שי לעדן
הזמן של
שי לעדן

שי לעדן בעלת תואר שני בעבודה סוציאלית באוניברסיטת בן גוריון ותואר ראשון בפסיכולוגיה ובפילוסופיה (בהצטיינות) באוניברסיטת תל אביב. עבדה כמדריכה שיקומית וכחונכת בהוסטלים המקושרים למשרד הבריאות ולמשרד הרווחה וניהלה במשך מספר שנים את "הקואליציה הארצית להעסקה ישירה". שי היא אחת ממנהלות "פוליאמוריה ויחסים פתוחים – הקבוצה המאוחדת", שנבחרה ב2018 על ידי מגזין Profile לאחת מקהילות הרשת המשפיעות בישראל. וחברה בצוות העמוד "מרוצפות-אוטיסטיות כותבות".

אני מקווה שהדברים שלך והמוות הזה עם הפנים והשם יצליחו לגעת לאנשים מעבר לתגובה האומטית .לצערי, כמו שכתבת בדיוק רב אנחנו חברה בהלם קרב. ומניסיון אישי וקצת ידע מהמחקר, סביב הפוסט טראומה של... המשך קריאה

אני מקווה שהדברים שלך והמוות הזה עם הפנים והשם יצליחו לגעת לאנשים מעבר לתגובה האומטית .לצערי, כמו שכתבת בדיוק רב אנחנו חברה בהלם קרב.
ומניסיון אישי וקצת ידע מהמחקר, סביב הפוסט טראומה שלי, אחד הדברים שמתרחשים הוא הנטייה לפרש גירוי ניטרלי כשלילי. הרבה יותר קשה לצאת מממעגל האימה הזה כשתיקון דורש זמן וקשב.

האם אפשרי תעתוע "היפוך אשמה" גם כשהנפגע מת?

האם אפשר לעשות תעתוע היפוך אשמה גם כאשר הנפגע ספג את הפגיעה האולטימטיבית, כלומר מוות?

לפנינו מקרה לכאורה ברור מאליו. מדובר באוטיסט חף מפשע, שברח על חייו בפאניקה, המילים האחרונות שאמר, לפי העדויות, היו: "אני איתה", כשהוא מצביע על המטפלת שלו. אפשר לראות בזה בקשה על חייו. אני איתה, לא צריך לירות בי. אם היה בכלל מסוגל לומר אותן בקול. לא היה חמוש, כבר פצוע, כבר על הקרקע וכבר היה קצין שאמר לשוטר לא לירות.

האם אפשר לעשות תעתוע היפוך אשמה גם כשהנפגע ספג את הפגיעה האולטימטיבית, מוות? לפנינו מקרה לכאורה ברור. אוטיסט חף מפשע, שברח על חייו בפאניקה, ביקש על חייו, לא חמוש, פצוע ועל הקרקע

ועדיין, האם בסיטואציה כזו ניתן לבצע את תעתוע היפוך האשמה ולהפוך את היורה שלקח חיים לקורבן? לצערי, המציאות מראה שלפחות לנסות ניתן. ולא רק לקורבן בסיפור אלא ל"גיבור", שבעיני חלק אסור שישלם שום מחיר.

כיצד? מאפשרים לזמן לעבור, לעדה לא להיחקר אחרי החיפוש הראשוני, למצלמות להיעלם, למודעות הציבורית לשכוח. ומעבר לכך, כדי שהתעתוע יצליח, חשוב לחכות לתזמון מתאים ולקשר בציבוריות בין המקרה הזה בו נהרג אוטיסט חף מפשע, שנחשד בהיותו מחבל בגלל שלא הבין את הנחיות השוטרים – לבין גלים של טרור רצחני ממנו כולנו סובלים, ובין השוטר היורה לבין שוטרים גיבורים ששילמו את המחיר היקר מכל בזמן שהגנו על אזרחים מול טרור אמיתי.

מאפשרים לזמן לעבור, לעדה לא להיחקר כנדרש, למצלמות להיעלם, לציבור לשכוח. חשוב לחכות לתזמון מתאים ולקשר בין הרג אוטיסט חף מפשע לבין גלי טרור רצחני, ובין השוטר היורה לשוטרים גיבורים

אז סמוך למשפט מתחילים קמפיין יח"ץ תחת הסיסמה "לוחם אינו פושע" שמסתמך על נירנור הציבור, טשטוש בין שוטרים שעיקר עבודתם מול אזרחים לבין חיילים – דרך המילה לוחם, שימוש בקופים מעופפים ופימפום גרסת השוטר היורה כאילו היא אמת על ידי משפחתו ואחרים. זאת כשהצד השני מת ולא יכול לומר את דברו.

אם אפשר לגייס אוטיסטים או נכים אחרים, להרים קמפיין מימון המונים ולפנות לבלוטות הפחד ממה שיקרה אם יכבלו ידי "לוחמים", תוך טשטוש בין המשטרה שעובדת מול כולנו האזרחים בכל אזור לבין צה"ל, אפילו יותר "טוב".

בדרך כזו הסיפור, שעל פי כתב האישום מאוד ברור: "למרות שאיאד היה על הארץ כשהוא פצוע מהירי הראשון, לא החזיק בידיו דבר ולא ביצע דבר שהצדיק זאת, ירה הנאשם לפלג גופו העליון כשהוא נוטל סיכון בלתי סביר שיגרום למותו" – הופך לשני סיפורים מול הציבור, כנדרש לתעתוע.

מעבר לזאת, על אף שהשוטר היורה מואשם ב"המתה בקלות הדעת", כלומר לא הריגה ובוודאי שלא רצח, חשוב להשאיר בציבור את הרושם שחייו הם אלו שיגמרו אם לא יזוכה מגרימת מוות לאחר.

הסיפור הברור מכתב האישום: "למרות שאיאד היה על הארץ פצוע מהירי הראשון, לא החזיק דבר ולא ביצע דבר שהצדיק זאת, ירה הנאשם לפלג גופו העליון ונטל סיכון בלתי סביר שיגרום למותו" – הופך לשני סיפורים, כנדרש לתעתוע

הסיפור התחיל לפני כמעט שנתיים. הירי באיאד אלחלאק, בן 31 במותו, התרחש ב30.5.2020, כאשר איאד היה בדרכו למוסד "אלווין" לבעלי צרכים מיוחדים בעיר העתיקה במסלול מביתו.

על פי החלק שאין עליו מחלוקת, כולל תיעוד במצלמות שהיו ברחוב ומספר עדויות, בשלב מסוים חשדו שוטרים באזור באיאד, שבמקום להקשיב לקריאותיהם התחיל לברוח. כנראה שלא הבין את הנאמר, התנהגות אופיינית לעיתים לאוטיסט בעת פאניקה.

השוטרים הכריזו בקשר שהם במרדף אחרי חשוד כמחבל, כאשר שני שוטרים אחרים, מפקד ומג"בניק טרי יותר, הצטרפו למרדף, חושבים שמדובר במחבל לאור מה ששמעו בקשר. בעת המרדף ירה המפקד באיאד שנפצע ונכנס לחדר אשפה סמוך למוסד אליו רצה להגיע ולכיוונו ברח, כשהוא נופל פצוע על הקרקע.

שם באותו חדר האשפה בו סיים איאד את חייו מתפצלים הסיפורים, יש שלוש גרסאות, שני השוטרים ואישה אחת, ורדה, שהייתה מורה ומטפלת של איאד באותו מוסד לבעלי צרכים מיוחדים אליו הלך, והסתתרה בחדר האשפה למשמע היריות שהיו קודם.

על פי גרסת הקצין, הוא קרא לשוטר הצעיר לחדול מאש כאשר הבין, בעקבות דברי האישה, שיש בעיה בסיטואציה וכי יתכן שלא מדובר במחבל, כאשר הצעיר יורה בניגוד להוראות.

על פי השוטר היורה, הוא ראה תנועה חשודה וירה על מנת לנטרל, פועל על פי הנהלים, לא מסוגל בפרץ האדרנלין לשמוע את מפקדו ובלי שום דרך לדעת שלפניו אוטיסט.

על פי העדה האזרחית, הייתה שיחה של מספר דקות, כולל קריאות שלה בעברית שאיאד נכה ואפשר להראות להם תעודה, לפני הירי, כשאיאד מכריז שוב ושוב "אני איתה" לכיוונה.

לפני שעה סיימתי שיחה מזעזעת, ארוכה, מהקשות שניהלתי בחיי. דיברתי עם ורדה אבו חדיד, המטפלת של איאד אל-חלאק, שנרצח בשבוע…

Posted by Yuval Abraham on Saturday, June 6, 2020

בניגוד למצלמות ברחוב, המצלמות בחדר האשפה אינן בנמצא. נטען שפועל כלשהו לקח אותן קודם לכן, אך לא נמצאו לכך סימוכין. הנאשם במשפט מעולם לא ביקש לאתר אותן ככל שניתן לראות על פי התקשורת ופרטי כתב האישום.

בניגוד למצלמות ברחוב, המצלמות בחדר האשפה אינן. נטען שפועל כלשהו לקח אותן קודם, אך לא נמצאו לכך סימוכין. הנאשם מעולם לא ביקש לאתרן, ככל שניתן לראות עפ"י התקשורת ופרטי כתב האישום

העדות של ורדה אבו חדיד, המטפלת של איאד שהייתה בחדר האשפה ברגעיו האחרונים, מעולם לא הגיעה למיינסטרים הישראלי. היא אוזכרה רק בטור של גדעון לוי, שמפנה אליה. מצוין כי החשודים לא עומתו עם גרסתה, ששונה מהטענות על אירוע של מספר שניות, כפי שמופיע בכתב האישום הסופי.

