הניצחון של הנאו-פאשיזם בבחירות באיטליה הוא ההתחלה של גל ניצחונות פוליטיים דומים ברחבי העולם. יש לכך כל מיני סיבות – כולל הגירה מאפריקה לאירופה, אינפלציה ומגמות מאקרו בניחוח היסטוריה שחוזרת על עצמה, אבל יש לזה גם סיבות הרבה יותר פשוטות ומוחשיות.

1

ניצן ויסברג, מרצה ויועצת למתודולוגיית חדשנות design thinking ופעילה חברתית בתחום החינוך. עבדה כפרופסור יועצת באוניברסיטת סטנפורד לפני שחזרה לארץ וגילתה שארצה שינתה את פניה. כיום היא חיה בהוד השרון עם אישה היקר וארבעת ילדיהם.

הבן שלי אמר את זה כמעט כלאחר-יד. זה היה אחרי לידת בנו האמצעי. ישבנו בערב-שבת משפחתי, בנו התינוק נם בעריסתו ונסחפנו בשיחה שקטה על אבא שלי שמת בשיבה טובה. אמרתי שאבא שלי לא פחד למות, וסיפרתי בהשתאות איך עד אחרון ימיו דיבר על המוות בשוויון-נפש. זה היה תמוה בעיניי ומכאיב, אבל גם יפה, כי העניק לנו שיעור מקדים במה שנפלא מבינתנו, וזו מתנה יקרה.

ואז העיר הבן שלי שככה זה, מי שהיה חייל כמו סבא יעקב וראה את המוות במו עיניו כבר לא פוחד ממנו. והוסיף "כשאתה חייל ונמצא במקומות קשים, יש ימים שאתה חושב לעצמך שאולי זה יום אחרון".

כרמלה כהן שלומי היא אזרחית מודאגת

את המילים האלה כתבתי בערב יום השואה, על אדמת גרמניה. קוראים לי נוני אלקנה ואני חלק ממשלחת סטודנטים מצטיינים. ההחלטה להיענות להצעה לקחת חלק במשלחת הייתה לא פשוטה והציבה אותי בפני התלבטות קשה: מצד אחד, המצב הביטחוני בארץ היה קשה ורציתי להיות קרובה למשפחה ולחברים. מצד שני, הרגשתי שזו הזדמנות חשובה לייצג את ישראל ואת הסיפור שלנו בעולם, וגם קצת להתנתק מכל המצב בארץ ולתת לנפש מנוחה.

‎הקושי האמיתי היה לציין את יום השואה ויום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ולנפגעי פעולות האיבה שם, כלומר פה, על אדמת גרמניה. כל אחת מאיתנו מכירה מישהו\י שמכיר מישהו\י שהיה במסיבה, בעוטף או בבסיס. האבל הוא אבל לאומי שהכה אותנו כאזרחי ישראל והידיעה שלא אהיה ביום הזה במדינה שלי בארץ שלי ולהתאחד ביחד צבטה לי.

נוני אלקנה, סטודנטית שנה ג׳ בתקשורת בהתמחות תוכן ויצירה במסלול האקדמי המכללה למנהל אשר משתתפת בימים אלה במשלחת של סטודנטים מצטיינים באוניברסיטאות בגרמניה

לחלק מהאוכלוסייה החרדית יש תירוץ קבוע בנוגע לטקסי האבלות בימי הזיכרון – "מנהג הגויים", אבל השטריימל הוא לא כמנהג גויים? לחלק מהאוכלוסייה הערבית יש תירוץ אחר – זו בעיה של היהודים. הגיע הזמן שהחברה שלנו תפסיק לקבל את הביזוי ההמוני של האנשים שנפלו למעננו.

*  *  *

בואו נדמיין רגע יחד. אתם נמצאים במדינה זרה כתיירים, ואחד מימי הטיול שלכם נופל במקרה על יום אבל לאומי במדינה שבה אתם מבקרים. כחלק מיום האבל האזרחים עומדים דקה דומיה. מה אתם עושים? ממשיכים לנסוע ברכב כרגיל? מתעלמים מכולם ופשוט ממשיכים ללכת באדישות ברחוב? כנראה שלא. סביר להניח שהייתם יושבים דקה בצד, מתוך כבוד למקום ולאנשיו, ואחרי דקה הייתם חוזרים לעיסוקיכם.

ד"ר עוז גוטרמן הוא ראש חטיבת משאבי אנוש ומרצה בכיר במכללה האקדמית גליל מערבי. מנהל קבוצת הפייסבוק "אנשי המחר".