בתקופה האחרונה המילה גזלייטינג עולה לכותרות. מדובר במתקפה רגשית ומנטלית על תפיסת המציאות של אדם, על היכולת שלו לבטוח בעצמו, עד כדי התעללות רגשית וטראומה אם זה נעשה לאורך זמן.

עם זאת, לאור חומרת הפגיעה המעורבת בגזלייטינג, מה שאני הולכת לטעון אולי ישמע קצת קשה לעיכול לאנשים: גזלייטינג בפני עצמו לא מעיד על פגיעה, כל עוד הוא לא מתמשך.

גזלייטינג זו מתקפה רגשית ומנטלית על תפיסת המציאות של אדם, על יכולתו לבטוח בעצמו, עד כדי התעללות רגשית וטראומה אם זה נעשה לאורך זמן

רובנו למעשה עושים את זה מידי פעם. לעתים זה ענין של אי הבנה, לשכוח או להכחיש את מה שעשינו או את מה שמישהו אחר עשה. זה מאפיין אנושי בסיסי. אז איך בכל זאת אפשר לזהות מתי זה פוגעני אם לא מדובר בסיטואציה מתמשכת?

כאן אנחנו עוברים לצעד הבא, שמעורב ב-DARVO. מה זה DARVO? ראשי תיבות של "Deny, Attack, and Reverse Victim and Offender". אבל אנחנו בישראל אז בואו נדבר עברית על "התעתוע" של היפוך האשמה, כלומר: (ה)כחשה, (ת)קיפה, (ע)וד (ת)קיפה (ו)עוד, (ע)ד היפוך אשמה.

מדובר בטקטיקה פשוטה יחסית, של ערעור והשתקת קורבנות, שנפוצה מאוד כאשר פוגעים לא מוכנים ללקיחת אחריות על חלקם במעשה.

הצעד הראשון, הכחשה (Deny)

הוא בעצם הגזלייטינג, או בעברית נירנור, על בסיס נור אור/נר/אש. שם בעצם מתחיל התעתוע, ההכחשה של המעשה הפוגעני, מה שגורם לנפגע.ת לפקפק במה שקרה או בעצמם. להציב שתי גרסאות מול האחת שהייתה, ככה שיהיה צורך לבחור בין מספר סיפורים. המעשה הראשוני הזה של המנרנר.ת מערער את הנפגע.ת, שומט את הקרקע מתחת לחוויה ומשנה את מעמד הצדדים בשיחה ומול קהל פוטנציאלי.

הצעד הבא, תקיפה (Attack)

שם מתחיל בעצם היפוך האשמה. ההתקפה היא על עצם זה שעלתה פגיעה ועל עצם הזהות של המאשים או המאשימה ויכולתם להבין מה בכלל היה באירוע הפגיעה.

מדובר בטקטיקה פשוטה יחסית של ערעור והשתקת קורבנות, שנפוצה מאוד כאשר פוגעים לא מוכנים לקחת אחריות על חלקם במעשה. הצעד הראשון, הכחשה, הוא בעצם הגזלייטינג. שם מתחיל התעתוע

כך, באמצעות כמה מילים, הסיטואציה משתנה שוב והמאשימ.ה, הנפגע.ת, פתאום בעמדת מגננה. הם כבר לא רק מי שבאים ומבקשים לקיחת אחריות או חולקים פגיעה שעברו, אלא צריכים להצדיק את עצמם. מה פתאום הם עושים את זה בדרך כזו?

פתאום הרגשות של הפוגע.ת הם במרכז הסיפור, מעבר לזה, המוניטין שלהם וכל דבר אחר שיכול לקרות להם מצוי באחריות המאשימ.ה. האחריות של הפוגע.ת כבר לא הסיפור פה. כפי שנאמר אחרי ההכחשה, המעשה הפוגעני "לא קרה".

היפוך אשמה (Reverse Victim and Offender)

הטלת ספק בקורבן, הטלת ספק או דופי באופי שלה או שלו, במניעים שלהם ובתפיסת המציאות שלהם. והכול כמובן כמה שיותר פסיב אגרסיבי וסמוי.

אם הפוגע.ת לא בעמדת הכוח הברורה, לא צריך לתקוף ישירות אלא רק לומר "אולי אתה נסער ולכן קשה לך? אולי את מגזימה? אולי לא הבנת מה באמת היה שם?" אולי. רק להכניס את הספק הזה. את הדבר הקטן שיגרום לשומעים או לקוראים פוטנציאלים ולנפגע.ת עצמם לחשוב שאולי לא כל האחריות על הפוגע.ת, אולי יש אשמה גם בקורבן.

ובחברה הנוטה גם כך להאשמת קורבנות, מה שתורם לנטייה של קורבנות לפקפק אם מה שקרה להם אכן לא בסדר ולהפנים אשמה בסיטואציה שגם כך יכולה לתעתע, היפוך האשמה עובד לעיתים קרובות, גם על הנפגע.ת עצמם.

