הקואליציה הממשלתית שהוקמה על ידי דוד בן-גוריון בעקבות הבחירות לכנסת השלישית, שהתקיימו ביולי 1955, הייתה הראשונה מאז הקמת המדינה שכללה גם את מפ"ם.

מפ"ם, "מפלגת הפועלים המאוחדת" בשמה המלא, נשאה במשך עשרות שנות קיומה את דגליו המרכזיים של השמאל הציוני על כל מורכבויותיהם וסתירותיהם: היא ייצגה את האינטרסים של התנועה הקיבוצית אך גם הטיפה להטבת מצבם של העובדים השכירים בעיר; היא דגלה בהפרדת הדת מהמדינה אך נמנעה מלתמוך בהנהגת נישואין אזרחיים; רבים מהקיבוצים שלה השתלטו על אדמות הכפרים הפלסטינים הנטושים אך בראש עיתונה היומי התנוססה סיסמה שקראה לאחוות-עמים. והיא גם התנגדה לממשל הצבאי.

הממשל הצבאי, שהוקם באוקטובר 1948 ובוטל רק בדצמבר 1966, היה גוף צבאי שבאמצעותו ניהלה מדינת ישראל את חייהם של אזרחיה הערבים – בגליל, במשולש ובנגב.

מושלים צבאיים כל-יכולים קבעו מי מתושבי אום אל-פחם יוכל לעבוד בחדרה ומי לא; מי מתושבי נצרת יכול ללמוד בטכניון בחיפה או באוניברסיטה בירושלים וגם מי מהם יקבל – ומי מהם לא יקבל – טיפול רפואי בבית חולים בחיפה. הממשל הצבאי הפעיל מנגנון שרירותי, ולא פעם גם אכזרי, שיהודים רבים, לא רק ממפ"ם ומהשמאל הציוני, התנגדו לו ודרשו את ביטולו.

שר הקליטה נתן פלד משוחח עם יו"ר מפ"ם יעקב חזן (צילום: משה מילנר, לע"מ)

בן-גוריון, האיש שהגה את רעיון הממשל הצבאי, התנגד בנחרצות לכל דיבור על אפשרות ביטולו. מפ"ם, שב-1955 מאוד רצתה להצטרף לממשלתו, חיפשה מוצא מילולי שיאפשר לה לכהן בממשלה למרות המשך קיומו של הממשל הצבאי לו התנגדה. המוצא הזה נמצא בהסכמתו של בן-גוריון להקים וועדה שתבחן את חיוניות קיומו של הממשל הצבאי ואת האפשרות לצמצם את תחולתו וסמכויותיו.

הוועדה, בראשותו של יוחנן רטנר, פרופסור לאדריכלות בטכניון שהיה קודם לכן ראש אגף תכנון בצה"ל, קבעה שהמשך קיומו של הממשל הצבאי הוא חיוני לביטחון המדינה וכי אין כל אפשרות לצמצם את תחולתו. מפ"ם נשארה, בכל זאת, בקואליציה.

אך בטרם הורידה סופית את הפרשה המביכה הזאת מעל סדר יומה, החליטו מאיר יערי ויעקב חזן, מנהיגיה הבלתי-מעורערים של מפ"ם, "למחות בחריפות" נגד ועדת רטנר על כי חבריה "סירבו לשמוע את עמדת מפ"ם". הם התכוונו לכך שהוועדה אכן הודיעה למפ"ם כי לוח הזמנים הצפוף שלה אינו מאפשר את הופעתה בפניה של משלחת מטעם הנהגת מפ"ם.

פרופסור יוחנן רטנר וראש הממשלה דוד בן גוריון (צילום: כהן פריץ, לע"מ)

אלא שעיון בפרוטוקולים של וועדת רטנר, השמורים בחלקם בארכיון המדינה, מראה כי אחד העדים שכן הופיעו בפני הוועדה היה ח"כ יוסף חמיס, מי שייצג את מפ"ם בכנסת מ-1955 עד 1965.

מחאתם של יערי וחזן על כך שהוועדה סירבה לשמוע את עמדת מפ"ם חשפה את אחת התכונות החשובות ב-DNA שלה – חבריה הערבים, גם אם היו חברי הכנסת, מעולם לא נחשבו לחלק אינטגרלי מהנהגת המפלגה.

השבוע התברר שהסיפור הזה, הקשור באירועים שהתרחשו לפני למעלה משישים שנה, רלבנטי גם למה שמתרחש במערכת הבחירות הנוכחית.