אצטט ממנה חלק, עבור מי שלא עקבו אחרי הסיפור לאורך השנתיים האלו כמוני, בנסיבות כאלו אולי גם אני לא הייתי מבחינה בין שוטר מג"ב לחייל:

"הוא שרוע על הרצפה, גוסס. דם זורם מהרגל שלו, והוא צועק כל הזמן: אני איתה. אני איתה. החייל צורח עליו: תן ת'נשק. תן ת'נשק. צורח גם עלי. ואיאד הרים את היד. אני איתה. ורדה אני איתך. אני הייתי הישועה שלו.

איאד היה בחור רזה. מסכן. איש כנוע. באופן כללי, בעלי צרכים מיוחדים הם מאד חלשים. לא יודעים להגן על עצמם, רק באמצעות מילים שהם שיננו. 'אני איתה. אני איתה'. זה מה שהוא ידע.

דיברנו אני והחיילים. חמש, שש דקות דיברנו. אמרתי להם: אני עובדת במרכז לבעלי צרכים מיוחדים. איאד מטופל שלי. אין נשק. יש לו תעודה בכיס. תבדקו את התעודה. גם לי היתה תעודה, תבדקו אותה.

והם שומעים, אבל לא רוצים לשמוע. ואיאד חי, על הרצפה, וכל הזמן אומר: אני איתה. ואז הם ירו בו שוב, אחרי חמש דקות, מול העיניים שלי. שמעתי שלושה כדורים. אולי שניים. לא הייתי מרוכזת. יורים במישהו מול העיניים שלך, מה אמור לקרות? האדם שבי התמוטט. השכל שלי, הנפש, הוצאו להורג ביחד איתו".

עדות זו כאמור מעולם לא הגיעה לרוב הציבור הישראלי, אפילו המילים האחרונות של איאד "אני איתה" נשכחו. כמוזכר בתחילת הטור, פה ושם היה דיווח על עיכובים בשיחזור, התחלפות עו"ד וכו', בשלב מסויים פורסמו צילומי המצלמות מהרחוב, אך המצלמות בחדר האשפה, אינן.

"ואיאד חי, על הרצפה, כל הזמן אומר: אני איתה. ואז ירו בו שוב, אחרי 5 דקות, מול העיניים שלי. שמעתי 3 כדורים. אולי 2. יורים במישהו מול עינייך. האדם שבי התמוטט. השכל שלי, הנפש, הוצאו להורג  איתו"

איני טוענת שיש לקבל את גרסת העדה במדויק, בפאניקה המוח ותפיסת הזמן עלולים לשחק לנו בזיכרון. עם זאת, גם אם נקבל שהאמת היא בין לבין, ניתן היה לדעת שמדובר באוטיסט.

אפילו 9 שניות הן נצח כשהאדרנלין מאט את תפיסת הזמן, ואם שוטר חמוש לא מסוגל לשמוע את הנחיות מפקדו שאומר לעצור ואישה שקוראת "הוא נכה ולא חמוש", היכן האימון שלו והיכן הבטיחות שלנו כאזרחים?

ב-21.12.21, קצת פחות מחודשיים לפני פתיחת המשפט, קם בפייסבוק דף יח"ץ, הפועל בשם השוטר הנאשם בהרג, מביא ראיונות עם כל צד שיכול לתרום לסיפור שלו. על משפחתו של המת לא תשמעו שם, גם לא את העובדות שלא תואמות לנרטיב. אני גיליתי על קיומו דרך שיתוף שנעשה משם לסטטוסים מצייצים, מבינה עד כמה הבורות בציבור על המקרה גדולה אחרי תקופת הקורונה והזמן שעבר.

הבורות גדולה עד כדי כך, שיו"ר "נכה לא חצי בן אדם" גוייס לאחרונה לקראת חידוש המשפט מחר לסרטון תמיכה בשוטר, בו הוא אומר "הוא לא יכול היה לדעת שמדובר באוטיסט". זה מראה עד כמה אפילו מי שעוסקים בקידום זכויות לא בקיאים בפרטים וניתן לרתום אותם כקופים מעופפים דרך סימון מטרות חשובות אחרות והטעייה על המקרה הפרטני הזה.

שנתיים הוא ספג קללות, איומים, שקרים, הפכו אותו לפושע. שנתיים הוא שתק. עכשיו הוא מדבר לראשונה. והוא לא לבד. תראו מי איתו. הוא חייב אתכם איתו, למען הצדק: https://beactive.co.il/project/66546 #לוחם_לא_פושע

Posted by ‎לוחם, לא פושע‎ on Tuesday, April 26, 2022

הרי לומר שהשוטר לא התכוון להרוג אוטיסט ויש לנהוג בו במידת חמלה מסויימת עוד אפשר להבין, אך כאמור בתחילת הטור, הקריאות הגיעו להילולו כגיבור. גיבור על אדם לא חמוש על הקרקע כאשר לא היה מולו שום סיכון אמיתי פרט לאדרנלין שהרגיש מהמרדף קודם.

אם שוטר חמוש לא מסוגל לשמוע את הנחיות מפקדו שאומר לעצור, ואישה שקוראת "הוא נכה ולא חמוש", היכן האימון שלו והיכן הבטיחות שלנו כאזרחים?

בתקופה בה המציאות סיפקה לנו שפע גיבורים, כמו נהג האוטובוס ארתור חיימוב שסיכן את חייו והתקרב למחבל בב"ש על מנת לאפשר לאחרים להתרחק, או כמו שוטר המג"ב הגיבור אמיר חורי, ששילם בחייו ולא הפריד בין היותו ערבי להגנה על יהודים, צורם במיוחד ההיפוך הזה. היפוך נטול חמלה למשפחת המת והמחיר שהיא משלמת על ההלל להורגו בעקבות המעשה.

אין מדובר בדרישה שלא יואשם ברצח, הרי בשל היותו בתפקיד זו מראש לא הייתה אופציה. זו אפילו לא דרישה לא להאשימו בהריגה, אלא שתומכי השוטר רוצים להוביל לזיכוי מוחלט ולביטול המשפט.

כך, מול המשפט שהתחיל ב-27.2.22, התקיימה הפגנה של כמה עשרות בני אדם, בהם ח"כ איתמר בן גביר, על עצם העמדת השוטר לדין וקריאות נגד מח"ש והפרקליטות. כולל קריאות "מחבלת" על אמו האבלה של איאד, גם כשידוע באופן מוחלט שאיאד לא פשע, אלא היה הקורבן המוחלט פה.

למעשה, יש מי שלוקחים זאת אפילו רחוק יותר, עורכי הדין של השוטר שהרג את איאד הוסיפו:

"ההתנהלות של מח"ש מלמדת בעיקר על העדר הבנה מבצעית ועל ניתוק מהשטח. משמעות הגשת כתב האישום במקרה הזה היא שכל לוחם בפעילות מבצעית שפועל לפי ההוראות ומנטרל חשוד מסוכן  משחק ברולטה רוסית: אם יתגלה בדיעבד שההתנהגות החשודה נבעה מצרכים מיוחדים – אז למרות שהוא לא יכול היה לדעת מזה בזמן אמת – הוא יהפוך לנאשם. זהו מצב בלתי נסבל. משפטית וביטחונית".

מול הדיון הראשון במשפט התקיימה הפגנה של כמה עשרות בני אדם, בהם ח"כ בן גביר, על עצם העמדת השוטר לדין, שכללה קריאות נגד מח"ש והפרקליטות וקריאות "מחבלת" על אמו האבלה של איאד

עם איך שאני רואה את הדברים, מעבר לשקר שהנאשם פעל "על פי ההוראות", שסותר גם את דברי מפקדו וגם את כתב האישום, הם בעצם רוצים לתת פטור מוחלט לשוטרים מהרג בכל נסיבות שהן. בעצם לבלבל את הבסיס של זה שהלוחמים אמורים להגן עלינו, האזרחים. להתיר את דמינו, ללא סיכוי שנקבל צדק.

אבהיר עוד משהו סביב הטור הזה, אני לא ניטרלית. לרוב אני מנסה שלא להיכנס לראש של אחרים בעת כתיבת הטור, לעסוק רק בעובדות או במה שאני חווה ישירות. אבל יש ראש אחד שאני מתקשה לצאת ממנו כבר קרוב לשנתיים, מאז המוות שלו וצעקות "אני איתה" נכנסו לי לסיוטים. סיוטים בהם אני רצה ולא מצליחה לתקשר, אוטיסטית בפאניקה.

בניגוד לאיאד, אני לא רק יהודייה, אלא אישה, והלובן שלי בוהק. בי כנראה לא ירו אם אכנס להתקף ואברח. עם זאת, אם נפקיר את איאד, לא רק אוטיסטים ולא רק ערבים יהיו בסיכון, כול בעל מוגבלות בעל חזות מאיימת לכאורה, דהיינו בעל מראה ערבי, דרוזי או מזרחי ולפעמים יוצא אתיופיה מזדמן, יכול להיות בסיכון.

הכשרות לשוטרים להתמודדות וזיהוי בעלי מוגבלות חשובות מאוד. כך גם חזקת החפות. אך איזו עוד הקלה ניתן לתת פרט לאישום במדרג הנמוך ביותר האפשרי על לקיחת חיים? אני לא רוצה לפחד מהמשטרה במדינה שלי יותר ממה שכבר מפחדת, לא רוצה לאבד עוד אחים או אחיות אוטיסטים.

