בתקופה האחרונה המילה גזלייטינג עולה לכותרות. מדובר במתקפה רגשית ומנטלית על תפיסת המציאות של אדם, על היכולת שלו לבטוח בעצמו, עד כדי התעללות רגשית וטראומה אם זה נעשה לאורך זמן.

עם זאת, לאור חומרת הפגיעה המעורבת בגזלייטינג, מה שאני הולכת לטעון אולי ישמע קצת קשה לעיכול לאנשים: גזלייטינג בפני עצמו לא מעיד על פגיעה, כל עוד הוא לא מתמשך.

גזלייטינג זו מתקפה רגשית ומנטלית על תפיסת המציאות של אדם, על יכולתו לבטוח בעצמו, עד כדי התעללות רגשית וטראומה אם זה נעשה לאורך זמן

רובנו למעשה עושים את זה מידי פעם. לעתים זה ענין של אי הבנה, לשכוח או להכחיש את מה שעשינו או את מה שמישהו אחר עשה. זה מאפיין אנושי בסיסי. אז איך בכל זאת אפשר לזהות מתי זה פוגעני אם לא מדובר בסיטואציה מתמשכת?

כאן אנחנו עוברים לצעד הבא, שמעורב ב-DARVO. מה זה DARVO? ראשי תיבות של "Deny, Attack, and Reverse Victim and Offender". אבל אנחנו בישראל אז בואו נדבר עברית על "התעתוע" של היפוך האשמה, כלומר: (ה)כחשה, (ת)קיפה, (ע)וד (ת)קיפה (ו)עוד, (ע)ד היפוך אשמה.

מדובר בטקטיקה פשוטה יחסית, של ערעור והשתקת קורבנות, שנפוצה מאוד כאשר פוגעים לא מוכנים ללקיחת אחריות על חלקם במעשה.

הצעד הראשון, הכחשה (Deny)

הוא בעצם הגזלייטינג, או בעברית נירנור, על בסיס נור אור/נר/אש. שם בעצם מתחיל התעתוע, ההכחשה של המעשה הפוגעני, מה שגורם לנפגע.ת לפקפק במה שקרה או בעצמם. להציב שתי גרסאות מול האחת שהייתה, ככה שיהיה צורך לבחור בין מספר סיפורים. המעשה הראשוני הזה של המנרנר.ת מערער את הנפגע.ת, שומט את הקרקע מתחת לחוויה ומשנה את מעמד הצדדים בשיחה ומול קהל פוטנציאלי.

הצעד הבא, תקיפה (Attack)

שם מתחיל בעצם היפוך האשמה. ההתקפה היא על עצם זה שעלתה פגיעה ועל עצם הזהות של המאשים או המאשימה ויכולתם להבין מה בכלל היה באירוע הפגיעה.

מדובר בטקטיקה פשוטה יחסית של ערעור והשתקת קורבנות, שנפוצה מאוד כאשר פוגעים לא מוכנים לקחת אחריות על חלקם במעשה. הצעד הראשון, הכחשה, הוא בעצם הגזלייטינג. שם מתחיל התעתוע

כך, באמצעות כמה מילים, הסיטואציה משתנה שוב והמאשימ.ה, הנפגע.ת, פתאום בעמדת מגננה. הם כבר לא רק מי שבאים ומבקשים לקיחת אחריות או חולקים פגיעה שעברו, אלא צריכים להצדיק את עצמם. מה פתאום הם עושים את זה בדרך כזו?

פתאום הרגשות של הפוגע.ת הם במרכז הסיפור, מעבר לזה, המוניטין שלהם וכל דבר אחר שיכול לקרות להם מצוי באחריות המאשימ.ה. האחריות של הפוגע.ת כבר לא הסיפור פה. כפי שנאמר אחרי ההכחשה, המעשה הפוגעני "לא קרה".

היפוך אשמה (Reverse Victim and Offender)

הטלת ספק בקורבן, הטלת ספק או דופי באופי שלה או שלו, במניעים שלהם ובתפיסת המציאות שלהם. והכול כמובן כמה שיותר פסיב אגרסיבי וסמוי.

