הקואליציה הממשלתית שהוקמה על ידי דוד בן-גוריון בעקבות הבחירות לכנסת השלישית, שהתקיימו ביולי 1955, הייתה הראשונה מאז הקמת המדינה שכללה גם את מפ"ם.

מפ"ם, "מפלגת הפועלים המאוחדת" בשמה המלא, נשאה במשך עשרות שנות קיומה את דגליו המרכזיים של השמאל הציוני על כל מורכבויותיהם וסתירותיהם: היא ייצגה את האינטרסים של התנועה הקיבוצית אך גם הטיפה להטבת מצבם של העובדים השכירים בעיר; היא דגלה בהפרדת הדת מהמדינה אך נמנעה מלתמוך בהנהגת נישואין אזרחיים; רבים מהקיבוצים שלה השתלטו על אדמות הכפרים הפלסטינים הנטושים אך בראש עיתונה היומי התנוססה סיסמה שקראה לאחוות-עמים. והיא גם התנגדה לממשל הצבאי.

הממשל הצבאי, שהוקם באוקטובר 1948 ובוטל רק בדצמבר 1966, היה גוף צבאי שבאמצעותו ניהלה מדינת ישראל את חייהם של אזרחיה הערבים – בגליל, במשולש ובנגב.

מושלים צבאיים כל-יכולים קבעו מי מתושבי אום אל-פחם יוכל לעבוד בחדרה ומי לא; מי מתושבי נצרת יכול ללמוד בטכניון בחיפה או באוניברסיטה בירושלים וגם מי מהם יקבל – ומי מהם לא יקבל – טיפול רפואי בבית חולים בחיפה. הממשל הצבאי הפעיל מנגנון שרירותי, ולא פעם גם אכזרי, שיהודים רבים, לא רק ממפ"ם ומהשמאל הציוני, התנגדו לו ודרשו את ביטולו.

שר הקליטה נתן פלד משוחח עם יו"ר מפ"ם יעקב חזן (צילום: משה מילנר, לע״מ)

בן-גוריון, האיש שהגה את רעיון הממשל הצבאי, התנגד בנחרצות לכל דיבור על אפשרות ביטולו. מפ"ם, שב-1955 מאוד רצתה להצטרף לממשלתו, חיפשה מוצא מילולי שיאפשר לה לכהן בממשלה למרות המשך קיומו של הממשל הצבאי לו התנגדה. המוצא הזה נמצא בהסכמתו של בן-גוריון להקים וועדה שתבחן את חיוניות קיומו של הממשל הצבאי ואת האפשרות לצמצם את תחולתו וסמכויותיו.

הוועדה, בראשותו של יוחנן רטנר, פרופסור לאדריכלות בטכניון שהיה קודם לכן ראש אגף תכנון בצה״ל, קבעה שהמשך קיומו של הממשל הצבאי הוא חיוני לביטחון המדינה וכי אין כל אפשרות לצמצם את תחולתו. מפ"ם נשארה, בכל זאת, בקואליציה.

אך בטרם הורידה סופית את הפרשה המביכה הזאת מעל סדר יומה, החליטו מאיר יערי ויעקב חזן, מנהיגיה הבלתי-מעורערים של מפ"ם, "למחות בחריפות" נגד ועדת רטנר על כי חבריה "סירבו לשמוע את עמדת מפ"ם". הם התכוונו לכך שהוועדה אכן הודיעה למפ"ם כי לוח הזמנים הצפוף שלה אינו מאפשר את הופעתה בפניה של משלחת מטעם הנהגת מפ"ם.

פרופסור יוחנן רטנר וראש הממשלה דוד בן גוריון (צילום: כהן פריץ, לע״מ)

אלא שעיון בפרוטוקולים של וועדת רטנר, השמורים בחלקם בארכיון המדינה, מראה כי אחד העדים שכן הופיעו בפני הוועדה היה ח"כ יוסף חמיס, מי שייצג את מפ"ם בכנסת מ-1955 עד 1965.