אני לא רוצה לקבוע מה יהיה העונש, את זה חשוב להשאיר לשופטים לדעתי, אך בעיני יש חשיבות שהשוטר לא יצא זכאי כאשר יש אדם חף מפשע מת וניתן היה למנוע זאת. עוד אכתוב על המעורבות הישירה שלי, החל מהרגע שהלכתי למשפט לפני כחודשיים כשהתחלתי לרכז מידע עבור הטור הזה ומאז ברשת, אך זאת אחרי המשך המשפט מחר.

לרוב אני מנסה לא להיכנס לראשי אחרים בכתיבה. אבל יש ראש אחד שאני מתקשה לצאת ממנו קרוב לשנתיים מאז מותו, וצעקות "אני איתה" נכנסו לי לסיוטים. סיוטים בהם אני רצה ולא מצליחה לתקשר, אוטיסטית בפאניקה

בנתיים, אסיים בדברי חיירי אלחלאק, אביו של איאד:

"אם ערבי הורג יהודי מכניסים אותו להרבה שנים בכלא. זה לא צריך להיות שונה במקרה של איאד. יש חוק אחד במדינה הזאת שתקף לכולנו. מי שטועה אוכל אותה. הוא הרג בן אדם. אני 31 שנה מגדל את הילד הזה שיהיה בן אדם ובדקה אחת הרגו לי אותו. למה הוא לא הקשיב לקצין שלו? למה הוא לא הקשיב למורה שלו? איפה הטעות? הוא לא רצה להקשיב לאף אחד באותו יום".

הפגנת תמיכה מול בית המשפט בפתיחת משפטו של השוטר שירה באיאד אלחלק, צילום: שי לעדן
הפגנת תמיכה מול בית המשפט בפתיחת משפטו של השוטר שירה באיאד אלחלק, צילום: שי לעדן

שי לעדן בעלת תואר שני בעבודה סוציאלית באוניברסיטת בן גוריון ותואר ראשון בפסיכולוגיה ובפילוסופיה (בהצטיינות) באוניברסיטת תל אביב. עבדה כמדריכה שיקומית וכחונכת בהוסטלים המקושרים למשרד הבריאות ולמשרד הרווחה וניהלה במשך מספר שנים את "הקואליציה הארצית להעסקה ישירה". שי היא אחת ממנהלות "פוליאמוריה ויחסים פתוחים – הקבוצה המאוחדת", שנבחרה ב2018 על ידי מגזין Profile לאחת מקהילות הרשת המשפיעות בישראל. וחברה בצוות העמוד "מרוצפות-אוטיסטיות כותבות".

פוסטים המתפרסמים בבלוגים של זמן ישראל מייצגים את כותביהם בלבד. הדעות, העובדות וכל תוכן המוצג בפוסט זה הם באחריות הבלוגר/ית וזמן ישראל אינו נושא באחריות להם. במקרה של תלונה, אנא צרו קשר.

תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך

comments icon-01
1
רק בא לי לבכות. אין שום סיכוי לקבל משפט צדק במדינה הזו, שהולכת והופכת יותר גזענית ויותר פשיסטית ובן גביר הפך מפושע מורשע ליקיר הציבור הקיצוני שהולך וגדל. הוא מקבל זמן מסך בכל ערוצי התקש... המשך קריאה

רק בא לי לבכות. אין שום סיכוי לקבל משפט צדק במדינה הזו, שהולכת והופכת יותר גזענית ויותר פשיסטית ובן גביר הפך מפושע מורשע ליקיר הציבור הקיצוני שהולך וגדל. הוא מקבל זמן מסך בכל ערוצי התקשורת שמעודדת ומנרמלת את הטירוף הזה

עוד 1,870 מילים ו-1 תגובות

אני רוצה לצעוק ובתוך הראש צועקת "לנשום!"

זה התחיל לפני כמה שבועות, אחרי שהתחילו לצאת הסיפורים מאוקראינה על אונס ופגיעות מיניות. אחרי כל הדיווחים האלה ושאר זוועות המלחמה, לצד הדיווחים שאני כבר רואה בישראל על כל מיני הצעות בנוסח "חסות תומכת" שקיבלו פליטות מאוקראינה, היה קשה לשתוק מול זה. לא ידעתי מה לעשות.

כשהתחילו לצאת הסיפורים מאוקראינה על אונס ופגיעות מיניות ושאר זוועות המלחמה, לצד הדיווחים מישראל מיני הצעות "חסות תומכת" שקיבלו פליטות מאוקראינה, היה קשה לשתוק

ואז ראיתי פוסט של חברה בשם אלינור ארזי בפייסבוק, עם תמונה של מחאת נשים בטאלין, אסטוניה, נגד האונס במלחמה, לצד השאלה: "מי מצטרפת אלי למחאה דומה בתל אביב?"

וחשבתי על זה. היססתי. כי הדחף הראשוני היה להגיד "כן", בדיוק חיפשתי משהו לעשות, אבל אז הסתכלתי על התמונה וידעתי בדיוק מה יהיה המחיר הפיזי ואולי הנפשי. ויותר מהכל, שקית על הראש. רק מלהסתכל על זה אני כבר מרגישה שאין לי אוויר, שאני רוצה לנשום. ופחדתי איך זה יהיה, אם אני יכולה.

כהרגלי, החלטתי לברר עוד פרטים ואולי להרגיע קצת את החרדה שבדרך. שאלתי מה אמצעי הבטיחות, איך נוודא שכולנו נהיה בסדר? והגעתי למסקנה שאפשר.

היססתי. הדחף הראשוני היה להגיד "כן", אבל אז הסתכלתי על התמונה וידעתי בדיוק מה יהיה המחיר הפיזי ואולי הנפשי. ויותר מהכל, שקית על הראש. רק מלהסתכל על זה אני כבר מרגישה שאין לי אוויר

אלינור הייתה סבלנית ותיארה לי הכל – השקית לא תהיה סגורה לגמרי, רוב הזמן תהיה פלנלית, והידיים שלנו יהיו קשורות אבל זה יהיה פתוח יחסית, אפשר יהיה להוציא אותן אם קורה משהו. ואפשר גם תמיד להגיד די, יהיה מישהו שיהיה לידנו ויוריד. יהיה בסדר. יהיה שמור.

ואני עדיין קצת פוחדת כי החשש שלי הוא שלא אצליח לבקש סיוע. המחשבות רצות בראש. אולי לא אשים לב לפני שכבר יהיה מאוחר מדי? אולי אהיה משותקת? אולי לא אצליח לדבר? מה אם אני בכל זאת איחנק? מה אם אני אכנס לפניקה ואהרוס את המיצג בגלל זה?

שקלתי את ההיסטוריה שלי ואת מה שצריך והחלטתי שאני יכולה. יש לי מספיק הכנה מראש, אפשר להתמודד.

הבנתי שהולכת להיות חוויה קשה, לפחות פיזית, אבל אם זו חוויה קשה שלא בהפתעה – זה ההבדל בין טראומה או לשחזור שלה לבין תיקון לפעמים. ויכולה להיות כאן חוויה מתקנת, למדתי מספיק. אז התנדבתי.

מול שגרירות רוסיה בתל אביב אתמול. מיצג מחאה נגד אונס נשים אוקראיניות כחלק מהמלחמה שרוסיה מנהלת. צילום @tomerneu

Posted by Elinor Arazi on Wednesday, April 20, 2022

הכל התארגן, המיקום, השעות. לכל אחת הייתה שקית שחורה לראש מוכנה מראש, פלנלית אחת, גופיה לבנה, זוג אזיקונים ובקבוק מים. ביקשו מאתנו לבוא עם נעליים שחורות וגרביים, ועם תחתונים בהירות אם אפשר, כמה שיותר דומה לתמונה המקורית.

אני עדיין קצת פוחדת. חוששת שלא אצליח לבקש סיוע. המחשבות רצות בראש. אולי לא אשים לב לפני שיהיה מאוחר מדי? אולי אהיה משותקת? לא אצליח לדבר? מה אם בכל זאת איחנק? או אכנס לפניקה ואהרוס את המיצג?

הדרך לשם קשה משצפיתי, לכאורה קו ישיר אחד בתוך תל אביב, ללכת אולי מאה מטרים. אבל האוטובוס עמוס עד עייפה, לא רק שאין מקום לשבת, אין מקום להישען ואני צריכה ביד אחת להחזיק את הקב הזמני שהולכת אתו וביד השנייה ברצועה. והכתף שמחזיקה גם ככה כואבת, אני מנסה לנשום לכאב ולהתייצב דרך הקב במקום דרך הרגל.

לא נראה לי שאפילו שמו לב בצפיפות שלא רק הרגל שלי מחזיקה אותי. בסוף מצליחה להידחק למושב אחרי כמה תחנות, יכולה להרגיע את הגוף לפני שאפגוש את האחרות במקום שהדגש יהיה לא ליפול.

הגעתי. קיבלנו שקית כל אחת, הכל אמור להיות מתוקתק ומתואם. התחלנו להתארגן, וכבר שם התחילו הבעיות. כי רחוב, ואנשים עוברים, ורעש וצפירות. וביום רגיל עוד יכולה להכיל, אבל אחרי הנסיעה והשבוע שהיה, הכל מציף.

