זה התחיל לפני כמה שבועות, אחרי שהתחילו לצאת הסיפורים מאוקראינה על אונס ופגיעות מיניות. אחרי כל הדיווחים האלה ושאר זוועות המלחמה, לצד הדיווחים שאני כבר רואה בישראל על כל מיני הצעות בנוסח "חסות תומכת" שקיבלו פליטות מאוקראינה, היה קשה לשתוק מול זה. לא ידעתי מה לעשות.
כשהתחילו לצאת הסיפורים מאוקראינה על אונס ופגיעות מיניות ושאר זוועות המלחמה, לצד הדיווחים מישראל מיני הצעות "חסות תומכת" שקיבלו פליטות מאוקראינה, היה קשה לשתוק
הירשמו עכשיו לניוזלטר היומי
Globally, sexual and gender-based violence has been used as a weapon of war and repression. As the conflict in Ukraine continues, women and girls face increased violence. https://t.co/5Y8Y7sRvhj
— MADRE (@MADREspeaks) April 29, 2022
ואז ראיתי פוסט של חברה בשם אלינור ארזי בפייסבוק, עם תמונה של מחאת נשים בטאלין, אסטוניה, נגד האונס במלחמה, לצד השאלה: "מי מצטרפת אלי למחאה דומה בתל אביב?"
וחשבתי על זה. היססתי. כי הדחף הראשוני היה להגיד "כן", בדיוק חיפשתי משהו לעשות, אבל אז הסתכלתי על התמונה וידעתי בדיוק מה יהיה המחיר הפיזי ואולי הנפשי. ויותר מהכל, שקית על הראש. רק מלהסתכל על זה אני כבר מרגישה שאין לי אוויר, שאני רוצה לנשום. ופחדתי איך זה יהיה, אם אני יכולה.
У Талліні під посольством росії влаштували акцію у знак протесту проти масових згвалтувань російськими військовими українських жінок.
Моторошно і сильно — одночасно. pic.twitter.com/FSb4DVjWLx
— Прямий (@prm_ua) April 13, 2022
כהרגלי, החלטתי לברר עוד פרטים ואולי להרגיע קצת את החרדה שבדרך. שאלתי מה אמצעי הבטיחות, איך נוודא שכולנו נהיה בסדר? והגעתי למסקנה שאפשר.
היססתי. הדחף הראשוני היה להגיד "כן", אבל אז הסתכלתי על התמונה וידעתי בדיוק מה יהיה המחיר הפיזי ואולי הנפשי. ויותר מהכל, שקית על הראש. רק מלהסתכל על זה אני כבר מרגישה שאין לי אוויר
אלינור הייתה סבלנית ותיארה לי הכל – השקית לא תהיה סגורה לגמרי, רוב הזמן תהיה פלנלית, והידיים שלנו יהיו קשורות אבל זה יהיה פתוח יחסית, אפשר יהיה להוציא אותן אם קורה משהו. ואפשר גם תמיד להגיד די, יהיה מישהו שיהיה לידנו ויוריד. יהיה בסדר. יהיה שמור.
ואני עדיין קצת פוחדת כי החשש שלי הוא שלא אצליח לבקש סיוע. המחשבות רצות בראש. אולי לא אשים לב לפני שכבר יהיה מאוחר מדי? אולי אהיה משותקת? אולי לא אצליח לדבר? מה אם אני בכל זאת איחנק? מה אם אני אכנס לפניקה ואהרוס את המיצג בגלל זה?
שקלתי את ההיסטוריה שלי ואת מה שצריך והחלטתי שאני יכולה. יש לי מספיק הכנה מראש, אפשר להתמודד.
הבנתי שהולכת להיות חוויה קשה, לפחות פיזית, אבל אם זו חוויה קשה שלא בהפתעה – זה ההבדל בין טראומה או לשחזור שלה לבין תיקון לפעמים. ויכולה להיות כאן חוויה מתקנת, למדתי מספיק. אז התנדבתי.
https://www.facebook.com/photo.php?fbid=1741609059503542&set=a.139891746341956&type=3
הכל התארגן, המיקום, השעות. לכל אחת הייתה שקית שחורה לראש מוכנה מראש, פלנלית אחת, גופיה לבנה, זוג אזיקונים ובקבוק מים. ביקשו מאתנו לבוא עם נעליים שחורות וגרביים, ועם תחתונים בהירות אם אפשר, כמה שיותר דומה לתמונה המקורית.