מחאתם של יערי וחזן על כך שהוועדה סירבה לשמוע את עמדת מפ"ם חשפה את אחת התכונות החשובות ב-DNA שלה – חבריה הערבים, גם אם היו חברי הכנסת, מעולם לא נחשבו לחלק אינטגרלי מהנהגת המפלגה.

השבוע התברר שהסיפור הזה, הקשור באירועים שהתרחשו לפני למעלה משישים שנה, רלבנטי גם למה שמתרחש במערכת הבחירות הנוכחית.

מפ"ם, שחדלה להתקיים כמפלגה עצמאית לפני קרוב לשלושה עשורים, הייתה החשובה, הגדולה והוותיקה מבין שלוש המפלגות שהתמזגו ב-1992 כדי ליצור את מרצ.

מסתבר שאותו רכיב מרכזי בהתנהגות הפוליטית של מפ"ם שאפשר ב-1955 למנהיגיה ההיסטוריים להתעלם מקיומו של חבר-כנסת ערבי המייצג אותם בפרלמנט, הוא גם זה שהניע את חברי וועידת מרצ שהתכנסו השבוע בגני התערוכה בתל-אביב, בחרו בניצן הורוביץ לראשות מפלגתם וקברו בכך את האופציה, שהועלתה על ידי אחדים מיריביו של הורוביץ, להפוך את מרצ למפלגה יהודית-ערבית.

מוסי רז, תמר זנדברג ועיסאווי פריג׳ במהלך בחירות 2019 (צילום: פלאש90)

חייה הקצרים של האופציה הזאת החלו מייד אחרי הבחירות באפריל, כאשר התברר כי מרצ עברה את אחוז החסימה רק בזכותם של כמה עשרות אלפי מצביעים ערבים. ח"כ עיסאווי פריג', שבלעדיו מרצ הייתה נמחקת אז מהמפה הפוליטית, ומוסי רז, שאיבד אז את מקומו בכנסת, העלו את הרעיון להתמודד במשותף על תפקיד היושב-ראש ולהמחיש כך, בצורה הברורה ביותר האפשרית, את המעמד השווה של הערבים והיהודים במפלגה.

הרעיון הנאה הזה, הכמעט מתבקש בכל מפלגה נורמלית, נגדע במרצ באיבו תוך פחות משבועיים. סקר שנערך ביוזמתם של פריג' ורז בקרב מצביעי מרצ בבחירות שהיו באפריל העלה, אולי במפתיע ואולי לא, שכמעט רבע ממצביעיה היהודיים של המפלגה יעברו להצביע עבור כחול לבן אם יוזמתם של פריג' ורז תתממש.

ממצא זה אילץ אותם לוותר על חזונם הדו-לאומי ולחבור לתמר זנדברג, היושבת-ראש המכהנת שאותגרה על ידי הורוביץ.  זה היה צעד נואש וחסר הגיון, הן מצדה של זנדברג והן מצידם של פריג' ורז. זנדברג אמנם התגאתה אחרי הבחירות באפריל בהישג של מפלגתה ברחוב הערבי וניסתה לזקוף אותו לזכותה אך לפני לא הרבה יותר משנתיים, כאשר היא עצמה נבחרה ליושבת-ראש המפלגה, היא שידרה את ההיפך ממה שהיא ניסתה לשדר עכשיו.

בכל נאומיה והופעותיה אז היא נמנעה מלעסוק בשאלות מדיניות, התעלמה מקיומה של אוכלוסייה ערבית בישראל ומקיומם של חברים ערבים במרצ, קראה (בדיוק כמו הורוביץ עכשיו) להחזיר את מרצ לעיסוק בשאלות חברתיות ובסוגיות של דת ומדינה ואף רמזה על נכונות "לשבת עם ליברמן" בממשלה. חבירתה האופורטוניסטית לרז ולפריג' גזרה גם את דינה וגם את דינם של אלה במרצ השואפים, ביושר ובכנות, לכינונה של מפלגה דו-לאומית ושוויונית.