שי לעדן בצילומי המיצג מול שגרירות רוסיה בתל אביב (צילום: באדיבות המצולמת)
שי לעדן בצילומי המיצג מול שגרירות רוסיה בתל אביב (צילום: באדיבות המצולמת)

פתאום הכריזו שאסור שנצלם ישירות מול השגרירות, דרשו שנעבור לצד השני. ואנחנו כבר עם הכל, הגואש והציוד עלינו והפלנלית על הראש.

והביטוי שעולה לי הוא חוסר אונים, כי אני רואה קצת דרך הפלנלית, אבל אין לי את המשקפיים שלי והכל בוהק והכל מסנוור. ואני לא באמת רואה טוב. ואני צריכה לסמוך על האחרות. מזכירה לעצמי שאני שמורה, וחוסר האונים והשחרור מתחילים להתחרות.

קיבלנו שקית כל אחת, הכל אמור להיות מתוקתק ומתואם. התחלנו להתארגן, וכבר שם התחילו הבעיות. כי רחוב, ואנשים עוברים, ורעש וצפירות. וביום רגיל עוד יכולה להכיל, אבל אחרי הנסיעה והשבוע שהיה, הכל מציף

בשלב הזה, צילום, אני מניחה את הקב בצד. זה כבר יחסית סביר, אני יכולה לעמוד וזה כמעט ולא כואב. עומדת עם האחרות בשורה, צמוד לשגרירות רוסיה, לצילום הראשוני.

מנסה לשים את כל המשקל על רגל ימין, הפלנלית על הראש שלי, הידיים שלי מאחור, מרגישה נוקשות, שומעת מסביב את השוטרים באזור מנסים להתחיל מהומה, אולי כן, אולי לא, אולי תזוזו. ומקווה לטוב. מקווה שיהיה בסדר. אנחנו עושות משהו חוקי, זה אמור להיות חוקי. משמרת מחאה. מיצג מחאה.

אתמול מול שגרירות רוסיה, מיצג התנגדות לאונס ילדות ונשים אוקראיניות כחלק מהמלחמה שרוסיה מנהלת.צילום: עודד בילילטי AP #בתלאביבית- תמיד מחוץ לשורה. ןברצינות: פעם הבאה נשמח למישהי שתעזור בקשירות 😉

Posted by Elinor Arazi on Wednesday, April 20, 2022

ניסינו למצוא פשרה, לא צמוד לשגרירות, אולי המדרכה צמוד לגדרות מעבר לשגרירות, לא בצד השני מעבר לכביש אלא קרוב לגדר השגירות ולכביש עצמו. הרי בין לבין עוברים אנשים. ועוברות דרך כביש כמעט, כי יש גדרות והמדרכה מעבר לגדר היא רק כמה סנטימטרים מהכביש ומכוניות צופרות. והרבה רעש.

הידיים שלי מאחור, שומעת מסביב את השוטרים באזור מנסים להתחיל מהומה, אולי כן, אולי לא, אולי תזוזו. ומקווה לטוב. אנחנו עושות משהו חוקי, זה אמור להיות חוקי. משמרת מחאה. מיצג מחאה

מתחילה להרגיש בלבול וקצת ורטיגו, אבל רואה את האחרות ועוקבת אחריהן, סומכת עליהן ויודעת ששמורה שם. בניגוד לכל המצב של נשים באמת במלחמה, אני יכולה לעצור בכל רגע שאני אבחר.

אני נעמדת ומחזיקה את הגדר, נשענת עליה, הידיים מאחורה. ובשלב הזה בשביל הצילום שמים לי את השקית על הראש. אני יודעת מראש שלא יסגרו אותה, היא פתוחה מקדימה, אני יכולה פשוט לנשוף ויהיה אוויר. אני יכולה להוציא את היד מאחורה ואני לא קשורה חזק, אני יכולה להזיז אותה. אני יכולה לצעוק, אני יכולה הכל.

ופתאום השקית על הראש, והריח מחניק אותי, כי את זה לא צפיתי. הייתי צריכה, אבל הריח הזה של הפלסטיק מכל מקום, מכל חוש ואינסטינקט של לסתום את הפה ולא לנשום את הריח הנורא הזה.

אני רוצה לצעוק ובתוך הראש צועקת "לנשום!". בשלב הזה לא מודעת יותר למה שקורה מסביב, לא בטוחה כמה זמן הצילום, כמה זמן זה לוקח. עסוקה בלנשום, עסוקה בלנשוף קדימה, עסוקה בלחקוק לעצמי "את יכולה להוציא את הידיים, אל תיפלי על הכביש".

והשניות האלה מרגישות כמו נצח. ואולי דקות. ויש מהומות שוב בחוץ, קריאות "תעברו, תסיימו, צילמו, הם לא צילמו, אפשר כבר להפסיק? אפשר להוריד?"

והשקית יורדת מהראש… ונושמת. נושמת ממש באמת עד הסוף. ומרגישה את הרעד אבל לא, עדיין צילומים. אז לא. ומחזיקה אותו עדיין. חושבת על הנשים שבמלחמה, על כל מי שאין להן אפשרות לומר "עכשיו לא", שלא שמורות.

אחרי כל זה מתארגנות, מתלבשות, שוטפות את הצבע האדום. מקוות שעשינו מספיק, מקוות שההכחשה הזאת, אנשים שאומרים שבכלל אין את האונס הזה – לא תקרה יותר.

מתחילה להרגיש בלבול וקצת ורטיגו, אבל רואה את האחרות ועוקבת אחריהן, סומכת עליהן ויודעת ששמורה שם. בניגוד לכל המצב של נשים באמת במלחמה, אני יכולה לעצור בכל רגע שאני אבחר

אני לוקחת את הקב שלי ומתחילה ללכת. צריכה להגיע להרצליה. יש לי פגישה אחרת היום. וזה שלב שמתרחקת, מתחילה לתת לעצמי לרעוד, כי הגוף צריך לשחרר. זה לא משנה שאני ידעתי, הגוף היה בפניקה. הוא עדיין. וצריך לתת לו לשחרר את הרעידות האלה. להרגיע, עכשיו זה בסדר, עכשיו לא צריך להחזיק. ונושמת שוב.

הולכת בתל-אביב, משאירה את הקולות של המשטרה ושל הכל מאחוריי. מקווה שהתמונות יצאו טוב. מקווה שעשינו משהו שישנה.

מיצג נגד אונס נשים אוקראיניות על ידי חיילים בצבא רוסיה. אונס הוא לא כלי מלחמה. היום מול שגרירות רוסיה בתל אביב. תודה…

Posted by Elinor Arazi on Wednesday, April 20, 2022

שי לעדן בעלת תואר שני בעבודה סוציאלית באוניברסיטת בן גוריון ותואר ראשון בפסיכולוגיה ובפילוסופיה (בהצטיינות) באוניברסיטת תל אביב. עבדה כמדריכה שיקומית וכחונכת בהוסטלים המקושרים למשרד הבריאות ולמשרד הרווחה וניהלה במשך מספר שנים את "הקואליציה הארצית להעסקה ישירה". שי היא אחת ממנהלות "פוליאמוריה ויחסים פתוחים – הקבוצה המאוחדת", שנבחרה ב2018 על ידי מגזין Profile לאחת מקהילות הרשת המשפיעות בישראל. וחברה בצוות העמוד "מרוצפות-אוטיסטיות כותבות".

פוסטים המתפרסמים בבלוגים של זמן ישראל מייצגים את כותביהם בלבד. הדעות, העובדות וכל תוכן המוצג בפוסט זה הם באחריות הבלוגר/ית וזמן ישראל אינו נושא באחריות להם. במקרה של תלונה, אנא צרו קשר.
עוד 1,111 מילים
אני לא יודעת מה הניע אותה, עם זאת מאמינה למה שהיא אומרת יותר מאשר לכל טענה של סמוטריץ או ביב. מקווה שתבין שהענין מול הליכוד כרגע אינו חרמות, אלא בדיוק שמירה על ערכים.

קשת ואסי עזר מציגים - תעתוע היפוך אשמה בעירוב פוליגרף

אתחיל בוידוי, הרשומה הקודמת נכתבה ישירות בעקבות הבחירה של עזר לעבור פוליגרף, שפורסמה ב-10.1.22. אז, כמו היום, לא ברור אם הבחירה של עזר לעבור פוליגרף היא שלו. אולי היא תוצאת חלק מהלחצים עליו כ"טאלנט" והניסיון לשקם את תדמיתו אינו נפרד מזה. כך או כך, אפשר לראות פה תעתוע מרובה משתתפים.

לא ברור אם הבחירה של עזר לעבור פוליגרף היא שלו או שהיא תוצאת חלק מהלחצים עליו כ"טאלנט" והניסיון לשקם את תדמיתו אינו נפרד מזה. במקרה כזה אפשר לראות פה תעתוע מרובה משתתפים

לפני שנבחן את המקרה האחרון בואו ונסתכל על אסי עזר עצמו, הרי התדמית מול הציבור היא חלק בלתי נפרד מהסיפור. מול הטענה שעלתה ברשתות כמה בלתי נתפס שעזר, שיצא נגד הטרדות מיניות בעבר, מסוגל להטריד מינית עלו גם קולות אחרים, בחלק מהמקרים שואלים האם במקרה בו אסי עזר היה הטרו שמתייחס לנשים כפי שהעז להתיחס כהומו לגברים מסוימים במהלך הקריירה הטלוויזיונית שלו עדיין היה עובר לנו כמשעשע ולא כמטריד.