אני עדיין קצת פוחדת. חוששת שלא אצליח לבקש סיוע. המחשבות רצות בראש. אולי לא אשים לב לפני שיהיה מאוחר מדי? אולי אהיה משותקת? לא אצליח לדבר? מה אם בכל זאת איחנק? או אכנס לפניקה ואהרוס את המיצג?
הדרך לשם קשה משצפיתי, לכאורה קו ישיר אחד בתוך תל אביב, ללכת אולי מאה מטרים. אבל האוטובוס עמוס עד עייפה, לא רק שאין מקום לשבת, אין מקום להישען ואני צריכה ביד אחת להחזיק את הקב הזמני שהולכת אתו וביד השנייה ברצועה. והכתף שמחזיקה גם ככה כואבת, אני מנסה לנשום לכאב ולהתייצב דרך הקב במקום דרך הרגל.
לא נראה לי שאפילו שמו לב בצפיפות שלא רק הרגל שלי מחזיקה אותי. בסוף מצליחה להידחק למושב אחרי כמה תחנות, יכולה להרגיע את הגוף לפני שאפגוש את האחרות במקום שהדגש יהיה לא ליפול.
הגעתי. קיבלנו שקית כל אחת, הכל אמור להיות מתוקתק ומתואם. התחלנו להתארגן, וכבר שם התחילו הבעיות. כי רחוב, ואנשים עוברים, ורעש וצפירות. וביום רגיל עוד יכולה להכיל, אבל אחרי הנסיעה והשבוע שהיה, הכל מציף.
פתאום הכריזו שאסור שנצלם ישירות מול השגרירות, דרשו שנעבור לצד השני. ואנחנו כבר עם הכל, הגואש והציוד עלינו והפלנלית על הראש.
והביטוי שעולה לי הוא חוסר אונים, כי אני רואה קצת דרך הפלנלית, אבל אין לי את המשקפיים שלי והכל בוהק והכל מסנוור. ואני לא באמת רואה טוב. ואני צריכה לסמוך על האחרות. מזכירה לעצמי שאני שמורה, וחוסר האונים והשחרור מתחילים להתחרות.
קיבלנו שקית כל אחת, הכל אמור להיות מתוקתק ומתואם. התחלנו להתארגן, וכבר שם התחילו הבעיות. כי רחוב, ואנשים עוברים, ורעש וצפירות. וביום רגיל עוד יכולה להכיל, אבל אחרי הנסיעה והשבוע שהיה, הכל מציף
בשלב הזה, צילום, אני מניחה את הקב בצד. זה כבר יחסית סביר, אני יכולה לעמוד וזה כמעט ולא כואב. עומדת עם האחרות בשורה, צמוד לשגרירות רוסיה, לצילום הראשוני.
מנסה לשים את כל המשקל על רגל ימין, הפלנלית על הראש שלי, הידיים שלי מאחור, מרגישה נוקשות, שומעת מסביב את השוטרים באזור מנסים להתחיל מהומה, אולי כן, אולי לא, אולי תזוזו. ומקווה לטוב. מקווה שיהיה בסדר. אנחנו עושות משהו חוקי, זה אמור להיות חוקי. משמרת מחאה. מיצג מחאה.
https://www.facebook.com/photo.php?fbid=1741600269504421&set=a.128097910854673&type=3
ניסינו למצוא פשרה, לא צמוד לשגרירות, אולי המדרכה צמוד לגדרות מעבר לשגרירות, לא בצד השני מעבר לכביש אלא קרוב לגדר השגירות ולכביש עצמו. הרי בין לבין עוברים אנשים. ועוברות דרך כביש כמעט, כי יש גדרות והמדרכה מעבר לגדר היא רק כמה סנטימטרים מהכביש ומכוניות צופרות. והרבה רעש.
הידיים שלי מאחור, שומעת מסביב את השוטרים באזור מנסים להתחיל מהומה, אולי כן, אולי לא, אולי תזוזו. ומקווה לטוב. אנחנו עושות משהו חוקי, זה אמור להיות חוקי. משמרת מחאה. מיצג מחאה
מתחילה להרגיש בלבול וקצת ורטיגו, אבל רואה את האחרות ועוקבת אחריהן, סומכת עליהן ויודעת ששמורה שם. בניגוד לכל המצב של נשים באמת במלחמה, אני יכולה לעצור בכל רגע שאני אבחר.