רגע הכרזת נצחונו של ניצן הורוביץ בגני התערוכה בתל אביב (צילום: גילי יערי/פלאש90)

נצחונו של הורוביץ תוביל את מרצ, קרוב לוודאי, לחבירה אלקטורלית למפלגת העבודה תחת מטרייתו החדשה של אהוד ברק. משמעותה המעשית של חבירה כזאת, יהיו תוצאות הבחירות בספטמבר אשר יהיו, היא שמרצ תיבלע בתוך מפלגתו החדשה של ברק ובכך יבוא הקץ לקיומה.

מי שמאמין בהיתכנותם של חיים משותפים ליהודים וערבים בארץ, וכפועל יוצא מכך גם בהיתכנותה של אופציה פוליטית יהודית-ערבית, לא בהכרח צריך להתאבל על היעלמותה של מרצ (ועל היעלמותה המקבילה של מפלגת העבודה).

רק כאשר אותו DNA פסול שמרצ ירשה ממפ"ם ייעלם סופית מהנוף הפוליטי ניתן יהיה להתחיל בבנייתה של מסגרת פוליטית יהודית-ערבית, שהיא היחידה היכולה להבטיח עתיד מכובד לכל תושבי הארץ הזאת.

סופר ועיתונאי, כתב על נושאים פוליטיים במוסף "הארץ" ובשבועונים "כותרת ראשית" ו"כל העיר", והיה כתבו המדיני של "דבר".

במטה המאבק להעלאת שכר המינימום ל-40 ש"ח לשעה נכתבה בשבוע שעבר תמונת מצב לקראת ההצבעה על החוק בקריאה הטרומית בכנסת: במחנה ה"בעד" – הרשימה המשותפת, ש"ס, יהדות התורה. במחנה ה"נגד" – יש עתיד, ימינה, ישראל ביתנו, תקווה חדשה. מתחת לסימן שאלה הופיעו יתר המפלגות, מהאופוזיציה (הליכוד) ומהקואליציה (העבודה, מרצ, כחול לבן ורע"ם).

במטה המאבק להעלאת שכר המינימום ל-40 ש"ח לשעה נבחנה תמונת המצב לקראת ההצבעה בכנסת: במחנה ה"בעד" – הרשימה המשותפת, ש"ס, יהדות התורה. ב"נגד" – יש עתיד, ימינה, ישראל ביתנו, תקווה חדשה

מאז, מאות פעילים נרתמו להפעלת לחץ על הח"כים המתנדנדים באמצעות שליחת הודעות, פוסטים ברשתות החברתיות ועבודת לובינג מאחורי הקלעים, כדי להביא לאישור הצעת החוק בקריאה טרומית.

קשה להסביר את החלוקה הלא שגרתית שסומנה אז בין תומכי העלאת שכר המינימום, מתנגדי ההצעה ואלה שתמיכתם עמדה בסימן שאלה, אם ניצמד לתפיסה הרווחת של המפה הפוליטית.

היערכות לתמונת המצב לפני ההצבעה על חוק שכר המינימום במטה "מינימום 40", מתוך טוויטר

אנחנו נוהגים לחשוב על השמאל והימין כסקאלה שנקבעת על פי "הנושא מדיני" במקרה הטוב, או כשבטים היסטוריים במקרה הרע, כך שהעבודה נמצאת ימינה ממרצ, יש עתיד וכחול לבן ימינה מהעבודה, וכן הלאה.

חלוקה נוספת שפרצה לחיינו בסערה בשנים האחרונות היא בין מחנה ה"ביביסטים" לבין מחנה ה"רק-לא-ביבי", זו שכורכת יחד את ניצן הורוביץ וגדעון סער, את מרב מיכאלי ואביגדור ליברמן, את בני גנץ ונפתלי בנט.

