בתקופה האחרונה המילה גזלייטינג עולה לכותרות. מדובר במתקפה רגשית ומנטלית על תפיסת המציאות של אדם, על היכולת שלו לבטוח בעצמו, עד כדי התעללות רגשית וטראומה אם זה נעשה לאורך זמן.
עם זאת, לאור חומרת הפגיעה המעורבת בגזלייטינג, מה שאני הולכת לטעון אולי ישמע קצת קשה לעיכול לאנשים: גזלייטינג בפני עצמו לא מעיד על פגיעה, כל עוד הוא לא מתמשך.
שי לעדן בעלת תואר שני בעבודה סוציאלית באוניברסיטת בן גוריון ותואר ראשון בפסיכולוגיה ובפילוסופיה (בהצטיינות) באוניברסיטת תל אביב. עבדה כמדריכה שיקומית וכחונכת בהוסטלים המקושרים למשרד הבריאות ולמשרד הרווחה וניהלה במשך מספר שנים את "הקואליציה הארצית להעסקה ישירה". שי היא אחת ממנהלות "פוליאמוריה ויחסים פתוחים – הקבוצה המאוחדת", שנבחרה ב2018 על ידי מגזין Profile לאחת מקהילות הרשת המשפיעות בישראל. וחברה בצוות העמוד "מרוצפות-אוטיסטיות כותבות".
בעין בלתי מזוינת, לונדון נראית זהה לעיר שהתגוררתי בה בשנות ה-2000. עדיין סוגרים את הפאבים מוקדם, חנויות הספרים מצוינות, האוכל יחסית בינוני וחלקים מהעיר כל כך מרהיבים שכמעט כואב בעיניים. אבל יש אי שקט חדש באוויר, ונראה שזה נובע מברקזיט.
כתוצאה מכך קיים מצב נדיר, שישראל חוותה לאחרונה אולי רק ב-2001: הסכמה כמעט אוניברסלית שהאופוזיציה תנצח בענק בבחירות שחייבות להתקיים עד סוף השנה. מנהיג הלייבור סר קיר סטארמר, תובע לשעבר אמין ומשעמם, נתפס כראש הממשלה "ממתין".
דן פרי שירת כעורך ראשי של סוכנות איי-פי במזה"ת (מבסיסו בקהיר) לאחר תפקידים דומים באירופה, אפריקה והאיים הקריביים. שימש כיו"ר התאחדות עתונאי החוץ בישראל. איש היי טק ויזמות בעבר ובהווה. עקבו אחריו ב: https://danperry.substack.com
הלב השבור של חוף זיקים
בהרצאה מעניינת שנשא לאחרונה פרופ' משה הלברטל, הוא דן בנושא האמון. הוא מנה מספר תנאים הנדרשים למתן אמון: מקצועיות, אמפתיה, קשב. לשם המחשה שוו בנפשכם בחירת מומחה רפואי שיזכה באמון החולה.
קיימת קטגוריה רביעית המתייחסת למצבים החורגים מהאינטרסים האישיים של הפרט.
ד״ר אלדד שידלובסקי הוא מרצה לכלכלה במכללת אשקלון, לשעבר ראש אגף כלכלה ומחקר במשרד האוצר. פרסם לאחרונה ספר ״שיחות על לוינס עם הרב דניאל אפשטיין״.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
ד"ר שידלובסקי – בהחלט נשכחה. כל סקרי דעת הקהל שנערכו מאז שואת ה-7 באוקטובר מוכיחים שרוב מוחלט בקרב המגזרים החרדי והציוני דתי מתנגדים לעסקת לשחרור החטופים. הסיבות הן פשוטות – החטופים והחטופות הם עבורם לא יהודים. הקיבוצניקים שביניהם הם "השמאל שכח מה זה להיות יהודים" כלשונו של "הרב" שך ומשתתפי מסיבות הנובה והפיין שביניהם הם עובדי אלילים ועבודה זרה. ועבור פדיונו משבי של מי שאיננו יהודי, אין לסיים את מלחמת המצווה.
מחאת הסטודנטים עשויה להחזיר את טראמפ לבית הלבן
בערב ליל הסדר הלכנו לכיכר החטופים. זו הייתה חוויה מצמררת, כמעט דתית. הקהל הגדול שנאסף סביב המאהל הגדול בו התכנסו המשפחות היה חרישי מאוד וענן עצב עמד מעל רחבת המוזיאון. ידעת שכל מי שהיה שם שאל את עצמו איפה הם, מה הם עושים עכשיו, קר להם, על מה הם חושבים, איך הופקרו ככה.
