בפוסט הקודם התמקדנו במרכיב השותפות הקהילתית, אחד מתוך ארבעה מרכיבים שנחוצים לבניית חברה רב-תרבותית יציבה ובריאה. הראינו שכיום, אבדן ההגמוניה הישנה והיעדר קבוצה שתיקח על עצמה את תפקידה ההגמוניה החדשה, גורמים לקריסת הסולידריות החיונית לקיום החברה. הפעם נוסיף לקדירה את שלושת המרכיבים הנוספים ונערבב.

המרכיב השני מבין הארבעה, הדמוקרטיה העמוקה, משלים את מרכיב השותפות ומזין אותו. הדמוקרטיה המוכרת מבוססת על הצבעות רוב ומיעוט, ואליהן נוספים מנגנונים שמגנים על המיעוט מעריצות הרוב, למשל, באמצעות חוקה ומנגנונים משפטיים הנלווים אליה.

דמוקרטיה עמוקה היא גישה שבנויה בעיקרה על דליברציה, התדיינות. היא מאפשרת לקבל בדיון איכותי החלטות טובות הרבה יותר מאשר בגישה הדמוקרטית המוכרת.

אחת הדרכים היעילות לגרום להתדיינות משמעותית היא לחייב קונצנזוס, או לפחות רוב גדול מאוד, לקבלת ההחלטות. וזה אומר שההחלטות שמתקבלות יכולות להיות לא רק איכותיות יותר, אלא גם לגיטימיות יותר, ולפיכך יכולות לחזק את מרכיב השותפות הקהילתית. ההזנה היא הדדית – ככל שיש סולידריות, לכידות ושותפות משמעותית יותר, יש יותר סיכוי לכך שהקבוצות השונות בקהילה יתאמצו למצוא פתרונות שטובים לכולם בתהליך ההתדיינות.

אחת הדרכים היעילות לגרום להתדיינות משמעותית היא לחייב קונצנזוס, או לפחות רוב גדול מאוד, לקבלת ההחלטות. וזה אומר שההחלטות שמתקבלות יכולות להיות לא רק איכותיות יותר, אלא גם לגיטימיות יותר

תהליכים מוצלחים כאלה הודגמו בארץ ובעולם בקהילות קטנות, עד כמה עשרות אלפי אנשים. בקהילות גדולות יותר, ובוודאי בחברה הישראלית, זה לא אפשרי בחיי היום־יום, ולכן במקום דמוקרטיה עמוקה, אנו מסתפקים לרוב בדמוקרטיה מחטפית, שבה רוב קטן, לעיתים אקראי, מספיק כדי לקבל החלטות. זה מחיר שאין ברירה אלא לקבלו בשל הקושי בקיום מנגנוני דמוקרטיה עמוקה בכל נושא.

אבל אם רוצים ליצור לכידות חברתית ובניית שותפות בין כלל הקבוצות בחברה, בוודאי במצבי משבר משמעותי, המנגנון הנדרש בנושאים עקרוניים הוא קבלת החלטות רחבה מאוד, הכוללת תהליכי דליברציה משמעותיים. הדבר קשה מאוד ומתסכל מאוד, אולם כשהאלטרנטיבה היא התפרקות חברתית, תהליכים אלה הופכים לחיוניים. את פגיעת הדמוקרטיה המחטפית בסולידריות החברתית ראינו בהסכמי אוסלו, בהתנתקות, וכעת ברפורמה המשפטית.

המרכיב השלישי, רב תרבותיות עמוקה, מחייב מאמץ של כל הקבוצות בקהילה למתוח את יכולתן לקבל נורמות זרות להן, במסגרת עולם הערכים שלהן. כמי ששייך לקבוצה הקרויה "ליברלית", אשתמש בה כדוגמה.

הליברליזם של אמצע המאה העשרים היה מקובע בסלידתו מהפרדה בין ג'נדרים שונים ובין קבוצות שונות במרחב הציבורי. "הפרדה היא הדרה" – הייתה הסיסמה. מאז, הפילוסופיה הפוליטית של הליברליזם הרב-תרבותי עברה דרך ארוכה. כיום אנו יודעים שבתנאים מסוימים הפרדה מייצרת הכלה – לדוגמה, קרונות רכבת ביפן המיועדים לנשים, שאחרת היו חוששות לעלות לרכבת; כיתות מתימטיקה לצעירות, שבהן הן מצליחות להצטיין טוב יותר; מערכות חינוך של מיעוטים שבהם יש להם סיכוי טוב יותר להצלחה.

הליברליזם של אמצע המאה העשרים היה מקובע בסלידתו מהפרדה בין ג'נדרים שונים ובין קבוצות שונות במרחב הציבורי. "הפרדה היא הדרה" – הייתה הסיסמה

גם כאן, בישראל, אם לא נאפשר לזמרות לבחור להופיע בפני נשים בלבד, נדיר את הזמרות האלה ואת הקהל שלהן בשם הליברליזם. אם המחלקה בבית החולים תהיה מלאה בפירורי לחם בפסח, בהחלט תיתכן הדרה של אלה שלא יוכלו להתאשפז בתנאים כאלה.

אל תבינו אותי לא נכון – אני, כליברל, לא מצדד בהפרדה בהופעות באופן שהחרדים מפנטזים עליה, ואני לא נגד הכנסת חמץ לבית חולים. אבל אני פתוח להבין שצריך לחפש יחד פתרונות יצירתיים שיקטינו משמעותית את ההדרה, והפתרונות האלה לא יהיו בהכרח מותאמים להרגלי ההתנהגות של האוחזים בתפיסות ליברליות.