מפ"ם, שחדלה להתקיים כמפלגה עצמאית לפני קרוב לשלושה עשורים, הייתה החשובה, הגדולה והוותיקה מבין שלוש המפלגות שהתמזגו ב-1992 כדי ליצור את מרצ.

מסתבר שאותו רכיב מרכזי בהתנהגות הפוליטית של מפ"ם שאפשר ב-1955 למנהיגיה ההיסטוריים להתעלם מקיומו של חבר-כנסת ערבי המייצג אותם בפרלמנט, הוא גם זה שהניע את חברי וועידת מרצ שהתכנסו השבוע בגני התערוכה בתל-אביב, בחרו בניצן הורוביץ לראשות מפלגתם וקברו בכך את האופציה, שהועלתה על ידי אחדים מיריביו של הורוביץ, להפוך את מרצ למפלגה יהודית-ערבית.

מוסי רז, תמר זנדברג ועיסאווי פריג' במהלך בחירות 2019 (צילום: פלאש90)

חייה הקצרים של האופציה הזאת החלו מייד אחרי הבחירות באפריל, כאשר התברר כי מרצ עברה את אחוז החסימה רק בזכותם של כמה עשרות אלפי מצביעים ערבים. ח"כ עיסאווי פריג', שבלעדיו מרצ הייתה נמחקת אז מהמפה הפוליטית, ומוסי רז, שאיבד אז את מקומו בכנסת, העלו את הרעיון להתמודד במשותף על תפקיד היושב-ראש ולהמחיש כך, בצורה הברורה ביותר האפשרית, את המעמד השווה של הערבים והיהודים במפלגה.

הרעיון הנאה הזה, הכמעט מתבקש בכל מפלגה נורמלית, נגדע במרצ באיבו תוך פחות משבועיים. סקר שנערך ביוזמתם של פריג' ורז בקרב מצביעי מרצ בבחירות שהיו באפריל העלה, אולי במפתיע ואולי לא, שכמעט רבע ממצביעיה היהודיים של המפלגה יעברו להצביע עבור כחול לבן אם יוזמתם של פריג' ורז תתממש.

ממצא זה אילץ אותם לוותר על חזונם הדו-לאומי ולחבור לתמר זנדברג, היושבת-ראש המכהנת שאותגרה על ידי הורוביץ.  זה היה צעד נואש וחסר הגיון, הן מצדה של זנדברג והן מצידם של פריג' ורז. זנדברג אמנם התגאתה אחרי הבחירות באפריל בהישג של מפלגתה ברחוב הערבי וניסתה לזקוף אותו לזכותה אך לפני לא הרבה יותר משנתיים, כאשר היא עצמה נבחרה ליושבת-ראש המפלגה, היא שידרה את ההיפך ממה שהיא ניסתה לשדר עכשיו.

בכל נאומיה והופעותיה אז היא נמנעה מלעסוק בשאלות מדיניות, התעלמה מקיומה של אוכלוסייה ערבית בישראל ומקיומם של חברים ערבים במרצ, קראה (בדיוק כמו הורוביץ עכשיו) להחזיר את מרצ לעיסוק בשאלות חברתיות ובסוגיות של דת ומדינה ואף רמזה על נכונות "לשבת עם ליברמן" בממשלה. חבירתה האופורטוניסטית לרז ולפריג' גזרה גם את דינה וגם את דינם של אלה במרצ השואפים, ביושר ובכנות, לכינונה של מפלגה דו-לאומית ושוויונית.

רגע הכרזת נצחונו של ניצן הורוביץ בגני התערוכה בתל אביב (צילום: גילי יערי/פלאש90)

נצחונו של הורוביץ תוביל את מרצ, קרוב לוודאי, לחבירה אלקטורלית למפלגת העבודה תחת מטרייתו החדשה של אהוד ברק. משמעותה המעשית של חבירה כזאת, יהיו תוצאות הבחירות בספטמבר אשר יהיו, היא שמרצ תיבלע בתוך מפלגתו החדשה של ברק ובכך יבוא הקץ לקיומה.

מי שמאמין בהיתכנותם של חיים משותפים ליהודים וערבים בארץ, וכפועל יוצא מכך גם בהיתכנותה של אופציה פוליטית יהודית-ערבית, לא בהכרח צריך להתאבל על היעלמותה של מרצ (ועל היעלמותה המקבילה של מפלגת העבודה).

