הקואליציה הממשלתית שהוקמה על ידי דוד בן-גוריון בעקבות הבחירות לכנסת השלישית, שהתקיימו ביולי 1955, הייתה הראשונה מאז הקמת המדינה שכללה גם את מפ"ם.

מפ"ם, "מפלגת הפועלים המאוחדת" בשמה המלא, נשאה במשך עשרות שנות קיומה את דגליו המרכזיים של השמאל הציוני על כל מורכבויותיהם וסתירותיהם: היא ייצגה את האינטרסים של התנועה הקיבוצית אך גם הטיפה להטבת מצבם של העובדים השכירים בעיר; היא דגלה בהפרדת הדת מהמדינה אך נמנעה מלתמוך בהנהגת נישואין אזרחיים; רבים מהקיבוצים שלה השתלטו על אדמות הכפרים הפלסטינים הנטושים אך בראש עיתונה היומי התנוססה סיסמה שקראה לאחוות-עמים. והיא גם התנגדה לממשל הצבאי.

הממשל הצבאי, שהוקם באוקטובר 1948 ובוטל רק בדצמבר 1966, היה גוף צבאי שבאמצעותו ניהלה מדינת ישראל את חייהם של אזרחיה הערבים – בגליל, במשולש ובנגב.

מושלים צבאיים כל-יכולים קבעו מי מתושבי אום אל-פחם יוכל לעבוד בחדרה ומי לא; מי מתושבי נצרת יכול ללמוד בטכניון בחיפה או באוניברסיטה בירושלים וגם מי מהם יקבל – ומי מהם לא יקבל – טיפול רפואי בבית חולים בחיפה. הממשל הצבאי הפעיל מנגנון שרירותי, ולא פעם גם אכזרי, שיהודים רבים, לא רק ממפ"ם ומהשמאל הציוני, התנגדו לו ודרשו את ביטולו.

שר הקליטה נתן פלד משוחח עם יו"ר מפ"ם יעקב חזן (צילום: משה מילנר, לע"מ)

בן-גוריון, האיש שהגה את רעיון הממשל הצבאי, התנגד בנחרצות לכל דיבור על אפשרות ביטולו. מפ"ם, שב-1955 מאוד רצתה להצטרף לממשלתו, חיפשה מוצא מילולי שיאפשר לה לכהן בממשלה למרות המשך קיומו של הממשל הצבאי לו התנגדה. המוצא הזה נמצא בהסכמתו של בן-גוריון להקים וועדה שתבחן את חיוניות קיומו של הממשל הצבאי ואת האפשרות לצמצם את תחולתו וסמכויותיו.

הוועדה, בראשותו של יוחנן רטנר, פרופסור לאדריכלות בטכניון שהיה קודם לכן ראש אגף תכנון בצה"ל, קבעה שהמשך קיומו של הממשל הצבאי הוא חיוני לביטחון המדינה וכי אין כל אפשרות לצמצם את תחולתו. מפ"ם נשארה, בכל זאת, בקואליציה.

אך בטרם הורידה סופית את הפרשה המביכה הזאת מעל סדר יומה, החליטו מאיר יערי ויעקב חזן, מנהיגיה הבלתי-מעורערים של מפ"ם, "למחות בחריפות" נגד ועדת רטנר על כי חבריה "סירבו לשמוע את עמדת מפ"ם". הם התכוונו לכך שהוועדה אכן הודיעה למפ"ם כי לוח הזמנים הצפוף שלה אינו מאפשר את הופעתה בפניה של משלחת מטעם הנהגת מפ"ם.

פרופסור יוחנן רטנר וראש הממשלה דוד בן גוריון (צילום: כהן פריץ, לע"מ)

אלא שעיון בפרוטוקולים של וועדת רטנר, השמורים בחלקם בארכיון המדינה, מראה כי אחד העדים שכן הופיעו בפני הוועדה היה ח"כ יוסף חמיס, מי שייצג את מפ"ם בכנסת מ-1955 עד 1965.

מחאתם של יערי וחזן על כך שהוועדה סירבה לשמוע את עמדת מפ"ם חשפה את אחת התכונות החשובות ב-DNA שלה – חבריה הערבים, גם אם היו חברי הכנסת, מעולם לא נחשבו לחלק אינטגרלי מהנהגת המפלגה.

השבוע התברר שהסיפור הזה, הקשור באירועים שהתרחשו לפני למעלה משישים שנה, רלבנטי גם למה שמתרחש במערכת הבחירות הנוכחית.

מפ"ם, שחדלה להתקיים כמפלגה עצמאית לפני קרוב לשלושה עשורים, הייתה החשובה, הגדולה והוותיקה מבין שלוש המפלגות שהתמזגו ב-1992 כדי ליצור את מרצ.