לא צריך לתקוף ישירות אלא רק לומר "אולי אתה נסער ולכן קשה לך? אולי את מגזימה? אולי לא הבנת?" אולי. רק להכניס ספק, שיגרום לשומעים פוטנציאלים ולנפגע.ת לחשוב שאולי יש אשמה גם בקורבן

הטקטיקה של תעתוע היפוך האשמה מאוד יעילה. מחקרים הדגימו שכשאר היא נעשית היא לא מוגבלת רק להשפעה על הקהל הפוטנציאלי, אלא מובילה אפילו להפנמת אשמה גדולה יותר בנפגעות והנפגעים. 

הנירנור עובד. התעתוע של היפוך האשמה אפקטיבי אפילו יותר כאשר יש מתערבים נוספים שנופלים בפח, פועלים כקופים מעופפים בשירות הפוגע.ת בכך שמפיצים את הנרטיב שמביא להם תועלת, לעיתים מבלי דעת.

אבל הנה נקודת האור

בעוד נירנור בפני עצמו מאוד מתעתע, הטקטיקות המשומשות באופן חזרתי בתעתוע היפוך האשמה הן מאוד בסיסיות, אפשר לומר כמעט קלאסיות, לאור זה שנירנור נחקר כבר עשורים, למרות שרק בשנים האחרונות הגיע למודעות הציבורית. וכאשר יודעים מה לחפש אפשר לראות, לזהות ולהתנגד לזה יחסית בקלות.

אם נאחד את כל השלבים לדוגמה קצרה ופשוטה:

נפגע.ת: נפגעתי (תיאור הפגיעה).
מנרנר.ת: מעולם לא עשיתי כזה דבר (הכחשה). איזה מן אדם את.ה שעולה בדעתך בכלל להאשים אותי ככה? (תקיפה). מה שאמרת מאוד מאוד פוגע בי (היפוך אשמה).

כאמור, כולנו יכולים לנרנר "בקטנה" מבלי להבין. גם אדם שנוטה לקחת אחריות בדרך כלל עשוי לעבור את שלב ההכחשה, זה אנושי. במקרים מסוימים, אכן נעשתה טעות והדברים לא התרחשו כמו שהנפגע.ת טוענים.

אם נהיה במצב בו יאשימו אותנו, נוכל לומר שאנחנו לא זוכרים את הדברים, או שחווינו את זה אחרת. כול עוד אנחנו נשארים בתיאורים של מהי נקודת המבט שלנו ולא מבטלים את האירועים כ"לא היה מעולם" אנחנו עדיין בטווח הסביר.

נפגע.ת: נפגעתי (תיאור הפגיעה). מנרנר.ת: מעולם לא עשיתי כזה דבר (הכחשה). איזה מן אדם את.ה שעולה בדעתך בכלל להאשים אותי ככה? (תקיפה). מה שאמרת מאוד מאוד פוגע בי (היפוך אשמה)

הפוגענות היא להתחיל להעביר את האשמה לצד השני. התקיפה הפרסונלית. בדרך כלל זו כבר השלכה, שמעידה שאכן יש בעיה. כלומר הרגשת אשמה פנימית שהמנרנר.ת יוציא החוצה ויקרינו על הנפגע.ת. הצל שלנו שאנחנו לא רוצים לראות. אנחנו? מה פתאום! אנחנו לא אנשים שעושים דברים כאלו. אין סיכוי!  והאדם הזה שמולנו, הוא גורם לנו לרגש הזה, לפקפוק והספק הזה בעצמנו הוא זה שצריך לפקפק בעצמו. וככה הטקטיקה הזו עובדת, בפשטות, עד שיודעים מה לחפש.

בבלוג זה ינותחו קטעים מהתקשורת, שאני אבחר או שהקוראים ישלחו, ונראה איך אפשר למצוא את התעתוע הזה ביחסי עבודה, ביחסים אישיים וברמה החברתית. יש לקוות כי נבין שאנחנו עצמנו לא תמיד חסינים מזה, כפוגעים או כנפגעים.

וכאן המקום שאני פונה אליך הקורא או הקוראת, סביב שאלת האמונה. כי יש הרבה מאוד כוחות שפועלים לשני הכיוונים, ועצם הטלת הספק קריטית ברמה המשפטית, היכן שיש את האפשרות לגזול את חירותו של אדם – אינה נייטרלית ברמה הציבורית.

כאשר אנחנו מצהירים ציבורית שאנחנו לא יודעים מה היה או קוראים להשהות שיפוט, אנחנו מחזקים את הטקטיקה של הפוגע.ת. אנחנו משדרים לנפגע.ת ש"אולי אתה נסער בלי סיבה טובה?", "אולי את מגזימה?", "אולי עושים היסטריה ממשהו קטן?", "אולי החיים של מי שמואשם יהרסו?"

כל זה מבלי לקלוט שאנחנו מאשימים ציבורית את הנפגע.ת בתלונה כוזבת, מוחקים את הפגיעות שלהם עבור מיקוד בפגיעות התאורטיות, או אפילו שמים אותם כאחראים לרגשות מי שפגע.ה בהם. ככה פועלים כקופים מעופפים, שותפים בעצם בהמשך הפגיעה, סייענים עם או מבלי דעת.

