בסה"כ מאמר טוב ושימושי שמנגיש את נושא הגזלייטינג ונותן כלים פשוטים לזיהוי והתמודדות עם דינמיקה פוגענית ודי נפוצה במערכות היחסים שלנו, אולי יותר נפוצה משהיינו רוצים להודות. על הדרך, אנחנו מצטיידים גם בתרגום עברי נוח וקליט לגזלייטינג – "נרנור". נקווה שיהפוך לשגור בשפה.

בנוגע למה שנכתב על "השהיית שיפוט" ואי-התערבות – אני חושב שהנושא מורכב מכפי שהוצג כאן. הבעיה המרכזית בשיח הציבורי סביב תלונות על פגיעה במערכות יחסים, היא שהשיח הזה מתאפיין בהקצנה ובהעדר אמפתיה וחמלה.

אין ולא צריכה להיות בעיה עם השהיית שיפוט, זהירות בהסקת מסקנות או צורך בראיות כדי לבסס אמונה. כפי שכתבת – לפעמים טעויות קורות. הנפגע עשוי לחוות דברים אחרת מאיך שחווה אותם הצד שמואשם בפגיעה, ולעתים הפגיעה עשויה להתקיים רק בחוויה האישית של הנפגע. מישהו לגמרי יכול להפגע גם מבלי שהיה שם מישהו אחר שפגע בו, בדיוק כשם שיתכן מצב בו אדם מתנהג בצורה דושית ופוגענית – וזה ישאר נכון אובייקטיבית גם אם, במקרה, אף אחד אחר לא נפגע מזה.
יתכנו קורבנות ללא פוגעים, ויתכנו פוגעים ללא קורבנות.

עם זאת, יש דבר אחד שלגביו לא יכולה ליפול טעות: יש כאן אדם שחש עצמו פגוע וסובל בשל כך. על כך אין מחלוקת! זה מזמין תגובה של חמלה ואמפתיה מכל אדם שחש עצמו הגון. לא משנה כרגע אם יש מישהו להאשים, ככל שזה בכלל מתפקידנו לצאת בהאשמות – הדבר האנושי והנכון הוא להביע צער על סבלו של הנפגע ולמהדרין שבמהדרין – אולי גם לשאול אם אפשר לעזור לו במשהו. זה הכל. זה בעצם ה"צד" היחיד שאפשר לקחת גם מבלי להכיר את המקרה לפרטיו, ולפיכך גם הצד הלגיטימי היחיד שרובנו נוכל לקחת ברוב המקרים שאנו נחשפים אליהם כציבור, כי לעולם לא נהיה מעורים מספיק בפרטי-פרטים של רוב הפגיעות שאינן נוגעות לנו או לחוג המצומצם של מקורבינו.

עמדה זו, של חמלה אוטומטית (כאלטרנטיבה ל"אמונה אוטומטית") כלפי המתלונן, לא סותרת כהוא זה את עקרון השהיית השיפוט. איננו נדרשים לקבל עובדות לאשורן בלי בדיקה, איננו נדרשים להצטרף לאישום כלשהו או לקעקע אדם שאיננו מכירים. איננו נדרשים לשום "שיפוט". הדבר היחיד שאנחנו מתבקשים להאמין בו, הוא שאדם שאומר לנו שפגעו בו והוא סובל – באמת חש פגוע וסובל. ובהעדר היכרות אישית או סיבות פרסונליות מיוחדות לחשוד בהצגה או העמדת פנים, נראה לי שזה משהו סביר לחלוטין להאמין בו. אין בכך סתירה לשום "חזקת חפות" וכל מושג אחר מעולם החוק והמשפט שהרבה פעמים נשלף בשיח ותורם לאווירה רעילה כלפי מתלוננים ומתלוננות.

נדמה לי שזה גם מה שרוב הנפגעים מצפים לו מהשיח הציבורי. אני לא מאמין שמתלונן סביר צריך או מצפה שכל הציבור יאמין לכל מילה שיוצאת לו מהפה, ויחרוץ את דינו של הנילון בלינץ' ציבורי אימפולסיבי. אדם שחושף את עצמו כנפגע, פעולה שלכשעצמה דורשת כוח נפשי רב, בסה"כ רוצה חמלה ואולי קצת אמפתיה. ואם לא, גם שתיקה זה בסדר.

ובהקשר הזה, לסתום את הפה (או "אי-התערבות" כמו שניסחת את זה בדיפלומטיות) זו בהחלט אופציה סבירה לחלוטין. בהיותי ספקן עם ותק של 20 שנה, אני מעיד בשבועה שלסתום את הפה בנסיבות כאלה לא יפר לעולם שום עקרון של הספקנות הרציונלית. כמו גם להגיד "אין לי מושג מה קרה, אבל אני מצטער שעברת את זה. אולי אפשר לסייע במשהו?"

ומאידך, לפתוח את הפה רק כדי להגיד "אני לא מאמין לך, איפה ההוכחות?" (גם אם זה מנוסח בצורה עדינה בתור "בואו לא נבחר צד עד שיתבררו העניינים") – לא באמת משרת שום עקרון ספקני. זו פשוט דרך מכובסת לקרוא למתלונן שקרן, עוד לפני שהתבררו העניינים. וככל שאין לכם היכרות מוקדמת עם המתלונן וסיבה פרסונלית מנומקת לקרוא לו שקרן, הסיבה הרציונלית היחידה שיכולה להיות היא ששלפתם את התגובה הזו מתוך מגננה, או טריגר רגשי אחר שלכם. לפחות היו מודעים לכך וקחו אחריות, אל תשלו את עצמכם שאתם בתפקיד "שוויץ" ומשוא האיזון, הצדק והשכל הישר.

לסיכום, הדגש לטעמי צריך להיות על חמלה ואמפתיה בשיח, פחות על לגיטימיות של ספק. הספק תמיד לגיטימי, הספק הוא אור השכל והתבונה. אבל כשעסקינן במטריה הרגישה והוולטילית של אמוציות ויחסים בינאישיים – אנחנו נדרשים, בנוסף ללוגיקה ורציונל, גם לאנטלגנציה רגשית וסט כלים רגשיים לטיפול נכון בסיטואציות שמערבות רגש.

זה בדיוק מה שהמדינה עושה לנו. תוקפת אותנו, מבטלת את הדרישה שלנו להכרה בפגיעה ואז הופכת אשמה ומטילה עלינו את האחריות למצב. המדינה כופה עלינו חיסונים, מכחישה את הפיגעות בין אם כתוצאה מהחיסון ובין אם פגיעה נפשית כתוצאה מהכפייה )שנפגעים ממנה גם מי שבחרו לשמור על אוטונומיה על גופם) ואז עוד חוזרת ומאשימה אותנו שלא התחסנו או לא התחסנו מספיק.
מאסרי בית מפעוט ועד קשיש, כפיית מסכות, כפיית ריחוק חברתי, כפיית הזרקת תכשירים גנטיים נסיוניים כל אלו אינם יכולים להיות מוצדקים בשום נסיבות.