מתוך המאהל הגדול בקעה שירה והקהל בחוץ הצטרף אליה כמו בתפילה, שיר אחר שיר, ולא יכולת שלא להפוך בשורה "שלח את עמי" ולשיר עם כולם "דומם שטה תיבה קטנה" בעצב עמוק ובלי אבק ציניות לשם שינוי.
כרמלה כהן שלומי היא אזרחית מודאגת
הגיע הזמן לומר את דעתך
רוצים להגיב? הצטרפו לזמן ישראל רוצים לפרסם פוסט? הצטרפו לזמן ישראל רוצים לפרסם פוסט ולהגיב לכתבות? הצטרפו לזמן ישראל רוצים שנשמור לכם את הלייקים שעשיתם? הצטרפו לזמן ישראל
- לכל תגובה ופוסט עמוד בזמן ישראל שניתן לשתף ישירות ברשתות החברתיות ולשלוח באימייל
- עמוד הפרופיל הפומבי שלך ירכז את כל התגובות שפרסמת בזמן ישראל
- אפשרות להגיש פוסטים לפרסום בזמן ישראל
- אפשרות להגיב לכתבות בזמן ישראל
- קבלו את המהדורה היומית ישירות לתיבת האימייל שלכם
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
בסה"כ מאמר טוב ושימושי שמנגיש את נושא הגזלייטינג ונותן כלים פשוטים לזיהוי והתמודדות עם דינמיקה פוגענית ודי נפוצה במערכות היחסים שלנו, אולי יותר נפוצה משהיינו רוצים להודות. על הדרך, אנחנו מצטיידים גם בתרגום עברי נוח וקליט לגזלייטינג – "נרנור". נקווה שיהפוך לשגור בשפה.
בנוגע למה שנכתב על "השהיית שיפוט" ואי-התערבות – אני חושב שהנושא מורכב מכפי שהוצג כאן. הבעיה המרכזית בשיח הציבורי סביב תלונות על פגיעה במערכות יחסים, היא שהשיח הזה מתאפיין בהקצנה ובהעדר אמפתיה וחמלה.
אין ולא צריכה להיות בעיה עם השהיית שיפוט, זהירות בהסקת מסקנות או צורך בראיות כדי לבסס אמונה. כפי שכתבת – לפעמים טעויות קורות. הנפגע עשוי לחוות דברים אחרת מאיך שחווה אותם הצד שמואשם בפגיעה, ולעתים הפגיעה עשויה להתקיים רק בחוויה האישית של הנפגע. מישהו לגמרי יכול להפגע גם מבלי שהיה שם מישהו אחר שפגע בו, בדיוק כשם שיתכן מצב בו אדם מתנהג בצורה דושית ופוגענית – וזה ישאר נכון אובייקטיבית גם אם, במקרה, אף אחד אחר לא נפגע מזה.
יתכנו קורבנות ללא פוגעים, ויתכנו פוגעים ללא קורבנות.
עם זאת, יש דבר אחד שלגביו לא יכולה ליפול טעות: יש כאן אדם שחש עצמו פגוע וסובל בשל כך. על כך אין מחלוקת! זה מזמין תגובה של חמלה ואמפתיה מכל אדם שחש עצמו הגון. לא משנה כרגע אם יש מישהו להאשים, ככל שזה בכלל מתפקידנו לצאת בהאשמות – הדבר האנושי והנכון הוא להביע צער על סבלו של הנפגע ולמהדרין שבמהדרין – אולי גם לשאול אם אפשר לעזור לו במשהו. זה הכל. זה בעצם ה"צד" היחיד שאפשר לקחת גם מבלי להכיר את המקרה לפרטיו, ולפיכך גם הצד הלגיטימי היחיד שרובנו נוכל לקחת ברוב המקרים שאנו נחשפים אליהם כציבור, כי לעולם לא נהיה מעורים מספיק בפרטי-פרטים של רוב הפגיעות שאינן נוגעות לנו או לחוג המצומצם של מקורבינו.
