שתינו גדלנו יחד בקיבוץ שבעמק המעיינות. אני כיום תל-אביבית והיא מתגוררת עם משפחתה צפונה מחיפה. באזור מגוריה אין מפונים. בשלב זה הוא לא נחשב כמועד לפורענות. אבל התרחיש של התלקחות כוללת בצפון מטיל עליה אימה, ובסביבתה הקרובה אין מי שמוכן לשמוע על פחדיה.

בני ביתה מסרבים לחשוב ולדבר על אפשרות של הסלמה נוספת בצפון. אולי תרחישי אימה נראים להם הזויים או מופרכים, אולי הם מעדיפים התעלמות, הדחקה או הכחשה. יש ביניהם מעין הסכמה לא מוצהרת: על זה לא מדברים.

בני ביתה של חברתי מסרבים לחשוב על אפשרות הסלמה נוספת בצפון. אולי תרחישי אימה נראים להם מופרכים. אולי הם מעדיפים התעלמות, הדחקה או הכחשה, במעין הסכמה לא מוצהרת: על זה לא מדברים

חברת הילדות שלי מכבדת את סרבנותם, מנסה להימנע מכעסים. אבל השתיקה מקשה עליה מאוד. הצעתי לה להתקשר אלי בלי מגבלות בכל עת שהצורך לדבר נהייה מציק ובוער. בעיני צפונית שכמותה אפשר להחיל עלי עכשיו את פסוק השיר של יהודה עמיחי:

"מלחמה שאף פעם לא די לה/ היא עכשיו במקום אחר".

ובאמת, המצב בכללותו מעיק ומדאיג מאוד, ועדיין לא עיכלתי את אימי השבת השחורה. אבל מבחינתי האישית אני מרגישה כמעט מוגנת. אמנם אין ממ"ד בביתי התל-אביבי, אבל צעדים אחדים בלבד מבדילים בין דלת הדירה שלי לבין המקלט שבפתח בית הדירות המשותף.

הדיבורים על חיוניותה של הוצאת קיטור מחזירים אותי אל מה שכתבתי בדף הפייסבוק שלי כחודשיים-שלושה אחרי התפרצות הקורונה בארצנו. זה היה זמן רב לפני הפצעת החיסון וכזכור אנשים נתקפו בבהלה איומה. וכך כתבתי:

"וירוס הקורונה המסרב לסגת מאלץ אותנו להיפטר מהרגלים ישנים. וביניהם ההרגל לכוון את קיטורינו אל כתובת ברורה, פרסונלית, ולמצוא פורקן כלשהו בהוצאת קיטור. בלשון יותר מדעית מדברים על ונטילציה – ויסות רגשי. אנחנו אכן מקטרים על ביבי ועל אישים נוספים. זועמים על הרשויות וכ"ו. אבל וירוס הקורונה הוא כוח טבע. מי יספוג את כעסינו על הווירוס? אולי אלוהים".

והנה קרה לאחרונה משהו לא יאמן. אשת ראש הממשלה, המנפנפת בתואר "פסיכולוגית", הציעה לאנשים שסבלם בלתי נתפס – לבני משפחות החטופים – לסתום את הפה. במפגש עם נציגי המשפחות קראה להם שרה נתניהו להפסיק להתראיין, לחדול מהקמפיין התקשורתי העולמי שהם מנהלים.

לאחרונה קרה משהו לא יאמן. אשת רה"מ, המנפנפת בתואר "פסיכולוגית", הציעה לאנשים שסבלם בלתי נתפס – משפחות החטופים – לסתום את הפה, כשקראה להם להפסיק להתראיין ולחדול מהקמפיין

כמעט מיותר להכביר מילים על חיוניות הביטוי של חרדות ושל רגשות מכאיבים אחרים. על הצורך "לחבק את הפחדים". הדברים נרמזים בעדינות גם בשירים המופנים לילדים, כגון ב"שיר לשירה" שכתב יונתן גפן על בתו הפעוטה. קורין אלאל הלחינה והיא אחת ממבצעות השיר:

"דברי עכשיו ילדה אני שומעת,
כל העולם מקשיב למלמולך.
דברי מלאך שלי, אני יודעת
שלא תמיד יקשיבו לקולך.

דברו שפתיים יחפות, דברו עיניים,
כל עוד חלב נוטף מחיוכך.
חבקי את כל פחדיי בשתי ידיך,
חבקי דובים גדולים מתוך שנתך".

ויש שיר קיצון אלמותי בעיני על הבכי – כבכי גואל. נתקלתי בו לראשונה בגיל 10 או 11, בכיתה ד' או ה'. המורה הביאה לכיתה את שירו של נתן אלתרמן: "אימא, כבר מותר לבכות?".

השיר פורסם במסגרת "הטור השביעי" של אלתרמן שהופיע באותן שנים רחוקות בעיתון היומי "דבר". לפי ויקיפדיה אלתרמן חיבר את שירו בהשראת סיפור שהוא שמע מהמשורר והסופר אבא קובנר אשר היה מנהיג פרטיזנים וחבר מחתרת לוחמים בגטו וילנה.

קובנר סיפר על ילדה קטנה ששאלה את אימא שלה אחרי צאתה לראשונה מן המחבוא, עם השחרור מגטו קובנה שבליטא: "אימא, כבר מותר לבכות?".

ויש שיר קיצון אלמותי בעיני על הבכי – כבכי גואל. נתקלתי בו לראשונה בגיל 10 או 11, בכיתה ד' או ה'. המורה הביאה לכיתה את שירו של נתן אלתרמן: "אימא, כבר מותר לבכות?", שנכתב בהשראת סיפור ששמע מאבא קובנר

הנה עיקרי תשובתו של המשורר:

"כן ילדה, כן ידיים דקות
כן, עכשיו כבר מותר לבכות
כן מלאך קטוף ריסים ושיער
כן, עכשיו כבר מותר כבר מותר

כבר הלילה רוגע וצח
כבר הדוד יוזף קרמר הלך,
כבר הרדיו ספר ומנה
מה עשו לך כבשה מעונה.

צייתנית ומשכלת היית
ובאופל בכה לא בכית
ואפילו פן אוזן תשמע
את שיניך צימחת בדממה.

…על מיטת הסחבות בזווית
קומי בכי וירח יביט.
בכי בקול, כי מותר, אור נפשי.
כי חופשי העולם, כי חופשי!

…וכוכב מגבוה יעיד
איך קרעת את הים בשנית.
להביט איך ברטט אישון
מנצנץ בך הצחוק הראשון".

שלומית טנא היא עיתונאית לשעבר (ב"על המשמר" ובהמשך ב"ידיעות אחרונות")..יוצאת קיבוץ. ב-1981 החלה בסיקור עיתונאי שוטף של הקיבוצים.