לא מדובר באימוץ תפיסה שבה יש לגיטימציה לעולם ערכים דכאני, אלא מאמץ משמעותי להתאמת המרחב הציבורי לזהויות ולקבוצות שונות – דווקא מתוך תפיסה ליברלית של זכויות אדם והכלה. זה המאמץ הקשה שאנו, חסידי הליברליזם, צריכים לעשות – להרחיב את הרפרטואר של דפוסי ההתנהגות הלגיטימיים בחברה ליברלית, ולעשות זאת מתוך הליברליזם עצמו.

בדומה לכך, מאמץ משמעותי צריכים לעשות גם אלה שיש להם מערכות ערכים אחרות בחברה הישראלית. בניגוד למה שמספרים לנו – למען קיום החברה, הסולידריות והבריאות הקהילתית גם אנשים דתיים לא ליברלים יודעים למתוח את דפוסי ההתנהגות הדתיים שלהם, ולקבל לכך לגיטימציה מתוך הדת עצמה. לכולנו נוח להגיד "אנו מוגבלים על ידי ערכינו", כי אנו מתעצלים לחפש פתרונות יצירתיים שיאפשרו חיים משותפים מתוך ערכינו אלה.

כשמרכיב השותפות חלש במיוחד, וכשמנגנוני הדמוקרטיה העמוקה זניחים, גם הסיכוי לרב תרבותיות עמוקה הוא נמוך. בד בבד, ככל שאין מאמץ הדדי ליישום מרכיב הרב-תרבותיות העמוקה, מרכיבי השותפות והדמוקרטיה העמוקה ממשיכים לקרוס.

כשמרכיב השותפות חלש במיוחד, וכשמנגנוני הדמוקרטיה העמוקה זניחים, גם הסיכוי לרב תרבותיות עמוקה הוא נמוך

כל זה לא יעבוד בלי המרכיב הרביעי, המחויבות לכללי הוגנות אוניברסליים חיוניים. כללים אלה, שעליהם אין משא ומתן ולהם אנו צריכים להתחייב, הם מינימליים, אבל בלעדיהם תהליכי ההתדיינות ותהליכי בניית השותפות לא יוכלו להתקיים.

מדובר בכללים שנשמעים ברורים מאליהם ואוניברסליים כמעט לכל חברה, אך הם לא בהכרח מתקיימים. "עמידה בהבטחות" היא כלל ברור מאליו, שמופר ללא סוף בחברה הישראלית, ועל כן האמון ההדדי בהסכמות שהושגו אינו אפשרי. "הימנעות מאלימות פיזית", ובכלל "הימנעות מאיומים המונעים התבטאות חופשית", הם חיוניים, כי אחרת אנשים יחששו להשתתף בתהליכי ההתדיינות באופן פתוח.

וכאן אנו גם מתחברים לתחילת המאמר: אם שלושת המרכיבים האחרים קורסים, גם המרכיב הרביעי יקרוס, ואנשים שרגע קודם ידעו שפגיעה בחולים בבתי חולים אינה לגיטימית בשום תרבות, יפזרו את פירורי החמץ של הסנדוויץ' ליד המיטות.

לא צריך להכביר מילים להצדקת הטענה שכיום בקהילה ובחברה הישראלית כל ארבעת המרכיבים האלה קורסים יחדיו. לצערי, אנחנו לא יודעים איך לעצור את הקריסה. לשם כך נחוץ "מבוגר אחראי" ואנשי מקצוע המקובלים על כולם, ואלו חסרים לנו מאוד.

הקריסה מודגמת כעת באמצעות מרד ההגמוניה הישנה בקואליציית ארבעת המיעוטים. אולם ברקע ישנם תהליכי קריסה נוספים, ובראשם המשך הידרדרות האמון של אזרחי ישראל הערבים-פלסטינים בממסד הישראלי, וחוסר הפתרון לכחמישה מיליון ערבים-פלסטינים בין הירדן והים התיכון שהם נטולי זכויות אזרח.

ברקע ישנם תהליכי קריסה נוספים, ובראשם המשך הידרדרות האמון של אזרחי ישראל הערבים-פלסטינים בממסד הישראלי, וחוסר הפתרון לכחמישה מיליון ערבים-פלסטינים בין הירדן והים התיכון שהם נטולי זכויות אזרח

אם יישאר פה משהו אחרי המשבר הצפוי, ומניסיון ההיסטוריה הוא יהיה כואב במידה רבה מאוד, ואם יימצאו הכוחות האחראיים שיוכלו לבנות חוזה חברתי חדש, הרי שהשקעה בפיתוח כל ארבעת המרכיבים שמנינו תאפשר קיום קהילה יציבה ובריאה.

בקהילה שכזו, אף אחת מהקבוצות לא תטען שהיא לבדה "בעלת הבית". בקהילה שכזו, כולם – מכל הקבוצות והזהויות – יהיו בעלי זכויות מלאות ושותפים בבנייתה. האם זה אפשרי? הלוואי!

ד"ר חגי אגמון־שניר ייסד וניהל במשך מעל עשרים שנה את המרכז הבין-תרבותי לירושלים, עוסק בפיתוח קהילה רב-תרבותית ומלמד באוניברסיטת בר-אילן.