עכשיו נבדוק מקרה שעל העובדות סביבו לכאורה אין מחלוקת, מקרה שתועד ברדיו, כאשר ביום 8.6.2014 עזר שידר הקלטה, שלטענתו שלו עצמו הייתה של שכנתו גונחת, ככל הנראה במהלך קיום יחסי מין.

עכשיו, נניח שאנחנו מקבלים את טענת עזר כאמת, כלומר לא מדובר במישהי שביקש ממנה לזייף לשם ה"צחוקים" או בשכן שצפה בפורנו ועזר בטעות בלבל בין דירות – מה בעצם יש לנו כאן? מקרה בו עזר הקליט בסתר אקט אינטימי ובחר לשדר את ההקלטה הזו באופן מבזה ומשפיל לכל המדינה ברדיו כ"מטרד קולי".

למזלו, התיקון בחוק למניעת הטרדה מינית – שמתייחס למקרה של "פרסום תצלום, סרט או הקלטה של אדם, המתמקד במיניותו, בנסיבות שבהן הפרסום עלול להשפיל את האדם או לבזותו, ולא ניתנה הסכמתו לפרסום" – נכנס רק מאוחר יותר. אמנם אין זיהוי של הקורבן כאן, כנדרש בתיקון לחוק, אבל זו מדינה קטנה. מי יודע כמה שכנות היו אז לאסי עזר, ומי עלול היה להטרידן בעקבות השידור. כך או כך, התיקון לא היה עדיין רלוונטי למקרה הזה, וכך עזר לא נקשר בתודעה הציבורית יחד עם מפיצי תמונות עירום בווטסאפ, אלא קיבל גיבוי מרדיו תל-אביב שהתייחס אליו כ"קורבן".

נניח שאנחנו מקבלים את טענת עזר כאמת, ולא מדובר בזיוף לשם ה"צחוקים" או בשכן שצפה בפורנו – מה בעצם יש לנו כאן? עזר הקליט בסתר אקט אינטימי ושידר אותו באופן מבזה ומשפיל לכל המדינה כ"מטרד קולי"

בסופו של דבר הערוץ נקנס, אך בעיקר כי נראה שעזר לא ממש למד ובחר לשדר באותה תוכנית קטע מהסרט "כשהארי פגש את סאלי", בשעה שהמקרה הראשון עדיין בבירור, כמובן את סצינת זיוף האורגזמה המפורסמת. מה שהכריע לא הייתה החדירה הבוטה לפרטיות או ההטרדה המינית הפוטנציאלית, אלא "פגיעה חמורה וזלזול בוטה ברגשות הציבור", דהיינו גניחות ברדיו.

ולפני שניכנס להדגמות, הבהרה. בניגוד לשאלות שנשאל בפוליגרף סביב מה שנהרי רצה, אני לא הולכת להיכנס לראש של עזר. אני גם לא הולכת לטעון שהדברים שהוא עשה מעידים בהכרח עליו כאדם. בעיקר כי במקרה שלפנינו חברת יח"ץ מעורבת, יש עצות מבחוץ, יש גורמים נוספים שמשפיעים וכמובן הזכיינית שבשבילה הוא עובד, קשת. 

אחרי הכול, יחסי הציבור לעזר מנוהלים על ידי יועץ התקשורת רונן משה, שהוא גם יועצו של טייקון הגז יצחק תשובה, שהוא גם מבעלי זכיינית קשת. אולי עזר קיבל עצה רעה והטעות הראשונית שלו הייתה ללכת במסלול הזה בגלל שזה מה שנאמר לו שצריך, ואולי היו סיבות אחרות. פה נבחן רק את מה שידוע, מבחינת ההתנהגויות ומבחינת המילים שנאמרו ציבורית.

בסופו של דבר הערוץ נקנס, אבל מה שהכריע לא הייתה החדירה הבוטה לפרטיות או ההטרדה המינית הפוטנציאלית, אלא "פגיעה חמורה וזלזול בוטה ברגשות הציבור", דהיינו גניחות ברדיו

השלב המקדים לתעתוע היפוך האשמה הוא שלב הסיפור על הפגיעה. הנפגע או הנפגעת מעידים: "נפגעתי", ומתארים את הפגיעה.

ב-5.1.22 עלתה בוואלה תרבות כתבה בה השחקן יהודה נהרי טען שאסי עזר הטריד אותו מינית לפני כעשור, במהלך מה שהייתה אמורה להיות פגישה מקצועית. הכתבה הזו כללה תיאורים לפיהם הפגיעה התקשרה לפגיעה מוקדמת יותר, התייחסות לתלונה במשטרה שנסגרה בשל התיישנות, דיווח על כך שנהרי עבר פוליגרף ועוד.

אצטט רגע מהטקסט, סביב התחושות שיכולות לעלות במצב כזה בו הנפגע נוטה להאשים את עצמו:

"אני ישבתי שם, בפגישה שאמורה להיות פגישה מקצועית, שבה אנחנו אמורים לדבר על תפקיד לסדרה שלו, ושאלתי את עצמי איך זה יכול להיות שאני נמצא עוד פעם בסיטואציה כזאת, שבה אני מרגיש חסר אונים. אני מרגיש כמו אותו ילד קטן בן 8 שהותקף מינית. שאלתי את עצמי מה יש בי שגורם לאנשים לעשות לי את זה. שאלתי את עצמי למה אני לא מעיף לו סטירה? למה אני לא לוקח את הרגליים שלי והולך משם? למה אני קפוא? משהו בתוכי רצה לגרום לו להרגיש בסדר עם כל זה. לא רציתי לשרוף את הסיטואציה, לא רציתי לשרוף אותו".

מעבר לכך, כשנשאל נהרי איך לדעתו אסי עזר יגיב לעדות שלו הוא ענה:

"אני מקווה שלפחות יקח אחריות ויגיד שהוא מתנצל".

היות שאנחנו בבלוג על תעתוע היפוך האשמה, לקיחת אחריות כזו מצד עזר לא הגיעה. במקום קיבלנו את השלב הראשון בתעתוע, ההכחשה, כאשר אסי עזר מסר בתגובה:

"פגשתי את יהודה לפני למעלה מעשר שנים בביתי לפגישה חברית ונעימה שבמהלכה אף התנשקנו. כל שאר הדברים שמתוארים בכתבה לא קרו מעולם".

במקרה הזה ההכחשה הייתה גורפת. דרך "לא קרו מעולם" וכללה נירנור (גזלייטינג), שקובע מה היה אופי הפגישה כולה (חברית ונעימה) וכלל סיפור לפיו אסי ואדם שידוע כהטרו התנשקו. בקשת הקפידו לציין בתגובתם שאסי מכחיש את הפרטים והעניין בבירור. והנה, מצב שמצריך לבחור בין מספר גרסאות.

במקרה הזה ההכחשה הייתה גורפת – "לא קרה מעולם", דרך נירנור (גזלייטינג) שקבע מה היה אופי הפגישה כולה (חברית ונעימה) וכלל סיפור לפיו אסי ואדם שידוע כהטרו התנשקו

בשלב זה, מעבר לאותה תגובה עזר עצמו שתק. אך בדיוק עבור זה משמשים הקופים המעופפים. התקיפה בתעתוע לא חייבת להיות דווקא מהפוגע.ת, בעיקר כשמדובר בדמות מפורסמת. מכרים, בעלי עניין ואחרים לרוב מהווים חלק ניכר מההתקפות. עוד ביום פרסום הכתבה בוואלה העלתה השחקנית מיה דגן, המיודדת עם עזר, סטורי בעמוד האינסטגרם שלה. הסטורי נעלם לאחר 24 שעות בהתאם לפורמט, אך בעידן הרשת תיעוד לא חסר.

זה היה נוסח הדברים:

"לכל אתרי הרכילות והחדשות ולכל אלה שיהיו פשוט מוכרחים להגיב, רגע שנייה. אני מבינה שהשם של אסי מככב פה, ובשבילכם זה סקופ מטורף, אבל שנייה עם היד על ההדק. תבררו, תבדקו לפני שהכותרת מתפוצצת. קרה או לא קרה. רק הם יודעים. ואני בטוחה שהאמת תתגלה, היא תמיד מתגלה. מה שאני יודעת זה שאם המקרה יתברר כלא נכון, ההתנצלות תופיע במודעה קטנה במדור דרושים ולא תקבל כותרת".

קריאה ציבורית לחכות עם השיפוט? יש.

דימויים שמזכירים לקוראים מוות ומצב בלתי הפיך כגון: "שניה עם היד על ההדק" או כותרת ש"מתפוצצת"? יש.

יצירת שיוויון בין גרסאות הפוגע לנפגע דרך: "קרה או לא קרה, רק הם יודעים"? יש.

רמיזה מאשימה שנהרי עלול להתגלות כשקרן, מה שיוליד תיקון לא מספק שיהפוך את עזר לקורבן? בהחלט יש.

ודגן לא הייתה היחידה. בלטה מאיה בוסקילה, שהשתמשה בחוויות הפגיעה שהיא עצמה עברה כאישה, על מנת להטיח בנהרי שמה שעבר לא נחשב כי הוא "לא נגע בך!". סילוף של גרסת עזר עצמו אפילו, שתיאר נשיקה.