אני לא טוענת פה שאי אפשר לשמור על נייטרליות. תמיד שמורה לנו האופציה לא להתערב. עם זאת, מהרגע שבחרנו להתערב ולכתוב את דעתנו בפומבי כך שהיא יכולה גם להגיע לנפגע.ת, רצוי שנזכור שלומר "חכו רגע, אולי לא נבחר צד ונשהה את השיפוט" – זה בדיוק מה שהפוגע.ת ירצו להשיג.

אותו התעתוע, שבו ממצב של פגיעה אשר יש לקחת אחריות בגינה, נעבור למצב לא ברור, מצב של שני צדדים מקבילים, שני סיפורים שאין סיבה להעדיף אחד על אחר, אחריות משותפת שכוללת האשמת סמויה כלפי מי שהעזו לחשוף מה עברו מבלי לחשוב על טובת מי שפגע בהם.

אני לא טוענת שאי אפשר לשמור על נייטרליות. תמיד שמורה לנו האופציה לא להתערב. אך מהרגע שבחרנו להתערב פומבית, רצוי שנזכור שלומר "חכו רגע, אולי לא נבחר צד" – זה בדיוק מה שהפוגע.ת ירצו להשיג

כך שאם אנחנו רוצים לתת מקום לפגיעות ואף להגיע לחקר האמת בסופו של דבר שווה לחפש את התעתוע של היפוך האשמה, כי אז הדברים הופכים שקופים הרבה יותר. כי עם כל התעתוע ועם כל הערפל והעשן שהנירנור מפזר האמת יכולה לשחרר.

שי לעדן בעלת תואר שני בעבודה סוציאלית באוניברסיטת בן גוריון ותואר ראשון בפסיכולוגיה ובפילוסופיה (בהצטיינות) באוניברסיטת תל אביב. עבדה כמדריכה שיקומית וכחונכת בהוסטלים המקושרים למשרד הבריאות ולמשרד הרווחה וניהלה במשך מספר שנים את "הקואליציה הארצית להעסקה ישירה". שי היא אחת ממנהלות "פוליאמוריה ויחסים פתוחים – הקבוצה המאוחדת", שנבחרה ב2018 על ידי מגזין Profile לאחת מקהילות הרשת המשפיעות בישראל. וחברה בצוות העמוד "מרוצפות-אוטיסטיות כותבות".

נשיא רוסיה, ולדימיר פוטין, כידוע, פלש ובחש בשורה ארוכה של מדינות במהלך שנות שלטונו. הוא אחראי, ישירות או באמצעות רודנים בני חסותו, לכמה וכמה מלחמות אכזריות ומדממות, לפשעי מלחמה, לפשעים נגד האנושות, ולטבח עם לכאורה.

אפשר לומר די בביטחון שפוטין אחראי, במישרין או בעקיפין דרך הפרוקסים שלו, לפגיעה קשה או אנושה במיליוני בני אדם, שלא לומר עשרות מיליוני בני אדם. אנשים שאיבדו את חייהם, או את יקיריהם, או את ביתם, או את עולמם, או את שלמות גופם או את שלמות נפשם, או את מולדתם או את פרנסתם. מיליונים ברחבי העולם שהופגזו, או נאנסו, או עונו, או נבזזו, או נשחטו או הפכו פליטים.

אפשר לומר שפוטין אחראי, במישרין או דרך הפרוקסים שלו, לפגיעה במיליוני בני אדם שאיבדו את חייהם או חיי יקיריהם, את ביתם, מולדתם, פרנסתם, עולמם, שלמות גופם או נפשם

שלא לדבר על בני עמו שנכלאו, עונו, הורעלו, נרצחו, או נשכחו מאחור – גופות נרקבות על אדמת אויב.

אבל מעבר לכל בני האדם ברחבי העולם שפוטין אחראי לסבלם ברמה כזו או אחרת, פוטין הוא גם איום ממשי ואקוטי על שלומה ושלמותה של הפלנטה.

כידוע, גם בלי קשר לפוטין כדור הארץ בסכנה גדולה ועל ספו של מסלול בלתי הפיך לכיליון. משבר האקלים הגלובלי מאיים להחזיר את העולם – דרך שורת אסונות טבע קטלניים וקטסטרופות אקלימיות – לאותו מרק קדמוני מבעבע של נוזלים וגזים.

העולם, גם בלי קשר לפוטין, נמצא על זמן שאול. כדי לא להגיע לנקודת האל-חזור מתגייסים מנהיגי העולם, ברמה כזו או אחרת של יעילות, כדי להציב יעדים דחופים למעבר לאנרגיות ירוקות ולהפסקת פליטות החומרים המזהמים שחונקים את כדור הארץ. אבל פוטין?

פוטין חי בעולם הישן. בעולם שבו זה לגמרי סבבה להניע טורי משוריינים אינסופיים שמפגיזים מכל הבא ליד, להטיס אינספור מטוסים שיטילו אינסוף פצצות, לשגר אינסוף טילים ורקטות עם ראשי נפץ קונוונציונלים או לא.