מסתבר שאותו רכיב מרכזי בהתנהגות הפוליטית של מפ"ם שאפשר ב-1955 למנהיגיה ההיסטוריים להתעלם מקיומו של חבר-כנסת ערבי המייצג אותם בפרלמנט, הוא גם זה שהניע את חברי וועידת מרצ שהתכנסו השבוע בגני התערוכה בתל-אביב, בחרו בניצן הורוביץ לראשות מפלגתם וקברו בכך את האופציה, שהועלתה על ידי אחדים מיריביו של הורוביץ, להפוך את מרצ למפלגה יהודית-ערבית.

מוסי רז, תמר זנדברג ועיסאווי פריג' במהלך בחירות 2019 (צילום: פלאש90)

חייה הקצרים של האופציה הזאת החלו מייד אחרי הבחירות באפריל, כאשר התברר כי מרצ עברה את אחוז החסימה רק בזכותם של כמה עשרות אלפי מצביעים ערבים. ח"כ עיסאווי פריג', שבלעדיו מרצ הייתה נמחקת אז מהמפה הפוליטית, ומוסי רז, שאיבד אז את מקומו בכנסת, העלו את הרעיון להתמודד במשותף על תפקיד היושב-ראש ולהמחיש כך, בצורה הברורה ביותר האפשרית, את המעמד השווה של הערבים והיהודים במפלגה.

הרעיון הנאה הזה, הכמעט מתבקש בכל מפלגה נורמלית, נגדע במרצ באיבו תוך פחות משבועיים. סקר שנערך ביוזמתם של פריג' ורז בקרב מצביעי מרצ בבחירות שהיו באפריל העלה, אולי במפתיע ואולי לא, שכמעט רבע ממצביעיה היהודיים של המפלגה יעברו להצביע עבור כחול לבן אם יוזמתם של פריג' ורז תתממש.

ממצא זה אילץ אותם לוותר על חזונם הדו-לאומי ולחבור לתמר זנדברג, היושבת-ראש המכהנת שאותגרה על ידי הורוביץ.  זה היה צעד נואש וחסר הגיון, הן מצדה של זנדברג והן מצידם של פריג' ורז. זנדברג אמנם התגאתה אחרי הבחירות באפריל בהישג של מפלגתה ברחוב הערבי וניסתה לזקוף אותו לזכותה אך לפני לא הרבה יותר משנתיים, כאשר היא עצמה נבחרה ליושבת-ראש המפלגה, היא שידרה את ההיפך ממה שהיא ניסתה לשדר עכשיו.

בכל נאומיה והופעותיה אז היא נמנעה מלעסוק בשאלות מדיניות, התעלמה מקיומה של אוכלוסייה ערבית בישראל ומקיומם של חברים ערבים במרצ, קראה (בדיוק כמו הורוביץ עכשיו) להחזיר את מרצ לעיסוק בשאלות חברתיות ובסוגיות של דת ומדינה ואף רמזה על נכונות "לשבת עם ליברמן" בממשלה. חבירתה האופורטוניסטית לרז ולפריג' גזרה גם את דינה וגם את דינם של אלה במרצ השואפים, ביושר ובכנות, לכינונה של מפלגה דו-לאומית ושוויונית.

רגע הכרזת נצחונו של ניצן הורוביץ בגני התערוכה בתל אביב (צילום: גילי יערי/פלאש90)

נצחונו של הורוביץ תוביל את מרצ, קרוב לוודאי, לחבירה אלקטורלית למפלגת העבודה תחת מטרייתו החדשה של אהוד ברק. משמעותה המעשית של חבירה כזאת, יהיו תוצאות הבחירות בספטמבר אשר יהיו, היא שמרצ תיבלע בתוך מפלגתו החדשה של ברק ובכך יבוא הקץ לקיומה.

מי שמאמין בהיתכנותם של חיים משותפים ליהודים וערבים בארץ, וכפועל יוצא מכך גם בהיתכנותה של אופציה פוליטית יהודית-ערבית, לא בהכרח צריך להתאבל על היעלמותה של מרצ (ועל היעלמותה המקבילה של מפלגת העבודה).

רק כאשר אותו DNA פסול שמרצ ירשה ממפ"ם ייעלם סופית מהנוף הפוליטי ניתן יהיה להתחיל בבנייתה של מסגרת פוליטית יהודית-ערבית, שהיא היחידה היכולה להבטיח עתיד מכובד לכל תושבי הארץ הזאת.

סופר ועיתונאי, כתב על נושאים פוליטיים במוסף "הארץ" ובשבועונים "כותרת ראשית" ו"כל העיר", והיה כתבו המדיני של "דבר".