"כן… אולי ייתלו אותי בכיכר העיר, במדינה דמוקרטית, שאף אחד לא באמת יכול להביע את דעתו! אבל ניסיתי לשתוק! נישבעת שניסיתי! בוא אספר לך אדון יהודה נהרי קצת על חיי בתור אשה בעולם הבידור! היו אין ספור הטרדות כאלו כלפיי. הייתי בגיל שלך… 25! לא בת 14 או 15… לא היית קטין כמו מקרים גרועים!בת 25 שיודעת מתי לקום וללכת שמשהו לא מוצא חן בעינה. אתה, שהיית גבר בן 24, שעבר הטרדה מינית קשה בילדותו (שכנראה זאת הסיבה האמיתית לריגרסיה שלך) אתה, שלא אמרת את שמו של האדם שהטריד אותך מעולם ועד היום! אבל מה? היחלטת לומר שם של אדם שהטריד אותך מלפני 10 שנים. לא נגע בך! לא ניסה לנשק אותך! הראה לך כדבריך… וחשוב לומר… כדבריך, את איבר מינו. ואתה הוצאת אותו מארון הבושה ולא את זה שהשאיר בך צלקות חיים!
וכל זאת…גבר בן 25! לא זזת ממקומך, נישארת באותה הדירה, באותה הספה, למעט… כוס מים שלקחת! רצוי ואף חייב להדגיש! אני ואסי לא חברים שנים ואף עבר חתול שחור בעברנו! אבל האמת חזקה מכל מה שהיה לי אישית בעבר! יש גבול!!!! אתה החלטת אחרי 9 שניםםםםם, ללכת למשטרה, כשלא קיבלת את מבוקשך, הוצאת זאת לתקשורת אחרי שנה נוספת וזאת שמעולםםםם לא הלכת למשטרה להתלונן על האדם האמיתי שהתעלל בך מינית באמת! לא נקבת בשמו מעולם, לא פירטת את מה שהוא עולל לך, אבל טרחת להרוס לאדם מצליח את שמו, משפחתו וילד שעומד להגיע בדרך, רק כי רצית להיות ״איש שלום״
אין אדם יותר רגיש ממני לנושאים של הטרדה! שלא יהיה פה ספק ולו הקטן ביותר! (לני שלי גדל בקומונה של אהבת אמת שרובה ככולה היו גייז שנחשבים דודים שלו עד היום!) אבל יש גבול דק בין מה שנהיה פה! אז תגיד יהודה? לא דיברת עם אסי 10 שנים? לא ניסית לסגור מעגל בשביל הנפש הפגועה שלך? אלא רק לשם היציאה מהארון ( ארון הבושה)מול וואלה? דיייייי להרוס לאנשים שלא אנסו או הרסו את החיים ,שאפשר לדבר, בלי תקשורת !שיכולה להרוס קריירה מרהיבה לבן אדם! […] יש גבול מאד דק שחצית כאן בשם הפרסום".

לנרנר ולהקטין את החוויה שלו, תוך שהיא מסיטה את הדיון לביקורת המאיימת שהיא עצמה מצפה לספוג: "אולי יתלו אותי בכיכר העיר". ועל הדרך היא משדרת לאלו שעברו אירוע דומה דומה שהדבר הנכון בתעשייה הוא לספוג ולא להתלונן.

ודגן לא הייתה היחידה. בלטה מאיה בוסקילה, שהשתמשה בחוויות הפגיעה שהיא עצמה עברה כאישה, על מנת להטיח בנהרי שמה שעבר לא נחשב כי הוא "לא נגע בך"

היו גם קולות אחרים, עם זאת ככה עובד התעתוע של היפוך האשמה, שני סיפורים, ברשתות מתווכחים, לרבות הרבה מאוד האשמת קורבן כשהפוגע.ת מתהדר.ת בניקיון כפיים והנפגע.ת מתערער.ת עוד יותר. ב-10.1, כפי שזכור, יצא פוליגרף שעבר עזר, חיזוק ל"צד שלו" מול הסיפור האחר. מעט הקולות שפקפקו וניתחו את הבעייתיות באותו פוליגרף מוזמן ביום למחרת היו בשוליי החדשות ובמדורי הסלבס בשלב הזה.

עבר שבוע ונראה שהתעתוע היפוך האשמה הצליח. ב-12.1 בשעה 12.11 עלה אייטם בפייסבוק של גיא פינס סביב תפקיד חדש של נהרי, עם רמיזה פתלתלה על כך שנבחר בעקבות העלייה לכותרות ("השחקן שעלה לכותרות בשבוע האחרון") והתגובות היו בהתאם.

7 דקות לאחר מכן, בשעה 12.18, עלה אייטם רכילותי ב"ישראל היום" עם הכותרת "יש לי את כל הסיבות לתבוע אותו, אבל אני אחוס עליו: אסי עזר במסר לעוקבים", המתעד סטורי שהעלה אסי עזר לאינסטגרם. עזר מתייחס שם לכאורה לאחד המתמודדים בנינג'ה ישראל במילים הבאות:

"הוא מטורף, לפי מה שראיתי עד עכשיו יש תחושה שהוא ממש נהנה להכאיב לי. אל תדאגו, אני בסדר, אני חזק. יש לי את כל הסיבות לתבוע אותו!!! אבל אני אחוס עליו".

"יש לי את כל הסיבות לתבוע אותו": הסטוריז שגרמו להרבה גולשים להרים גבה >> https://bit.ly/3zOfbmq(צילום: דניאל קמינסקי, getty)

Posted by ‎Israel Hayom ישראל היום‎ on Wednesday, January 12, 2022

גם שם, כמו במקרה פינס, לא נאמר במפורש שום דבר רע על נהרי. עזר, שחזר לפעילות אינסטגרם אחרי פירסום הפוליגרף מטעמו, עשה את הכל סמוי, פאסיב-אגרסיב. רק שאז התוכנית השתבשה, בעוד חלק מהקוראים של גיא פינס נפלו לתעתוע, הרבה אחרים עלו על העניין ולפוסט נוספה הבהרה בדיעבד. באותו ערב עלתה במקום הכי חם בגהנום כתבה בנושא, כך שקיום השיטה כבר לא סמוי.

מכונת יחסי הציבור וההלבנה של קשת נכנסה לפעולה מלאה בפרשת אסי עזר: פוליגרף מוזמן, צלם פפראצי מ"מאקו" והשיא – אייטם אצל…

Posted by ‎המקום הכי חם בגיהנום‎ on Wednesday, January 12, 2022

הסיפור עדיין לא תם. בראיון נוסף שנתן נהרי במסגרת סדרת הכתבות "קהילה בטלטלה", הוא חזר לאותה תקווה מהראיון הראשון שלו בנושא, שהפוגע, לעדותו, יקח אחריות על מעשיו:

"שעזר יבוא ויגיד אני מתנצל, אני לוקח אחריות, זה קרה מזמן, זה קרה לפני מי-טו, יש על זה התיישנות. יש לך כאילו הזדמנות לצאת גדול".

אני אישית מקווה שעזר יקח את ההזדמנות לשנות את הכיוון ולצאת גדול, אך לנוכח מכונת היח"ץ המעורבת כאן אני מקווה גם שיתאפשר לו.

שי לעדן בעלת תואר שני בעבודה סוציאלית באוניברסיטת בן גוריון ותואר ראשון בפסיכולוגיה ובפילוסופיה (בהצטיינות) באוניברסיטת תל אביב. עבדה כמדריכה שיקומית וכחונכת בהוסטלים המקושרים למשרד הבריאות ולמשרד הרווחה וניהלה במשך מספר שנים את "הקואליציה הארצית להעסקה ישירה". שי היא אחת ממנהלות "פוליאמוריה ויחסים פתוחים – הקבוצה המאוחדת", שנבחרה ב2018 על ידי מגזין Profile לאחת מקהילות הרשת המשפיעות בישראל. וחברה בצוות העמוד "מרוצפות-אוטיסטיות כותבות".

פוסטים המתפרסמים בבלוגים של זמן ישראל מייצגים את כותביהם בלבד. הדעות, העובדות וכל תוכן המוצג בפוסט זה הם באחריות הבלוגר/ית וזמן ישראל אינו נושא באחריות להם. במקרה של תלונה, אנא צרו קשר.
עוד 1,756 מילים ו-1 תגובות

"התעתוע" - מתקפה רגשית ומנטלית על תפיסת המציאות של אדם

בתקופה האחרונה המילה גזלייטינג עולה לכותרות. מדובר במתקפה רגשית ומנטלית על תפיסת המציאות של אדם, על היכולת שלו לבטוח בעצמו, עד כדי התעללות רגשית וטראומה אם זה נעשה לאורך זמן.

עם זאת, לאור חומרת הפגיעה המעורבת בגזלייטינג, מה שאני הולכת לטעון אולי ישמע קצת קשה לעיכול לאנשים: גזלייטינג בפני עצמו לא מעיד על פגיעה, כל עוד הוא לא מתמשך.

גזלייטינג זו מתקפה רגשית ומנטלית על תפיסת המציאות של אדם, על יכולתו לבטוח בעצמו, עד כדי התעללות רגשית וטראומה אם זה נעשה לאורך זמן

רובנו למעשה עושים את זה מידי פעם. לעתים זה ענין של אי הבנה, לשכוח או להכחיש את מה שעשינו או את מה שמישהו אחר עשה. זה מאפיין אנושי בסיסי. אז איך בכל זאת אפשר לזהות מתי זה פוגעני אם לא מדובר בסיטואציה מתמשכת?

כאן אנחנו עוברים לצעד הבא, שמעורב ב-DARVO. מה זה DARVO? ראשי תיבות של "Deny, Attack, and Reverse Victim and Offender". אבל אנחנו בישראל אז בואו נדבר עברית על "התעתוע" של היפוך האשמה, כלומר: (ה)כחשה, (ת)קיפה, (ע)וד (ת)קיפה (ו)עוד, (ע)ד היפוך אשמה.