Raining death #Azovstal pic.twitter.com/GLpmqo6tme

— Illia Ponomarenko ???????? (@IAPonomarenko) May 15, 2022

לגמרי סבבה מבחינת פוטין להשתמש בנשק כימי, בפצצות מצרר, בפצצות דלק אויר, בפצצות זרחן, בפצצות תרמיט שממטירות אש בטמפרטורות של 3500 מעלות צלזיוס, מתפזרות ומתלקחות כמו זיקוקים על שטחים עצומים, ממטירות מוות וחורבן, ממיסות מבנים ומותירות פגיעות מחרידות של בשר חרוך עד העצם וכשל נשימתי או כשל תפקודי של איברי הגוף, וכמעט אינן ניתנות לכיבוי במים.

טילים כאלה, ששוגרו השבוע למפעל הפלדה אזובסטל במריופול, לחופיו הצפוניים של ים אזוב, שם התבצרו תחת מצור והפגזות רוסיות הלוחמים האחרונים של מריופול. אלה אמנם הסגירו עצמם בימים אלה לצבא הרוסי ולגורלם העלום, אך הההפגזות החריפות הולידו סכנה חדשה.

אבל מעבר לכל בני האדם ברחבי העולם שפוטין אחראי לסבלם ברמה כזו או אחרת, פוטין הוא גם איום ממשי ואקוטי על שלומה ושלמותה של הפלנטה

כותבת חברת הפרלמנט האוקראיני לסיה וסילנקו, יחד עם העיתונות האוקראינית העצמאית "קייב אינדיפנדט": יתכן שההפגזות על מפעל אזובסטל פגעו במאגרי המימן הגופרתי לחופי ים אזוב. אם תתרחש דליפה של הכימיקלים המסוכנים לתוך הים, הם יהרגו את כל הצמחייה והדגה ולמעשה את כל החיים בים הזה. הים ייעלם, והנזק הסביבתי יהיה גלובלי.

#Russia bombing of #Azovstal likely damaged reservoirs of hydrogen sulfide. If that green stuff leaks into the Azov sea ALL flora and fauna will be killed. That sea will be no more. The environmental damage will have global effect pic.twitter.com/YtzxrYGbKm

— Lesia Vasylenko (@lesiavasylenko) May 18, 2022

כזכור, פוטין לא מנופף רק בנשק כימי ובאדישות פושעת לאפשרות דליפת כימיקלים, אלא פלש באלימות לשני מתחמים של כורים גרעיניים, בצ'רנוביל ובז'פוריז'ה, הכור הגדול באירופה.

פוטין לא מסתפק בזה. הוא מפזר גם איומים בנשק גרעיני על העולם. למעשה, כמעט כל דבר שאינו לרוחו, כולל סיוע צבאי הגנתי מוגבל למדינה שהותקפה צבאית על ידו, על אדמתה, ללא כל פרובוקציה – יכול להיות עילה לאיום בנשק גרעיני מצד פוטין או מצד שר החוץ שלו סרגיי לברוב.

אבל בשבועיים האחרונים, בטלוויזיה הממלכתית הרוסית (שופר שלטוני מובהק לאחר שכל ערוצי המדיה הביקורתיים נסגרו) – עלה איש הטלוויזיה דמיטרי קיסליוב, ושלף איום גרעיני ציורי ומופרע על בריטניה:

"אופציה נוספת היא להטיל במעמקי הים טיל תת מימי המכונה פוסידון, הוא ינוע למטרתו בעומק קילומטר ובמהירות של 200 ק"מ לשעה ויהיה בלתי ניתן לעצירה.

הוא יישא ראש נפץ גרעיני של 100 מגאטון, והפיצוץ התרמו-גרעיני של הטורפדו הזה ליד חופי בריטניה יגרום לגל צונאמי אדיר בגובה 500 מטר, שמכיל כמובן כמויות אדירות של קרינה רדיואקטיבית.

"הטורפדו יישא ראש נפץ גרעיני של 100 מגאטון, והפיצוץ התרמו-גרעיני ליד חופי בריטניה יגרום לגל צונאמי רדיואקטיבי אדיר בגובה 500 מטר, שיטביע את בריטניה"

ברגע שהצונאמי יכה בחופי האיים הבריטיים הוא יטביע את בריטניה, ומה שיישאר יהפוך למדבר רדיואקטיבי שלא ראוי למחייה למשך הרבה מאוד שנים".

And another nuclear threat to the UK from Russian state TV's Dmitry Kiselyov:

He says his country's Poseidon nuclear underwater drone could cause a tsunami that would "plunge the British Isles into the depths of the sea" and turn them into a "radioactive desert" (with subs) pic.twitter.com/usElgqHeIG

— Francis Scarr (@francis_scarr) May 1, 2022

וזה לא האיום הגרעיני המפורש היחיד שנשקף מכיוונו של פוטין. שמחה בלוטניק העלה בטוויטר פוסט עם תמונה שנוטרה בתכנית טלוויזיה רוסית, לפיה יש "סבירות כי במקרה של מלחמת עולם, המתקפה הגרעינית של פוטין תחל על שלוש הערים – לונדון, פריז וברלין תוך 200 שניות, והדגישה כי אף אחד לא ישרוד. לפי טענה זו, פצצות האטום הרוסיות מגיעות לברלין תוך 106 שניות, לפריז תוך 200 שניות, וללונדון תוך 202 שניות.