עמדה זו, של חמלה אוטומטית (כאלטרנטיבה ל"אמונה אוטומטית") כלפי המתלונן, לא סותרת כהוא זה את עקרון השהיית השיפוט. איננו נדרשים לקבל עובדות לאשורן בלי בדיקה, איננו נדרשים להצטרף לאישום כלשהו או לקעקע אדם שאיננו מכירים. איננו נדרשים לשום "שיפוט". הדבר היחיד שאנחנו מתבקשים להאמין בו, הוא שאדם שאומר לנו שפגעו בו והוא סובל – באמת חש פגוע וסובל. ובהעדר היכרות אישית או סיבות פרסונליות מיוחדות לחשוד בהצגה או העמדת פנים, נראה לי שזה משהו סביר לחלוטין להאמין בו. אין בכך סתירה לשום "חזקת חפות" וכל מושג אחר מעולם החוק והמשפט שהרבה פעמים נשלף בשיח ותורם לאווירה רעילה כלפי מתלוננים ומתלוננות.
נדמה לי שזה גם מה שרוב הנפגעים מצפים לו מהשיח הציבורי. אני לא מאמין שמתלונן סביר צריך או מצפה שכל הציבור יאמין לכל מילה שיוצאת לו מהפה, ויחרוץ את דינו של הנילון בלינץ' ציבורי אימפולסיבי. אדם שחושף את עצמו כנפגע, פעולה שלכשעצמה דורשת כוח נפשי רב, בסה"כ רוצה חמלה ואולי קצת אמפתיה. ואם לא, גם שתיקה זה בסדר.
ובהקשר הזה, לסתום את הפה (או "אי-התערבות" כמו שניסחת את זה בדיפלומטיות) זו בהחלט אופציה סבירה לחלוטין. בהיותי ספקן עם ותק של 20 שנה, אני מעיד בשבועה שלסתום את הפה בנסיבות כאלה לא יפר לעולם שום עקרון של הספקנות הרציונלית. כמו גם להגיד "אין לי מושג מה קרה, אבל אני מצטער שעברת את זה. אולי אפשר לסייע במשהו?"
ומאידך, לפתוח את הפה רק כדי להגיד "אני לא מאמין לך, איפה ההוכחות?" (גם אם זה מנוסח בצורה עדינה בתור "בואו לא נבחר צד עד שיתבררו העניינים") – לא באמת משרת שום עקרון ספקני. זו פשוט דרך מכובסת לקרוא למתלונן שקרן, עוד לפני שהתבררו העניינים. וככל שאין לכם היכרות מוקדמת עם המתלונן וסיבה פרסונלית מנומקת לקרוא לו שקרן, הסיבה הרציונלית היחידה שיכולה להיות היא ששלפתם את התגובה הזו מתוך מגננה, או טריגר רגשי אחר שלכם. לפחות היו מודעים לכך וקחו אחריות, אל תשלו את עצמכם שאתם בתפקיד "שוויץ" ומשוא האיזון, הצדק והשכל הישר.
לסיכום, הדגש לטעמי צריך להיות על חמלה ואמפתיה בשיח, פחות על לגיטימיות של ספק. הספק תמיד לגיטימי, הספק הוא אור השכל והתבונה. אבל כשעסקינן במטריה הרגישה והוולטילית של אמוציות ויחסים בינאישיים – אנחנו נדרשים, בנוסף ללוגיקה ורציונל, גם לאנטלגנציה רגשית וסט כלים רגשיים לטיפול נכון בסיטואציות שמערבות רגש.
זה בדיוק מה שהמדינה עושה לנו. תוקפת אותנו, מבטלת את הדרישה שלנו להכרה בפגיעה ואז הופכת אשמה ומטילה עלינו את האחריות למצב. המדינה כופה עלינו חיסונים, מכחישה את הפיגעות בין אם כתוצאה מהחיסון ובין אם פגיעה נפשית כתוצאה מהכפייה )שנפגעים ממנה גם מי שבחרו לשמור על אוטונומיה על גופם) ואז עוד חוזרת ומאשימה אותנו שלא התחסנו או לא התחסנו מספיק.
מאסרי בית מפעוט ועד קשיש, כפיית מסכות, כפיית ריחוק חברתי, כפיית הזרקת תכשירים גנטיים נסיוניים כל אלו אינם יכולים להיות מוצדקים בשום נסיבות.