למדי של אשת עסקים מצליחנית שהקימה חברה משגשגת. בעבר הלא רחוק היא גוללה בכתבת טלוויזיה זיכרונות אימים מלילותיה בלינה המשותפת בבית הילדים הקיבוצי. דביקותם הפנאטית של הוריה בערכי הקיבוץ ועקרונותיו גרמו להם לטענתה להתעלם מסיוטיה של בתם הפעוטה.

היא אימצה לעצמה את התואר "ניצולת קיבוץ", שנהיה נפוץ ואופנתי למדי. אני מניחה שסיפוריה לוקים בהגזמה. אגב, ידועני ומצליחנים יוצאי קיבוץ נענים לעתים קרובות לציפיות של התקשורת ומספקים לה סיפורים צהבהבים. הלוא התקשורת אוהבת אותם מיוסרים ולמודי סבל. אנשים מעניינים שיש להם "סיפור".

והנה עכשיו גם אותה אשת עסקים מצליחנית עולה על גל האהדה לקיבוצים, בהתאם לרוח הזמן. זה יועיל מן הסתם לעסקיה ולתדמיתה כמי שפילסה את דרכה מילדות קשה – אל הפסגה.

בפוסט שפרסמה לאחרונה האישה המדוברת היא הכריזה על תחושותיה כילידת קיבוץ גאה הנוהגת לדבר בכל מקום ובכל הזדמנות על מוצאה מקיבוץ. ואיך יוסבר הסיפור על אבא ואימא המנוחים שהתאכזרו אליה והתעלמו ממצוקותיה ופחדיה?

לפי גרסתה העכשווית הסלחנית, המרוככת, ההורים באמת לא הקדישו לה תשומת לב ראויה, אבל מוטב, לשיטתה, להימנע משיפוטיות ולהתחשב בנסיבות מקלות שמסבירות את התנהגותם הקשוחה. הם, בדומה לאחרים בני דורם, היו עסוקים במשימות של בניין הקיבוץ והמולדת ובאמת לא יכלו להתפנות לגידול ילדים פעוטים.

אקס קיבוצניקים שעלו עד לשבת השחורה על הגל האופנתי של הפיכת הקיבוץ לשק אגרוף של החברה והרבו לחבוט בקיבוציהם לשעבר – עושים עכשיו תפנית של 180 מעלות, בהתאם לטרנד העכשווי של אהדה לקיבוצים

תזכורת על סוגיית הלינה המשותפת בבית הילדים הקיבוצי. היא בוטלה סופית ב-1991 בעקבות מלחמת המפרץ הראשונה, שבמהלכה כל הילדים כולם ישנו עם הוריהם. מאז החל הטרנד של הצגתה כטראומה קולקטיבית-המונית כ"ניסוי אכזרי בבני אדם".

אותו דימוי גיהינומי (מופרך!) של הלינה המשותפת התקבע חזק בציבור ובתקשורת. אלא שהטראומה המדוברת לא הייתה בכלל כה המונית. רוב בוגרי שיטת הלינה המשותפת (וגם אני) לא זוכרים סיוט מתמשך. רובנו נושאים אתנו זיכרונות נעימים למדי, ולצדם קצת צלקות. על כך מלמדים סקרים ומחקרים וכן גם עדויות בעל-פה ובכתב של "בוגרי" השיטה.

אחד משיאי הטרנד הזה הוא הספר "דלתות לא נעולות" מאת ד"ר אלה קנר שיצא לאור לפני כשנתיים. הספר כולל 22 מונולוגים של נשים ילידות קיבוצים. הוא רצוף סיפורי אימים על הלילות בבית הילדים. על פחדים וסיוטים, אומללות ותחושות נטישה. אפילו על הפקרות מינית שהתחילה כבר בגיל 12. לפי גרסתה של המחברת, אותן פגיעות ונגיעות התרחשו בחסות החשכה ונבעו מגעגועים אל החום של אבא-אימא אשר חסר כל-כך לילדים.

בדיונים ובוויכוחים הרטרואקטיביים על הלינה המשותפת חסרה מאוד הבדלה ברורה בין התקופה המוקדמת, של בית התינוקות והפעוטון, לבין השנים הבאות. הניתוק מההורים בשנות חיינו הראשונות היה אכן שגוי ומזיק. הגיל הרך הנשכח הותיר רק קרעי זיכרונות של פחדים ותחושות נטישה. הזיכרון הרצוף מתחיל, כידוע, רק בגיל הגן. כמעט כל יוצאי הקיבוץ במשפחתי ובסביבתי הקרובה זוכרים (כמוני) לילות נעימים למדי.

אותו דימוי גיהינומי (מופרך!) של הלינה המשותפת התקבע חזק בציבור ובתקשורת. אלא שהטראומה המדוברת לא הייתה בכלל כה המונית. רוב בוגרי שיטת הלינה המשותפת (וגם אני) לא זוכרים סיוט מתמשך

היו באמת ילדים שסבלו מאוד מפחדי לילה. הפחדים ואולי גם ההתעמרויות בחלשים היו באמת סיבה מספקת להקדמת ביטולה של הלינה המשותפת. אבל ספק אם אילוצים כלכליים בתקופה החלוצית של הקיבוץ אפשרו להרחיב את דירות החדר של הורינו ולהתאימן ללינה משפחתית.

*  *  *

מקום בולט במיוחד בטרנד של הצגת ילידי הקיבוצים כקורבנות שרוטים של אותה שיטת לינה תופסים ידוענים יוצאי קיבוץ. אני בעוונותי חושדת בחלקם שסיפורי הזוועה שלהם מפוברקים או לוקים בהגזמות פרועות.

עכשיו יש אומרים שעלינו להכיל את דבריהם של יוצאי קיבוץ אשר עשו תפנית של 180 מעלות. להיות סלחנים כלפיהם ולהתייחס אליהם בהבנה. כי יתכן שזוועות ה-7 באוקטובר חיזקו את הערכתם לקיבוצים, גרמו להם להתגבר על כעסים ומשקעים, ולגלות מחדש את זיקתם אל כור מחצבתם.

אני לא מבטלת את הטיעונים הללו. ובכל זאת אני מפקפקת באמינותם של חלק מאותם "חוזרים בתשובה". וכך,אני מתקשה למשל להאמין כי אותה מצליחנית שנזכרה כאן – באמת הפליגה תמיד בשבחי הקיבוץ ונהגה להתגאות במוצאה הקיבוצי.

שלומית טנא היא עיתונאית לשעבר (ב"על המשמר" ובהמשך ב"ידיעות אחרונות")..יוצאת קיבוץ. ב-1981 החלה בסיקור עיתונאי שוטף של הקיבוצים.