טבלת הגושים הפוליטית בבחירות 2021, מתוך וויינט

על טהרת החלוקה האקלקטית הזו הוקמה "ממשלת השינוי", ואלה גם המושגים שבהן חושבת התקשורת המסחרית, שתייגה את הקרב על שכר המינימום כסיפור של "אופוזיציה מול קואליציה" ("ניצחון לאופוזיציה" – זעקו הכותרות באתרי החדשות).

הפריזמה הזאת לא מאפשרת להסביר מדוע חברי סיעת רע"ם הצביעו בעד הצעת החוק, ואילו העבודה ומרצ נעדרו מהמליאה בעת ההצבעה כדי לאפשר לה לעבור – בניגוד לעמדת הממשלה שלהן.

עוד מכה לקואליציה > הצעת החוק של האופוזיציה להעלאת שכר מינימום עברה טרומית > https://t.co/2gEMXsI4Xo pic.twitter.com/fSrXDDWeoI

— חדשות בחדרי חרדים (@behadrei_bhol) June 8, 2022

פריזמת החלוקה הגושית המקובלת לא מאפשרת להסביר מדוע חברי סיעת רע"ם הצביעו בעד הצעת החוק, ואילו העבודה ומרצ נעדרו מהמליאה בעת ההצבעה כדי לאפשר לה לעבור – בניגוד לעמדת הממשלה שלהן

כך נוצרה למען "מינימום 40" קואליציה מגוונת למדי שאנחנו לא רגילים לחשוב עליה כאפשרית. מנגד, יש עתיד, ימינה, ישראל ביתנו ותקווה חדשה התייצבו כמתנגדות הנחרצות ביותר להצעת החוק (לא סתם אין להן נציגים מבין 46 הח"כים שחתמו על היוזמה לשכר מינימום של 40 ש"ח לשעה).

פתאום יאיר לפיד לא היה עוד "המרכז" – שלכאורה נמצא רק קצת ליד השמאל – אלא זה שעומד מהצד השני של המתרס, יחד עם בנט, ליברמן וסער, הדוגלים כולם באג'נדה ניאו-ליברלית למהדרין.

יש שלל סיבות להתפלגות ההצבעה המשונה שנוצרה: ש"ס, יהדות התורה ורע"ם אמנם רחוקות מלאחוז במשנה סוציאליסטית, אך הן מחויבות למצביעים מהמעמד הבינוני-נמוך שעובדים בשכר מינימום; ואילו העבודה ומרצ רחוקות מלהיות מחויבות למצביעים מהמעמד הבינוני-נמוך, אך הן לעתים נזכרות בתיאור העצמי שלהן כ"סוציאל-דמוקרטיות" (כשמופעל עליהן מספיק לחץ ציבורי). בנוסף אליהן ישנה הרשימה המשותפת, שמתהדרת גם במצביעים מהעשירונים הנמוכים וגם בעמדות שמאל כלכלי.

גורמים אלה ואחרים הם שאפשרו את הסיטואציה המשונה, שבה מפלגות אלה (ואף חלק מהליכוד) עמדו לפחות לרגע בשורה אחת, אף על פי שרוב הזמן אנחנו רגילים לחשוב עליהן כיריבות מקצוות מנוגדים של הסקאלה הפוליטית. אין פירוש הדבר שמדובר באוסף מפלגות פועלים מעוררות השראה שאני מחבב מכל בחינה.

המשמעות היא שהמאבק שמובילה תנועת "עומדים ביחד" בעשרת החודשים האחרונים לא הצליח רק לבלום את עסקת החבילה של ליברמן ולקדם את הצעת החוק להעלאת שכר המינימום; אלא גם לשרטט קווי מתאר ראשוניים לגבולות גזרה פוליטיים אחרים מאלה שאנחנו רגילים אליהם.

מסתבר שעם מעט דמיון פוליטי וכוח מאורגן אפשר לייצר רוב חדש של מגזרים שונים, שפתאום מגלים שהם נמצאים באותה הסירה – אלה שמשלמים להם מעט מדי. מולם, עומדים בעלי ההון וקומץ הפוליטיקאים שמשרתים אותם (ומהבחינה הזו, אין הבדל בין לפיד, סער, ליברמן ונתניהו).