אני נעמדת ומחזיקה את הגדר, נשענת עליה, הידיים מאחורה. ובשלב הזה בשביל הצילום שמים לי את השקית על הראש. אני יודעת מראש שלא יסגרו אותה, היא פתוחה מקדימה, אני יכולה פשוט לנשוף ויהיה אוויר. אני יכולה להוציא את היד מאחורה ואני לא קשורה חזק, אני יכולה להזיז אותה. אני יכולה לצעוק, אני יכולה הכל.
ופתאום השקית על הראש, והריח מחניק אותי, כי את זה לא צפיתי. הייתי צריכה, אבל הריח הזה של הפלסטיק מכל מקום, מכל חוש ואינסטינקט של לסתום את הפה ולא לנשום את הריח הנורא הזה.
אני רוצה לצעוק ובתוך הראש צועקת "לנשום!". בשלב הזה לא מודעת יותר למה שקורה מסביב, לא בטוחה כמה זמן הצילום, כמה זמן זה לוקח. עסוקה בלנשום, עסוקה בלנשוף קדימה, עסוקה בלחקוק לעצמי "את יכולה להוציא את הידיים, אל תיפלי על הכביש".
והשניות האלה מרגישות כמו נצח. ואולי דקות. ויש מהומות שוב בחוץ, קריאות "תעברו, תסיימו, צילמו, הם לא צילמו, אפשר כבר להפסיק? אפשר להוריד?"
והשקית יורדת מהראש… ונושמת. נושמת ממש באמת עד הסוף. ומרגישה את הרעד אבל לא, עדיין צילומים. אז לא. ומחזיקה אותו עדיין. חושבת על הנשים שבמלחמה, על כל מי שאין להן אפשרות לומר "עכשיו לא", שלא שמורות.
אחרי כל זה מתארגנות, מתלבשות, שוטפות את הצבע האדום. מקוות שעשינו מספיק, מקוות שההכחשה הזאת, אנשים שאומרים שבכלל אין את האונס הזה – לא תקרה יותר.
מתחילה להרגיש בלבול וקצת ורטיגו, אבל רואה את האחרות ועוקבת אחריהן, סומכת עליהן ויודעת ששמורה שם. בניגוד לכל המצב של נשים באמת במלחמה, אני יכולה לעצור בכל רגע שאני אבחר
אני לוקחת את הקב שלי ומתחילה ללכת. צריכה להגיע להרצליה. יש לי פגישה אחרת היום. וזה שלב שמתרחקת, מתחילה לתת לעצמי לרעוד, כי הגוף צריך לשחרר. זה לא משנה שאני ידעתי, הגוף היה בפניקה. הוא עדיין. וצריך לתת לו לשחרר את הרעידות האלה. להרגיע, עכשיו זה בסדר, עכשיו לא צריך להחזיק. ונושמת שוב.
הולכת בתל-אביב, משאירה את הקולות של המשטרה ושל הכל מאחוריי. מקווה שהתמונות יצאו טוב. מקווה שעשינו משהו שישנה.
https://www.facebook.com/permalink.php?story_fbid=1741204982877283&id=100009633940897
שי לעדן בעלת תואר שני בעבודה סוציאלית באוניברסיטת בן גוריון ותואר ראשון בפסיכולוגיה ובפילוסופיה (בהצטיינות) באוניברסיטת תל אביב. עבדה כמדריכה שיקומית וכחונכת בהוסטלים המקושרים למשרד הבריאות ולמשרד הרווחה וניהלה במשך מספר שנים את "הקואליציה הארצית להעסקה ישירה". שי היא אחת ממנהלות "פוליאמוריה ויחסים פתוחים – הקבוצה המאוחדת", שנבחרה ב2018 על ידי מגזין Profile לאחת מקהילות הרשת המשפיעות בישראל. וחברה בצוות העמוד "מרוצפות-אוטיסטיות כותבות".
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
ועכשיו אנו זקוקים לתמיכה שלך עזרו לנו להמשיך ליצור עיתונות אמינה, מקצועית וליברלית
תמכו בנו