מדובר בטקטיקה פשוטה יחסית, של ערעור והשתקת קורבנות, שנפוצה מאוד כאשר פוגעים לא מוכנים ללקיחת אחריות על חלקם במעשה.

הצעד הראשון, הכחשה (Deny)

הוא בעצם הגזלייטינג, או בעברית נירנור, על בסיס נור אור/נר/אש. שם בעצם מתחיל התעתוע, ההכחשה של המעשה הפוגעני, מה שגורם לנפגע.ת לפקפק במה שקרה או בעצמם. להציב שתי גרסאות מול האחת שהייתה, ככה שיהיה צורך לבחור בין מספר סיפורים. המעשה הראשוני הזה של המנרנר.ת מערער את הנפגע.ת, שומט את הקרקע מתחת לחוויה ומשנה את מעמד הצדדים בשיחה ומול קהל פוטנציאלי.

הצעד הבא, תקיפה (Attack)

שם מתחיל בעצם היפוך האשמה. ההתקפה היא על עצם זה שעלתה פגיעה ועל עצם הזהות של המאשים או המאשימה ויכולתם להבין מה בכלל היה באירוע הפגיעה.

מדובר בטקטיקה פשוטה יחסית של ערעור והשתקת קורבנות, שנפוצה מאוד כאשר פוגעים לא מוכנים לקחת אחריות על חלקם במעשה. הצעד הראשון, הכחשה, הוא בעצם הגזלייטינג. שם מתחיל התעתוע

כך, באמצעות כמה מילים, הסיטואציה משתנה שוב והמאשימ.ה, הנפגע.ת, פתאום בעמדת מגננה. הם כבר לא רק מי שבאים ומבקשים לקיחת אחריות או חולקים פגיעה שעברו, אלא צריכים להצדיק את עצמם. מה פתאום הם עושים את זה בדרך כזו?

פתאום הרגשות של הפוגע.ת הם במרכז הסיפור, מעבר לזה, המוניטין שלהם וכל דבר אחר שיכול לקרות להם מצוי באחריות המאשימ.ה. האחריות של הפוגע.ת כבר לא הסיפור פה. כפי שנאמר אחרי ההכחשה, המעשה הפוגעני "לא קרה".

היפוך אשמה (Reverse Victim and Offender)

הטלת ספק בקורבן, הטלת ספק או דופי באופי שלה או שלו, במניעים שלהם ובתפיסת המציאות שלהם. והכול כמובן כמה שיותר פסיב אגרסיבי וסמוי.

אם הפוגע.ת לא בעמדת הכוח הברורה, לא צריך לתקוף ישירות אלא רק לומר "אולי אתה נסער ולכן קשה לך? אולי את מגזימה? אולי לא הבנת מה באמת היה שם?" אולי. רק להכניס את הספק הזה. את הדבר הקטן שיגרום לשומעים או לקוראים פוטנציאלים ולנפגע.ת עצמם לחשוב שאולי לא כל האחריות על הפוגע.ת, אולי יש אשמה גם בקורבן.

ובחברה הנוטה גם כך להאשמת קורבנות, מה שתורם לנטייה של קורבנות לפקפק אם מה שקרה להם אכן לא בסדר ולהפנים אשמה בסיטואציה שגם כך יכולה לתעתע, היפוך האשמה עובד לעיתים קרובות, גם על הנפגע.ת עצמם.

לא צריך לתקוף ישירות אלא רק לומר "אולי אתה נסער ולכן קשה לך? אולי את מגזימה? אולי לא הבנת?" אולי. רק להכניס ספק, שיגרום לשומעים פוטנציאלים ולנפגע.ת לחשוב שאולי יש אשמה גם בקורבן

הטקטיקה של תעתוע היפוך האשמה מאוד יעילה. מחקרים הדגימו שכשאר היא נעשית היא לא מוגבלת רק להשפעה על הקהל הפוטנציאלי, אלא מובילה אפילו להפנמת אשמה גדולה יותר בנפגעות והנפגעים. 

הנירנור עובד. התעתוע של היפוך האשמה אפקטיבי אפילו יותר כאשר יש מתערבים נוספים שנופלים בפח, פועלים כקופים מעופפים בשירות הפוגע.ת בכך שמפיצים את הנרטיב שמביא להם תועלת, לעיתים מבלי דעת.

אבל הנה נקודת האור

בעוד נירנור בפני עצמו מאוד מתעתע, הטקטיקות המשומשות באופן חזרתי בתעתוע היפוך האשמה הן מאוד בסיסיות, אפשר לומר כמעט קלאסיות, לאור זה שנירנור נחקר כבר עשורים, למרות שרק בשנים האחרונות הגיע למודעות הציבורית. וכאשר יודעים מה לחפש אפשר לראות, לזהות ולהתנגד לזה יחסית בקלות.

אם נאחד את כל השלבים לדוגמה קצרה ופשוטה:

נפגע.ת: נפגעתי (תיאור הפגיעה).
מנרנר.ת: מעולם לא עשיתי כזה דבר (הכחשה). איזה מן אדם את.ה שעולה בדעתך בכלל להאשים אותי ככה? (תקיפה). מה שאמרת מאוד מאוד פוגע בי (היפוך אשמה).

כאמור, כולנו יכולים לנרנר "בקטנה" מבלי להבין. גם אדם שנוטה לקחת אחריות בדרך כלל עשוי לעבור את שלב ההכחשה, זה אנושי. במקרים מסוימים, אכן נעשתה טעות והדברים לא התרחשו כמו שהנפגע.ת טוענים.

אם נהיה במצב בו יאשימו אותנו, נוכל לומר שאנחנו לא זוכרים את הדברים, או שחווינו את זה אחרת. כול עוד אנחנו נשארים בתיאורים של מהי נקודת המבט שלנו ולא מבטלים את האירועים כ"לא היה מעולם" אנחנו עדיין בטווח הסביר.

נפגע.ת: נפגעתי (תיאור הפגיעה). מנרנר.ת: מעולם לא עשיתי כזה דבר (הכחשה). איזה מן אדם את.ה שעולה בדעתך בכלל להאשים אותי ככה? (תקיפה). מה שאמרת מאוד מאוד פוגע בי (היפוך אשמה)

הפוגענות היא להתחיל להעביר את האשמה לצד השני. התקיפה הפרסונלית. בדרך כלל זו כבר השלכה, שמעידה שאכן יש בעיה. כלומר הרגשת אשמה פנימית שהמנרנר.ת יוציא החוצה ויקרינו על הנפגע.ת. הצל שלנו שאנחנו לא רוצים לראות. אנחנו? מה פתאום! אנחנו לא אנשים שעושים דברים כאלו. אין סיכוי!  והאדם הזה שמולנו, הוא גורם לנו לרגש הזה, לפקפוק והספק הזה בעצמנו הוא זה שצריך לפקפק בעצמו. וככה הטקטיקה הזו עובדת, בפשטות, עד שיודעים מה לחפש.

בבלוג זה ינותחו קטעים מהתקשורת, שאני אבחר או שהקוראים ישלחו, ונראה איך אפשר למצוא את התעתוע הזה ביחסי עבודה, ביחסים אישיים וברמה החברתית. יש לקוות כי נבין שאנחנו עצמנו לא תמיד חסינים מזה, כפוגעים או כנפגעים.

וכאן המקום שאני פונה אליך הקורא או הקוראת, סביב שאלת האמונה. כי יש הרבה מאוד כוחות שפועלים לשני הכיוונים, ועצם הטלת הספק קריטית ברמה המשפטית, היכן שיש את האפשרות לגזול את חירותו של אדם – אינה נייטרלית ברמה הציבורית.

כאשר אנחנו מצהירים ציבורית שאנחנו לא יודעים מה היה או קוראים להשהות שיפוט, אנחנו מחזקים את הטקטיקה של הפוגע.ת. אנחנו משדרים לנפגע.ת ש"אולי אתה נסער בלי סיבה טובה?", "אולי את מגזימה?", "אולי עושים היסטריה ממשהו קטן?", "אולי החיים של מי שמואשם יהרסו?"

כל זה מבלי לקלוט שאנחנו מאשימים ציבורית את הנפגע.ת בתלונה כוזבת, מוחקים את הפגיעות שלהם עבור מיקוד בפגיעות התאורטיות, או אפילו שמים אותם כאחראים לרגשות מי שפגע.ה בהם. ככה פועלים כקופים מעופפים, שותפים בעצם בהמשך הפגיעה, סייענים עם או מבלי דעת.

אני לא טוענת פה שאי אפשר לשמור על נייטרליות. תמיד שמורה לנו האופציה לא להתערב. עם זאת, מהרגע שבחרנו להתערב ולכתוב את דעתנו בפומבי כך שהיא יכולה גם להגיע לנפגע.ת, רצוי שנזכור שלומר "חכו רגע, אולי לא נבחר צד ונשהה את השיפוט" – זה בדיוק מה שהפוגע.ת ירצו להשיג.

אותו התעתוע, שבו ממצב של פגיעה אשר יש לקחת אחריות בגינה, נעבור למצב לא ברור, מצב של שני צדדים מקבילים, שני סיפורים שאין סיבה להעדיף אחד על אחר, אחריות משותפת שכוללת האשמת סמויה כלפי מי שהעזו לחשוף מה עברו מבלי לחשוב על טובת מי שפגע בהם.