המאבק שמובילה "עומדים ביחד" בחודשים האחרונים לא רק בלם את עסקת החבילה של ליברמן וקידם את הצעת החוק להעלאת שכר המינימום, אלא גם שרטט קווי מתאר לגבולות גזרה פוליטיים שונים

מתוך הבנה זו, ציבורים שונים שאנחנו לא נוהגים לחשוב עליהם כבעלי-ברית – כמו חרדים וערבים, כמו שמאל אידיאולוגי ואנשים שלא בהכרח מרגישים בבית במפלגות השמאל – יכולים להתאגד למען מטרותיו המשותפות.

דמיינו את הכוח שיכול להיות לרוב כזה לפעול למען חברה צודקת יותר, ואולי אף לייצר שותפות אינטרסים יהודית-ערבית גם ביחס לכיבוש. קשה לדמיין את זה קורה בטווח הקצר, אך הקיטוב שנוצר סביב העלאת שכר המינימום מספק לנו אתגר מחשבתי על האפשרות לייסד זרם פוליטי חדש, שנשמע ומתנהג אחרת מהמחנה שמכונה כיום "שמאל".

אילון טוהר הוא סטודנט לסוציולוגיה-אנתרופולוגיה ולהיסטוריה כללית באוניברסיטת תל אביב, הפעיל בתנועת "עומדים ביחד" שיזמה את קמפיין "מינימום 40". לשעבר עורך בדסק החדשות של "וואלה".

מנועי התעמולה והספין של בנימין נתניהו השיגו התבטאות של גדי סוקניק באחד הראיונות ועטו עליה כמוצאי שלל רב. סוקניק הוא אדם עצמאי ולא מייצג שום מפלגה, אבל צבא ההטרלה כבר סימן אותו כשמאלני מתנשא.

מגיש החדשות לשעבר, גדי סוקניק: ״נבחרי הליכוד ברמה נמוכה בהרבה מהנבחרים של יש עתיד. רמה נמוכה של אינטלגנציה, של תרבות, של תרבות שיח״ pic.twitter.com/bYVX2NYBqh

— Ran Boker רן בוקר (@ranboker) June 27, 2022

נתניהו שיחרר גינוי רשמי, שם התייחס להתבטאות כאילו נאמרה על בוחרי הליכוד, כשבפועל היא נאמרה על חברי הכנסת של המפלגה, מירי רגב דחפה את "גזען", למרות שרוב נבחרי המפלגה גברים אשכנזים עשירים, ואמיר אוחנה כבר הביא נימוקים לספרים שכתב נתניהו כאילו הם מעידים על אינטליגנציה גבוהה (היי, ומה לגבי אינטליגנציה רגשית?). וכך הלך הספין ותפח.

מנועי התעמולה והספין של נתניהו השיגו התבטאות ועטו עליה כמוצאי שלל רב. סוקניק אדם עצמאי ולא מייצג שום מפלגה, אבל צבא ההטרלה כבר סימן אותו כשמאלני מתנשא

הבה ננסה רגע לבדוק אינטליגנציה פוליטית. נניח בצד את מחקרים על מנת משכל וזיהוי גאונים לעומת אחרים.

האם נבחרי הליכוד נוהגים באופן תבוני ואינטליגנטי כאשר הם תומכים ללא סייג במהלכיו של נתניהו? האם יש להם אינטילגנציה פוליטית שמסוגלת לקדם את ישראל לעתיד טוב יותר?

"כושר אבחנה בין דבר לדבר". כותב מילון אוקספורד בהגדרת "אינטילגנציה".
האם ישראל כץ, לשעבר שר אוצר, יודע להבדיל בין מדינה עם תקציב חוקי מאושר לבין מדינה שאין לה תקציב מאושר אלא רק המשכי, והיא נאלצת לעצור פרויקטים, מינויים, חוקים, תשלומים ואת כל מערכותיה כיוון שהחוק לא מאפשר להוציא כספים שאין להם אישור בתקציב חוקי?