מפת מתקפה אטומית על ערי העולם בתכנית טלוויזיה רוסית – צילום מסך מהטוויטר של שמחה בלוטניק

In Kharkiv, Russian troops completely destroyed Ukraine's only Center for Plant Genetic Resources. This was one of the largest world collections

They turned 10 K of samples to ashes, incl varieties that are hundreds y.o. and cannot be restored,–researcherhttps://t.co/hkYFf5McMN pic.twitter.com/zeN2lgJLVw

— Euromaidan Press (@EuromaidanPress) May 17, 2022

חוץ ממוזיאון הצמחים החשוב הזה, חלק גדול מהייצוא האוקראיני מתבסס על חקלאות. בעיקר על חיטה ושעורה. אוקראינה היא יצואנית החיטה החמישית בחשיבותה בעולם, והיא נקראת גם "סל הלחם של אירופה". או "אסם התבואה" העולמי.

החיטה הזו, שהייתה אמורה להזין יחד עם רוסיה שליש מהעולם, יוצאת מאוקראינה באוניות. אבל פוטין הטיל מצור על הנמלים ונתיבי השיט של אוקראינה בים אזוב ובים השחור, והחיטה נתקעה.

כעת אספקת המזון ועורקי החיים של מאות מיליוני בני אדם באירופה, אפריקה ואסיה, בסכנה. דיוויד ביסלי, ראש תוכנית המזון העולמית של האו"ם, הפציר בנשיא רוסיה לפתוח מחדש את הנמלים בטענה ש"מיליוני אנשים ברחבי העולם ימותו ברעב בגלל שהנמלים האלה נחסמים".

אספקת המזון ועורקי החיים של מאות מיליוני בני אדם באירופה, אפריקה ואסיה, בסכנה. ראש תוכנית המזון העולמית של האו"ם הפציר בפוטין לפתוח מחדש את הנמלים בטענה ש"מיליוני אנשים ברחבי העולם ימותו ברעב"

אם מישהו ינסה לעשות את תחשיב החיים שאבדו, נפגעו, אוימו, הועמדו בסכנה, או עדיין עומדים בסכנה ברחבי העולם בגללו, ויוסיף את התרחיש שהוא מנופף בו של שימוש בנשק גרעיני, שיאיץ באופן חסר תקנה את משבר האקלים הגלובלי, נדמה לי שמעולם לא היה אדם, מלבד אדולף היטלר, שהיווה כזה איום על הפלנטה.

רונית צח היא עורכת זירת הבלוגים של זמן ישראל. עיתונאית רוב חייה הבוגרים, עם חיבה מיוחדת לטריוויה אקטואלית. אמא לשתי בנות, חתול וחתולה

"רפורמת הבגרויות" המדוברת מעוררת וויכוחים רוגשים. שרת החינוך מתכננת, כידוע, לבטל את בחינות הבגרות במדעי הרוח (היסטוריה, תנ"ך, ספרות ואזרחות). איני מתכוונת לעסוק כאן בנימוקי הבעד והנגד שמעלים חסידי הרפורמה ומתנגדיה. אני מבקשת להתמקד בשאלה מציקה: איך תשפיע הרפורמה המתוכננת על אותם תלמידים שמגלים נטייה מובהקת ללימודים הומניים אבל מתקשים מאוד במתמטיקה? הרי במקרים לא מעטים המתמטיקה מטילה עליהם פחד ואימה.

אני מבקשת להתמקד בשאלה מציקה: איך תשפיע הרפורמה המתוכננת על תלמידים שמגלים נטייה מובהקת ללימודים הומניים ומתקשים מאוד במתמטיקה? הרי במקרים רבים המתמטיקה מטילה אימה

איני יודעת אם מישהו חקר את הקשר שבין הצטיינות במקצועות הומניים, סקרנות אינסופית והתמכרות לקריאה – לבין רתיעה מלימודי המתמטיקה. נדמה לי שאכן יש קשר כזה ושהתופעה המתוארת אינה מקרית. נתקלתי בה בסביבתי הקרובה וגם למדתי עליה משהו מווידוייהם של משוררים, סופרים, וכן גם אנשי רוח ועיתונאים אחדים. ביניהם אנשים מבריקים כמו הסופר מאיר שלו, המשורר וחוקר הספרות מנחם בן ז"ל, העיתונאית השנונה דנה ספקטור, גם המשוררת-סופרת נורית זרחי, כלת פרס ישראל, ועמיתתה המוערכת, המשוררת אגי משעול.

השמועה אומרת שגם עמוס עוז הגאון היה בין המתקשים במתמטיקה. איני יודעת האם זאת שמועה מבוססת או שמא אגדה אורבנית. עמוס עוז העיד על עצמו בספרו "סיפור על אהבה וחושך": "הייתי ילד ז ו ל ל  ס פ ר י ם".