אם הפוגע.ת לא בעמדת הכוח הברורה, לא צריך לתקוף ישירות אלא רק לומר "אולי אתה נסער ולכן קשה לך? אולי את מגזימה? אולי לא הבנת מה באמת היה שם?" אולי. רק להכניס את הספק הזה. את הדבר הקטן שיגרום לשומעים או לקוראים פוטנציאלים ולנפגע.ת עצמם לחשוב שאולי לא כל האחריות על הפוגע.ת, אולי יש אשמה גם בקורבן.

ובחברה הנוטה גם כך להאשמת קורבנות, מה שתורם לנטייה של קורבנות לפקפק אם מה שקרה להם אכן לא בסדר ולהפנים אשמה בסיטואציה שגם כך יכולה לתעתע, היפוך האשמה עובד לעיתים קרובות, גם על הנפגע.ת עצמם.

לא צריך לתקוף ישירות אלא רק לומר "אולי אתה נסער ולכן קשה לך? אולי את מגזימה? אולי לא הבנת?" אולי. רק להכניס ספק, שיגרום לשומעים פוטנציאלים ולנפגע.ת לחשוב שאולי יש אשמה גם בקורבן

הטקטיקה של תעתוע היפוך האשמה מאוד יעילה. מחקרים הדגימו שכשאר היא נעשית היא לא מוגבלת רק להשפעה על הקהל הפוטנציאלי, אלא מובילה אפילו להפנמת אשמה גדולה יותר בנפגעות והנפגעים. 

הנירנור עובד. התעתוע של היפוך האשמה אפקטיבי אפילו יותר כאשר יש מתערבים נוספים שנופלים בפח, פועלים כקופים מעופפים בשירות הפוגע.ת בכך שמפיצים את הנרטיב שמביא להם תועלת, לעיתים מבלי דעת.

אבל הנה נקודת האור

בעוד נירנור בפני עצמו מאוד מתעתע, הטקטיקות המשומשות באופן חזרתי בתעתוע היפוך האשמה הן מאוד בסיסיות, אפשר לומר כמעט קלאסיות, לאור זה שנירנור נחקר כבר עשורים, למרות שרק בשנים האחרונות הגיע למודעות הציבורית. וכאשר יודעים מה לחפש אפשר לראות, לזהות ולהתנגד לזה יחסית בקלות.

אם נאחד את כל השלבים לדוגמה קצרה ופשוטה:

נפגע.ת: נפגעתי (תיאור הפגיעה).
מנרנר.ת: מעולם לא עשיתי כזה דבר (הכחשה). איזה מן אדם את.ה שעולה בדעתך בכלל להאשים אותי ככה? (תקיפה). מה שאמרת מאוד מאוד פוגע בי (היפוך אשמה).

כאמור, כולנו יכולים לנרנר "בקטנה" מבלי להבין. גם אדם שנוטה לקחת אחריות בדרך כלל עשוי לעבור את שלב ההכחשה, זה אנושי. במקרים מסוימים, אכן נעשתה טעות והדברים לא התרחשו כמו שהנפגע.ת טוענים.

אם נהיה במצב בו יאשימו אותנו, נוכל לומר שאנחנו לא זוכרים את הדברים, או שחווינו את זה אחרת. כול עוד אנחנו נשארים בתיאורים של מהי נקודת המבט שלנו ולא מבטלים את האירועים כ"לא היה מעולם" אנחנו עדיין בטווח הסביר.

נפגע.ת: נפגעתי (תיאור הפגיעה). מנרנר.ת: מעולם לא עשיתי כזה דבר (הכחשה). איזה מן אדם את.ה שעולה בדעתך בכלל להאשים אותי ככה? (תקיפה). מה שאמרת מאוד מאוד פוגע בי (היפוך אשמה)

הפוגענות היא להתחיל להעביר את האשמה לצד השני. התקיפה הפרסונלית. בדרך כלל זו כבר השלכה, שמעידה שאכן יש בעיה. כלומר הרגשת אשמה פנימית שהמנרנר.ת יוציא החוצה ויקרינו על הנפגע.ת. הצל שלנו שאנחנו לא רוצים לראות. אנחנו? מה פתאום! אנחנו לא אנשים שעושים דברים כאלו. אין סיכוי!  והאדם הזה שמולנו, הוא גורם לנו לרגש הזה, לפקפוק והספק הזה בעצמנו הוא זה שצריך לפקפק בעצמו. וככה הטקטיקה הזו עובדת, בפשטות, עד שיודעים מה לחפש.