אני לא טוענת שאי אפשר לשמור על נייטרליות. תמיד שמורה לנו האופציה לא להתערב. אך מהרגע שבחרנו להתערב פומבית, רצוי שנזכור שלומר "חכו רגע, אולי לא נבחר צד" – זה בדיוק מה שהפוגע.ת ירצו להשיג

כך שאם אנחנו רוצים לתת מקום לפגיעות ואף להגיע לחקר האמת בסופו של דבר שווה לחפש את התעתוע של היפוך האשמה, כי אז הדברים הופכים שקופים הרבה יותר. כי עם כל התעתוע ועם כל הערפל והעשן שהנירנור מפזר האמת יכולה לשחרר.

שי לעדן בעלת תואר שני בעבודה סוציאלית באוניברסיטת בן גוריון ותואר ראשון בפסיכולוגיה ובפילוסופיה (בהצטיינות) באוניברסיטת תל אביב. עבדה כמדריכה שיקומית וכחונכת בהוסטלים המקושרים למשרד הבריאות ולמשרד הרווחה וניהלה במשך מספר שנים את "הקואליציה הארצית להעסקה ישירה". שי היא אחת ממנהלות "פוליאמוריה ויחסים פתוחים – הקבוצה המאוחדת", שנבחרה ב2018 על ידי מגזין Profile לאחת מקהילות הרשת המשפיעות בישראל. וחברה בצוות העמוד "מרוצפות-אוטיסטיות כותבות".

פוסטים המתפרסמים בבלוגים של זמן ישראל מייצגים את כותביהם בלבד. הדעות, העובדות וכל תוכן המוצג בפוסט זה הם באחריות הבלוגר/ית וזמן ישראל אינו נושא באחריות להם. במקרה של תלונה, אנא צרו קשר.

תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך

comments icon-01
2
בסה"כ מאמר טוב ושימושי שמנגיש את נושא הגזלייטינג ונותן כלים פשוטים לזיהוי והתמודדות עם דינמיקה פוגענית ודי נפוצה במערכות היחסים שלנו, אולי יותר נפוצה משהיינו רוצים להודות. על הדרך, אנחנ... המשך קריאה

בסה"כ מאמר טוב ושימושי שמנגיש את נושא הגזלייטינג ונותן כלים פשוטים לזיהוי והתמודדות עם דינמיקה פוגענית ודי נפוצה במערכות היחסים שלנו, אולי יותר נפוצה משהיינו רוצים להודות. על הדרך, אנחנו מצטיידים גם בתרגום עברי נוח וקליט לגזלייטינג – "נרנור". נקווה שיהפוך לשגור בשפה.

בנוגע למה שנכתב על "השהיית שיפוט" ואי-התערבות – אני חושב שהנושא מורכב מכפי שהוצג כאן. הבעיה המרכזית בשיח הציבורי סביב תלונות על פגיעה במערכות יחסים, היא שהשיח הזה מתאפיין בהקצנה ובהעדר אמפתיה וחמלה.

אין ולא צריכה להיות בעיה עם השהיית שיפוט, זהירות בהסקת מסקנות או צורך בראיות כדי לבסס אמונה. כפי שכתבת – לפעמים טעויות קורות. הנפגע עשוי לחוות דברים אחרת מאיך שחווה אותם הצד שמואשם בפגיעה, ולעתים הפגיעה עשויה להתקיים רק בחוויה האישית של הנפגע. מישהו לגמרי יכול להפגע גם מבלי שהיה שם מישהו אחר שפגע בו, בדיוק כשם שיתכן מצב בו אדם מתנהג בצורה דושית ופוגענית – וזה ישאר נכון אובייקטיבית גם אם, במקרה, אף אחד אחר לא נפגע מזה.
יתכנו קורבנות ללא פוגעים, ויתכנו פוגעים ללא קורבנות.

עם זאת, יש דבר אחד שלגביו לא יכולה ליפול טעות: יש כאן אדם שחש עצמו פגוע וסובל בשל כך. על כך אין מחלוקת! זה מזמין תגובה של חמלה ואמפתיה מכל אדם שחש עצמו הגון. לא משנה כרגע אם יש מישהו להאשים, ככל שזה בכלל מתפקידנו לצאת בהאשמות – הדבר האנושי והנכון הוא להביע צער על סבלו של הנפגע ולמהדרין שבמהדרין – אולי גם לשאול אם אפשר לעזור לו במשהו. זה הכל. זה בעצם ה"צד" היחיד שאפשר לקחת גם מבלי להכיר את המקרה לפרטיו, ולפיכך גם הצד הלגיטימי היחיד שרובנו נוכל לקחת ברוב המקרים שאנו נחשפים אליהם כציבור, כי לעולם לא נהיה מעורים מספיק בפרטי-פרטים של רוב הפגיעות שאינן נוגעות לנו או לחוג המצומצם של מקורבינו.

עמדה זו, של חמלה אוטומטית (כאלטרנטיבה ל"אמונה אוטומטית") כלפי המתלונן, לא סותרת כהוא זה את עקרון השהיית השיפוט. איננו נדרשים לקבל עובדות לאשורן בלי בדיקה, איננו נדרשים להצטרף לאישום כלשהו או לקעקע אדם שאיננו מכירים. איננו נדרשים לשום "שיפוט". הדבר היחיד שאנחנו מתבקשים להאמין בו, הוא שאדם שאומר לנו שפגעו בו והוא סובל – באמת חש פגוע וסובל. ובהעדר היכרות אישית או סיבות פרסונליות מיוחדות לחשוד בהצגה או העמדת פנים, נראה לי שזה משהו סביר לחלוטין להאמין בו. אין בכך סתירה לשום "חזקת חפות" וכל מושג אחר מעולם החוק והמשפט שהרבה פעמים נשלף בשיח ותורם לאווירה רעילה כלפי מתלוננים ומתלוננות.

נדמה לי שזה גם מה שרוב הנפגעים מצפים לו מהשיח הציבורי. אני לא מאמין שמתלונן סביר צריך או מצפה שכל הציבור יאמין לכל מילה שיוצאת לו מהפה, ויחרוץ את דינו של הנילון בלינץ' ציבורי אימפולסיבי. אדם שחושף את עצמו כנפגע, פעולה שלכשעצמה דורשת כוח נפשי רב, בסה"כ רוצה חמלה ואולי קצת אמפתיה. ואם לא, גם שתיקה זה בסדר.

ובהקשר הזה, לסתום את הפה (או "אי-התערבות" כמו שניסחת את זה בדיפלומטיות) זו בהחלט אופציה סבירה לחלוטין. בהיותי ספקן עם ותק של 20 שנה, אני מעיד בשבועה שלסתום את הפה בנסיבות כאלה לא יפר לעולם שום עקרון של הספקנות הרציונלית. כמו גם להגיד "אין לי מושג מה קרה, אבל אני מצטער שעברת את זה. אולי אפשר לסייע במשהו?"

ומאידך, לפתוח את הפה רק כדי להגיד "אני לא מאמין לך, איפה ההוכחות?" (גם אם זה מנוסח בצורה עדינה בתור "בואו לא נבחר צד עד שיתבררו העניינים") – לא באמת משרת שום עקרון ספקני. זו פשוט דרך מכובסת לקרוא למתלונן שקרן, עוד לפני שהתבררו העניינים. וככל שאין לכם היכרות מוקדמת עם המתלונן וסיבה פרסונלית מנומקת לקרוא לו שקרן, הסיבה הרציונלית היחידה שיכולה להיות היא ששלפתם את התגובה הזו מתוך מגננה, או טריגר רגשי אחר שלכם. לפחות היו מודעים לכך וקחו אחריות, אל תשלו את עצמכם שאתם בתפקיד "שוויץ" ומשוא האיזון, הצדק והשכל הישר.

לסיכום, הדגש לטעמי צריך להיות על חמלה ואמפתיה בשיח, פחות על לגיטימיות של ספק. הספק תמיד לגיטימי, הספק הוא אור השכל והתבונה. אבל כשעסקינן במטריה הרגישה והוולטילית של אמוציות ויחסים בינאישיים – אנחנו נדרשים, בנוסף ללוגיקה ורציונל, גם לאנטלגנציה רגשית וסט כלים רגשיים לטיפול נכון בסיטואציות שמערבות רגש.

זה בדיוק מה שהמדינה עושה לנו. תוקפת אותנו, מבטלת את הדרישה שלנו להכרה בפגיעה ואז הופכת אשמה ומטילה עלינו את האחריות למצב. המדינה כופה עלינו חיסונים, מכחישה את הפיגעות בין אם כתוצאה מהחי... המשך קריאה

זה בדיוק מה שהמדינה עושה לנו. תוקפת אותנו, מבטלת את הדרישה שלנו להכרה בפגיעה ואז הופכת אשמה ומטילה עלינו את האחריות למצב. המדינה כופה עלינו חיסונים, מכחישה את הפיגעות בין אם כתוצאה מהחיסון ובין אם פגיעה נפשית כתוצאה מהכפייה )שנפגעים ממנה גם מי שבחרו לשמור על אוטונומיה על גופם) ואז עוד חוזרת ומאשימה אותנו שלא התחסנו או לא התחסנו מספיק.
מאסרי בית מפעוט ועד קשיש, כפיית מסכות, כפיית ריחוק חברתי, כפיית הזרקת תכשירים גנטיים נסיוניים כל אלו אינם יכולים להיות מוצדקים בשום נסיבות.

עוד 1,146 מילים ו-2 תגובות
סגירה
בחזרה לכתבה