לעניות דעתי לא קשה להבין את פחדי המתמטיקה של נער או נערה שהורגלו להצטיין בקלי-קלות בלימודי ההומניסטיקה, להפליג על כנפי הדמיון ולשקוע בקריאה. מתמטיקה עלולה להיראות להם כמכשול בלתי עביר. הלוא ברור להם שלא ייגעו בבגרותם במקצועות טכנולוגיים ולא יבחרו במסלול של לימודי מדעים מדויקים. מה להם ולמתמטיקה? היא נראית להם מן הסתם מיותרת ולא רלוונטית בכלל לקריירה עתידית.

"המתמטיקה המיותרת מהווה מקור דיכוי, שממון וכישלון עבור רוב התלמידים!", פסק מנחם בן ז"ל, משורר, פובליציסט ומבקר שירה וספרות, ברשימתו שפורסמה ב"מעריב" בשנת 2003. בן, כדרכו, היה קנטרני ופרובוקטיבי, ויש לזכור שדבריו נכתבו בימים שקדמו להשתלטות ההייטק והדיגיטליות על עולמנו. מנחם בן חזר ושלל בעקביות את השיטה של "האבסת כולם בנוסחאות ובמושגים מתמטיים מתקדמים שכמעט אף אחד לא יעשה בהם שימוש בבגרותו".

"המתמטיקה המיותרת מהווה מקור דיכוי, שממון וכישלון עבור רוב התלמידים!", טען בן, ושלל את שיטת "האבסת כולם בנוסחאות ובמושגים מתמטיים מתקדמים שכמעט איש לא יעשה בהם שימוש בבגרותו"

לטענתו, "כל מה שלמדנו מעבר לכיתה ו' גג, אחרי השברים העשרוניים, היה עבור רובנו מיותר להכאיב. בזבזנו חלק ניכר מנעורינו על פונקציות, סינוסים, היפרבולות, לוגריתמים ושאר קללות שמצצו חלק מלשד השמחה שלנו".

בהתייחסו לטענה הרווחת שהמתמטיקה מחדדת את ההיגיון, טען מנחם בן שהיא אכן מחדדת את ההיגיון המתמטי "אבל אינה מועילה לשום סוג היגיון אחר… כגון היגיון ביחסים אנושיים, בחשיבה פוליטית, פסיכולוגית, אתית, רוחנית, ספרותית".

אני לא אוכל לשפוט האם המתמטיקה עשויה להעשיר את כולנו, כפי שקובעים המומחים. אני מאמינה להם שאכן כן. בורותי בתחום מוחלטת, כלום לא נותר בזיכרוני מאותם שיעורים, זולת הזיכרון של מסכת ייסורים. ולפיכך לא אוכל לדעת האם חשיבה מתמטית הייתה עשויה להוסיף לי, כפי שמבטיחים מומחים, תחכום, אלגנטיות וכישורי פיתוח של רעיונות יצירתיים.

מנחם בן הסתמך ברשימתו גם על מאמר של פרופ' אנה ספרד מאוניברסיטת תל-אביב, מומחית בינלאומית לחינוך מתמטי. לדעתה, מי שאינו נוטה ללימודי מתמטיקה מתקדמים, מוטב לו שישתחרר מהמתמטיקה בדיוק בקו התפר שבין לימודי החשבון הפשוט לבין המתמטיקה.

*  *  *

המתמטיקה אכן עלולה להיות מכשול בלתי עביר. על-כך מעיד בין השאר סיפורה של העיתונאית נועה אסטרייכר שפורסם ב"דה מרקר". אסטרייכר, לדעתי כותבת טובה ואינטליגנטית, מספרת ש"ענן המתמטיקה", כלשונה, העיב עליה במהלך כל שנות לימודיה בבית-הספר.

היא השיגה ציונים לא רעים בכל המקצועות החביבים עליה כמעט בלי להתכונן לבחינות. במקצועות החשובים לה ביותר – תיאטרון וספרות – הוציאה ציון 100. אבל כל ההצלחות לא הועילו לה, כי היא נמנעה מלגשת לבחינה במתמטיקה. ולפיכך נשארה נטולת תעודת בגרות.

אסטרייכר השיגה ציונים טובים כמעט בלי להתכונן. במקצועות החשובים לה ביותר – תיאטרון וספרות – הוציאה 100. אבל ההצלחות לא הועילו כי נמנעה מהבחינה במתמטיקה ונשארה ללא תעודת בגרות

"הורי, היא סיפרה, שפכו כסף רב שלא היה להם כדי לשלם למורים פרטיים, שלא לדבר על האופן שבו יחסי עם הורי נעכרו למשך שנים על רקע הכישלון המתמשך שלי בפתרון משוואות".

אחרי שחרורה מצה"ל קיוותה להתקבל ללימודי היסטוריה או ספרות באוניברסיטה. בדקה אפשרויות אחדות להשלמת "הבגרות", אבל בסופו של דבר נרתעה מכך "כי המחשבה על חזרה מרצון לסיוט המיותר הזה עוררה בי חלחלה".

ועכשיו סיפור המתמטיקה של אגי משעול, משוררת מוערכת מאוד, אשר התפרסם בעקבות שירה "אווזים". אגי משעול סיפרה בראיון עיתונאי על מורה מפחיד למתמטיקה שהיה מבייש ומשפיל אותה במתכוון לעיני הכיתה. נהג לקרוא לה אל הלוח כדי לפתור בעיות ולומר לה משפט שלווה בצחוק לועג של התלמידים: "אם לציפור היה השכל שלך, היא הייתה עפה אחורה".