בבלוג זה ינותחו קטעים מהתקשורת, שאני אבחר או שהקוראים ישלחו, ונראה איך אפשר למצוא את התעתוע הזה ביחסי עבודה, ביחסים אישיים וברמה החברתית. יש לקוות כי נבין שאנחנו עצמנו לא תמיד חסינים מזה, כפוגעים או כנפגעים.

וכאן המקום שאני פונה אליך הקורא או הקוראת, סביב שאלת האמונה. כי יש הרבה מאוד כוחות שפועלים לשני הכיוונים, ועצם הטלת הספק קריטית ברמה המשפטית, היכן שיש את האפשרות לגזול את חירותו של אדם – אינה נייטרלית ברמה הציבורית.

כאשר אנחנו מצהירים ציבורית שאנחנו לא יודעים מה היה או קוראים להשהות שיפוט, אנחנו מחזקים את הטקטיקה של הפוגע.ת. אנחנו משדרים לנפגע.ת ש"אולי אתה נסער בלי סיבה טובה?", "אולי את מגזימה?", "אולי עושים היסטריה ממשהו קטן?", "אולי החיים של מי שמואשם יהרסו?"

כל זה מבלי לקלוט שאנחנו מאשימים ציבורית את הנפגע.ת בתלונה כוזבת, מוחקים את הפגיעות שלהם עבור מיקוד בפגיעות התאורטיות, או אפילו שמים אותם כאחראים לרגשות מי שפגע.ה בהם. ככה פועלים כקופים מעופפים, שותפים בעצם בהמשך הפגיעה, סייענים עם או מבלי דעת.

אני לא טוענת פה שאי אפשר לשמור על נייטרליות. תמיד שמורה לנו האופציה לא להתערב. עם זאת, מהרגע שבחרנו להתערב ולכתוב את דעתנו בפומבי כך שהיא יכולה גם להגיע לנפגע.ת, רצוי שנזכור שלומר "חכו רגע, אולי לא נבחר צד ונשהה את השיפוט" – זה בדיוק מה שהפוגע.ת ירצו להשיג.

אותו התעתוע, שבו ממצב של פגיעה אשר יש לקחת אחריות בגינה, נעבור למצב לא ברור, מצב של שני צדדים מקבילים, שני סיפורים שאין סיבה להעדיף אחד על אחר, אחריות משותפת שכוללת האשמת סמויה כלפי מי שהעזו לחשוף מה עברו מבלי לחשוב על טובת מי שפגע בהם.

אני לא טוענת שאי אפשר לשמור על נייטרליות. תמיד שמורה לנו האופציה לא להתערב. אך מהרגע שבחרנו להתערב פומבית, רצוי שנזכור שלומר "חכו רגע, אולי לא נבחר צד" – זה בדיוק מה שהפוגע.ת ירצו להשיג

כך שאם אנחנו רוצים לתת מקום לפגיעות ואף להגיע לחקר האמת בסופו של דבר שווה לחפש את התעתוע של היפוך האשמה, כי אז הדברים הופכים שקופים הרבה יותר. כי עם כל התעתוע ועם כל הערפל והעשן שהנירנור מפזר האמת יכולה לשחרר.

שי לעדן בעלת תואר שני בעבודה סוציאלית באוניברסיטת בן גוריון ותואר ראשון בפסיכולוגיה ובפילוסופיה (בהצטיינות) באוניברסיטת תל אביב. עבדה כמדריכה שיקומית וכחונכת בהוסטלים המקושרים למשרד הבריאות ולמשרד הרווחה וניהלה במשך מספר שנים את "הקואליציה הארצית להעסקה ישירה". שי היא אחת ממנהלות "פוליאמוריה ויחסים פתוחים – הקבוצה המאוחדת", שנבחרה ב2018 על ידי מגזין Profile לאחת מקהילות הרשת המשפיעות בישראל. וחברה בצוות העמוד "מרוצפות-אוטיסטיות כותבות".