רק כאשר אותו DNA פסול שמרצ ירשה ממפ"ם ייעלם סופית מהנוף הפוליטי ניתן יהיה להתחיל בבנייתה של מסגרת פוליטית יהודית-ערבית, שהיא היחידה היכולה להבטיח עתיד מכובד לכל תושבי הארץ הזאת.

סופר ועיתונאי, כתב על נושאים פוליטיים במוסף "הארץ" ובשבועונים "כותרת ראשית" ו"כל העיר", והיה כתבו המדיני של "דבר".

ארמנים הגיבו בפליאה לאחרונה כאשר בנימין נתניהו מתח ביקורת על טורקיה על כך שלא הכירה ברצח העם הארמני על ידי העות'מאנים לפני מאה שנה.

אחרי הכל, ישראל עצמה נמנעת מהכרה כזאת בשואה הארמנית במשך עשרות שנים, תוך התעלמות מכך שארמנים רבים חשים קרבה ליהודים. האם סוף סוף מתחולל שינוי? עד כמה שזה נשמע נאיבי, אני מייחל לכך שכן.

גריגור הובהניסיאן הוא שגריר ארמניה לשעבר בארצות הברית ובמקסיקו, ושירת כסגן שר החוץ.

הנשיא פרנקלין דלאנו רוזוולט מת במהלך הכהונה הרביעית שלו. יש אומרים שאלמלא מת היה נבחר גם בפעם החמישית. בו ביום השביעו את הארי טרומן סגנו לנשיא. בכהונתו השנייה טרומן נבחר בבחירות. במהלך כהונתו הגבילו בחוק את מספר הכהונות של הנשיא לשתיים. החוק לא חייב את טרומן, הוא היה צריך לחול רק לאחר תום כהונותיו, אך הוא בחר לא להתמודד בפעם השלישית.

אנחנו בסוג של מלכוד. בנימין נתניהו איננו רוזוולט ולדאבוננו גם לא טרומן. כתבי האישום נגד ראש הממשלה מחריפים את השנאה כלפיו מצד מתנגדיו אך מגבירים את אחיזתו בכל מחיר בשלטון ואת התמיכה בו מצד המאמינים בהיותו נרדף.

חוקר ומרצה למשפט פלילי. חבר סגל בכיר בחוג לקרימינולוגיה במכללה האקדמית גליל מערבי, ומנהל המכון לבטיחות במשפט הפלילי. מחבר הספר הקבצן השביעי – רשימות מבית המעצר.

"הפתעת אוקטובר" איננה רק במתקפת חמאס. זוהי גם קריסה פתאומית בינלאומית של ישראל. לכאורה, על לא עוול בכפה, אולם זוהי תולדה של ההפיכה המשטרית מבית מדרשו של בנימין נתניהו, ויש האומרים שהמשך המלחמה משרת את מטרותיו. ואילו "מתקפת אפריל" האיראנית חשפה את הלְקוּת הישראלית, אך גם פתחה פתח לשובנו לשפיות מדינית. אל לישראל להתנהל כעת בנקמנות אלא לבחור מהלכים חכמים שישיבו את החטופים שבשבי, יוליכו להסדר בר-קיימא עם הפלסטינים ויצמצמו את האיום האיראני.

*  *  *

בשפה האנגלית יש מילה העשויה לתאר את התנהלותו של נתניהו: reckless, כלומר פזיז או נמהר, אלא שעצם הכתרתו כ-reckless מחטיאה. הוא מחושב מאד ופועל למטרת-על כפולה: הבטחת שלטונו בצד המשך התחמקותו מהכלא. כך יש להבין את מהלכיו, כולל בעזה ומול איראן. יש הטוענים שהוא פועל לקבֵּע את מצב המלחמה כדי להרחיק את אימת הדין.

ברוך בינה הוא שגריר בדימוס. הוא כיהן כשגריר בדנמרק, קונסול כללי בשיקגו וקצין עיתונות בניו-יורק.בוושינגטון שירת פעמים - תחילה כקצין קישור לקונגרס וציר לדיפלומטיה ציבורית ובהמשך -- סגן ראש הנציגות. במטה בירושלים היה סמנכ"ל משרד החוץ ועמד בראש האגף לצפון אמריקה. כיום הוא עמית מדיניות במכון "מיתווים" למדיניות חוץ אזורית, חבר בתנועת "מפקדים למען ביטחון ישראל וכן חבר-מייסד של הפורום למדיניות חוץ שהוקם לאחרונה. הוא פירסם שני ספרי שירה ופרוזה.