אגי משעול אמרה עוד באותו ראיון: "כמובן שנעלבתי. אבל גם לא יכולתי לשכוח את המשפט בגלל יופיו. עם הזמן גם חשבתי כמה מיוחד היה מצדו של המורה, אחד שבא מהמדעים, לדבר אלי במטאפורות. כאילו חש באופן מסתורי, עוד לפני שידעתי זאת , שאהיה משוררת. והרי יכול היה לומר שאין לי שכל באופן הרבה יותר בנאלי".

הנה חלקו הראשון של השיר "אווזים" מאת אגי משעול:

"אפשטיין, המורה שלי למתמטיקה
אהב להוציא אותי ללוח
אמר שהראש שלי מתאים רק
לכובע.
אמר שציפור עם שכל כמו שלי
הייתה עפה אחורה.
שלח אותי לרעות אווזים.
עכשיו, במרחק שנים מן המשפט
הזה,
כשאני יושבת תחת הדקל
עם שלושת האווזים היפים שלי
אני חושבת שאולי הרחיק אז
לראות,
המורה שלי למתמטיקה,
והצדק היה עימו.
כי אין מה שמשמח אותי יותר
מאשר לראות אותם כעת
עטים על הלחם המתפורר,
מכשכשים בזנבם השמח,
קופאים רגע דום
מתחת לרסיסי המים
שאני מתיזה עליהם מן הצינור".

אגי משעול גם סיפרה באותו ראיון עיתונאי: "הקדשתי בליבי את השיר הזה לתלמידים המצטיינים ומצליחים בתחומים אחרים, כמוני למשל, שבמשך חיי הסתפקתי בחשבון פשוט ומעולם לא נזקקתי למתמטיקה".

אגי משעול סיפרה על מורה מפחיד למתמטיקה שהיה מבייש ומשפיל אותה במתכוון לעיני הכיתה. נהג לקרוא לה אל הלוח לפתור בעיות ולומר לה: "אם לציפור היה השכל שלך, היא הייתה עפה אחורה"

סטודנטים רבים למתמטיקה ולשאר מדעים מדויקים, אשר מתמודדים עם לימודים קשים ותובעניים, מדברים בזלזול על "מדעי הדשא" שנלמדים בפקולטות למדעי החברה והרוח. בעיניהם אלו ספק מדעים. ערכם כמדע מפוקפק.

מנגד, יש טוענים שאותם מקצועות לימוד תכליתיים-פונקציונליים, המוליכים את בוגריהם למסלולים של עשיית כסף, הם "מקצועות לימוד שאינם מרחיבי דעת". וכך כתב חנוך מרמרי (שמו הספרותי אלתר-מן) במקאמה השבועית שלו המתפרסמת ב"הארץ":

"סוף הדרך בת המאה מהעברית לקמפוס רייכמן ולתואר במדעי הקריפטו, ההון והמזומן".

האם באמת יש סתירה בין עולמם של משוררים "מרחפים" לבין המתמטיקה? המשורר ישראל בר כוכב הלך לעולמו בחודש נובמבר האחרון. ברשימה שגלעד מאירי הקדיש לו ב"הארץ" הוא ציטט את שירו של כוכב "ויה דולורוזה".

"קוֹפֵא בְּדַרְכּוֹ אֶל הַלּוּחַ, הַיֶּלֶד
שֶׁהָיִיתִי בֵּין הַטּוּרִים, לֹא סָטִיתִי יָמִינָה וּשְׂמֹאלָה
בַּוִּיָה דוֹלוֹרוֹזָה, בְּדֶרֶךְ הַבּוּשָׁה.
בְּטֶקֶס עַתִּיק נֶעֱקַדְתִּי אֶל הַלּוּחַ,
הַמּוֹרָה שָׁאֲלָה מָתַי תִּתְמַלֵּא הַבְּרֵכָה,
וּמָתַי יִפָּגְשׁוּ אֲנָשִׁים שֶׁלֹּא יָצְאוּ בְּאוֹתָהּ שָׁעָה.
בְּדַעְתִּי הַפְּזוּרָה וּבְאָזְנַיִם מֻכְתָּמוֹת
הִפְלַגְתִּי אֶל צַמָּרוֹת,
נִמְלַטְתִּי עַל נַפְשִׁי מִכֶּלֶא בֵּית הַסֵּפֶר,
חָרַגְתִּי מִבַּעַד לַחֲבַצָּלוֹת.
בַּיָּמִים הָהֵם יָצָאתִי מֵהַטֶּבַע,
נֵס הַמֶּרֶד הוּנַף
בַּדֶּרֶךְ אֶל הַשּׁוּרָה הָאַחֲרוֹנָה" (שמועות, 2009).

לדברי מאירי השיר הזה מתאר על דרך הפרודיה את ייסורי האמן כאיש צעיר במהלך שיעור מתמטיקה, "את התאונה הקיומית והמשפילה הכרוכה במפגש בין האני החולמני של המשורר לבין שיעור מתמטיקה".

לדברי מאירי, השיר הזה של ישראל בר כוכב מתאר על דרך הפרודיה את ייסורי האמן כאיש צעיר במהלך שיעור מתמטיקה, "את התאונה הקיומית והמשפילה הכרוכה במפגש בין האני החולמני של המשורר לבין שיעור מתמטיקה"

ומהו הסיפור של נורית זרחי, סופרת ומשוררת נהדרת וגם כלת פרס ישראל? בנעוריה בקיבוץ גבע היא זכתה למורה לספרות שהיה גם מחנך הכיתה. היה זה הסופר דוד מלץ, איש הקיבוץ השכן עין-חרוד. הוא השכיל להבחין בניצוץ המיוחד שייחד את התלמידה נורית זרחי וסבר שלימודי המדעים המדויקים מיותרים מבחינתה.

ספרה של זרחי "משחקי בדידות" מתאר התבגרות בקיבוץ של שנות החמישים, נעורים וצמיחה בתנאים נוקשים. בספר נזכרים מכתבים שהמורה דוד מלץ היה שולח לאימא של נורית:

"הוא כתב שעלי כנראה להיות סופרת. לכן הוא משחרר אותי מכל לימודי המדעים המדויקים, שאני מגלה חוסר כל כישרון להתמודד איתם. בשעות האלה אני רשאית לשבת על דשא בית-הספר המשותף ולקרוא".

אותו קטע בספרה של זרחי ממש היכה אותי בתדהמה. נדהמתי כל-כך כי אני עצמי חוויתי סיטואציה דומה. כמובן שקטונתי מאוד לעומת נורית זרחי הדגולה, אבל שתינו עברנו את נעורינו הקיבוצניקים באותו העמק, מול הגלבוע, באותה תקופה. שתינו התקשינו במתמטיקה אבל זכינו בשני מורים נדירים.

המורה שלי למתמטיקה היה תיאודור הולדהיים מקיבוץ בית-אלפא. הוא היה איש אשכולות, ממש איש רנסנסי. מתמטיקאי, פסנתרן ומלחין. הוא עסק גם בפילוסופיה, בפיזיקה ובכימיה. תיאודור הולדהיים הנערץ אמנם לא הציע לי, כמו המחנך של נורית זרחי, פטור מלא ומוחלט מהמקצוע המעיק, אלא הסתפק בהצעת הקלה יותר צנועה: לעבור מקבוצה א' של תלמידי מתמטיקה (בלשון החבר'ה: קבוצת המתקדמים) – לקבוצה ב'. או "המפגרים" בלשון החבר'ה הפחות סטרילית. תיאודור אמר שהמתמטיקה לא כל-כך חשובה בשבילי. הלוא יש לי כישרונות אחרים. חשבתי מיד שהירידה ל"מפגרים" היא מתחת לכבודי. "זה לא נאה לה" היו אומרים אצלנו על מחשבה שכזאת. דחיתי את הצעתו של תיאודור בשתיקה נבוכה.

דווקא חיבבתי את לימודי החשבון שקדמו למתמטיקה והצלחתי בהם לא רע. היה ברור לי שהחשבון שימושי ורלוונטי לחיי היום יום. אבל כשהגענו לשלב המתמטיקה ראשי נסתם ונאטם. שרדתי איכשהו את השיעורים כי היה בהם גם צד מרתק. המורה הרנסנסי תיאודור הולדהיים היה מתיז ניצוצות, מפזר בין הנוסחאות הערות, אסוציאציות והגיגים מבריקים.

שרדתי אפוא בקושי רב בקבוצת "המתקדמים". ובכל-זאת היה לי מזל. באותן שנים רחוקות תלמידים בקיבוצים לא ניגשו לבחינות בגרות. מנהיגים ומחנכים התנגדו לבחינות מטעמים אידיאולוגיים. לפי מושגיהם לימודים גבוהים התקשרו ל"קרייריזם" שנחשב אז בקיבוץ למשהו מגונה.

שרדתי בקושי בקבוצת "המתקדמים" אך היה לי מזל. באותן שנים רחוקות תלמידי קיבוצים לא ניגשו לבחינות בגרות. מנהיגים ומחנכים התנגדו להן מטעמים אידיאולוגיים, כי לימודים גבוהים נחשבו "קרייריזם"

והם גם האמינו, או שגו באשליות, שילדי קיבוץ אינם זקוקים לשיטות של מקל וגזר, לבחינות וציונים, כי לימודיהם מתבססים על מוטיבציה פנימית. וכך ניצלתי מהסיוט של בחינת בגרות במתמטיקה.

שלומית טנא היא עיתונאית לשעבר (ב"על המשמר" ובהמשך ב"ידיעות אחרונות")..יוצאת קיבוץ. ב-1981 החלה בסיקור עיתונאי שוטף של הקיבוצים. רוב הקיבוצניקים לא הורגלו עד אז לחשיפה פומבית של חייהם, והתייחסו לסיקור כאל הוצאתה החוצה של כביסה פנימית-משפחתית.