האם יואב גלנט, שר החינוך לשעבר, יודע להבדיל בין מערכת קורסת לבין רפורמה בשכר המורים?

האם שר הבריאות לשעבר יעקב ליצמן, יודע להבחין בין מצב המחסור בתקנים ומיטות בבתי החולים לבין הכאוס והסכנות הצפויות לציבור בשל כך?

האם השר לשעבר במשרד לביטחון פנים, אמיר אוחנה, הוא אדם תבוני המבין שהיעדר מפכ"ל קבוע במשך שנתיים וחצי פוגע במשטרה, בעצמאותה, בתפקודה המבצעי בלחימה בפשע, ביכולתה להתנגד לפרויקטים מסוכנים כמו החגיגות ההמוניות במירון, או אפשרותה לטפל בזמן במחדלי שב"ס שהובילו לבריחת אסירים מסוכנים?

האם נבחרי הליכוד נוהגים באופן תבוני ואינטליגנטי כאשר הם תומכים ללא סייג במהלכי נתניהו? האם יש להם אינטליגנציה פוליטית שמסוגלת לקדם את ישראל לעתיד טוב יותר?

אם להתבסס על עדויות השרים הללו, הם מצהירים שהם אינטליגנטים וכי סוקניק רק השמיץ. אם כך מהו ההסבר להתנהגותם שאינה מבחינה בסכנות שאליהן הוביל מנהיגם? חמש מערכות בחירות בתוך 3 שנים זה מהלך תבוני של מדינה המונהגת בידי שרים אינטליגנטים?

מהו ההסבר להתנהגות חסרת האחריות, שלפיה הם תומכים בסיפוח, ולמחרת בעסקת המאה שמעבירה שטחים לפלסטינים? מתנגדים למדינה פלסטינית, אבל אם נתניהו יאמר הם מיד יתמכו? תומכים בשת"פ עם רע"ם, אבל למחרת הקמת ממשלת השינוי מכנים את רע"ם תומכי טרור וממשיכים להסביר שאבו יאיר לא ניהל מו"מ עם רע"ם לכניסה לממשלתו?

מהו ההסבר לכך שהם ביחד, כאיש אחד, תומכים בהחלטה להתנגד לכל חוק שמביאה הקואליציה גם אם הוא לטובת כלל אזרחי ישראל? מה אינטליגנטי בהתנהגות הזו?

בבקשה. לכל המכפישים את הממשלה הזו – אתם מוזמנים לשלוח פרחים למי שחיבל בכל החוקים שהיא ניסתה להעביר לטובת האזרחים.
הפרחים לביבי נתניהו וחברי הכת, מירי-אין כאבי בטן-רגב, עידית סילמן, שיקלי, אורבך וח"כ רינאווי.
מקווה שעכשיו אתם מרוצים מהכאוס הצפוי במדינה. pic.twitter.com/WAbtaNxU3f

— listein (@Lihistein) June 21, 2022

מהו ההסבר לכך שהם ביחד, כאיש אחד, תומכים בהחלטה להתנגד לכל חוק שמביאה הקואליציה גם אם הוא לטובת כלל אזרחי ישראל? מה אינטליגנטי בהתנהגות הזו?

מה אינטליגנטי בהפלת חוק למען נאנסות? למען זוגות צעירים? למען המתנחלים ביו"ש – מצביעי הגוש שלהם? מה אינטליגנטי בהתנגדות לחוק המטרו שאמור לשרת את כל אזרחי המדינה ועלותו עשרות מיליארדים?

והדוגמה האחרונה בינתיים, שגריר ארה"ב נאלץ להתחנן בפני כנסת ישראל להצביע לטובת פטור מוויזות לישראלים לארה"ב, הטבה שהוא עומל עליה מאז שנכנס לתפקידו למען האזרחים ועומדת להידחות בגלל האופוזיציה?

תראו מה זה, שגריר ארצות הברית רוצה לעזור יותר לאזרחי ישראל מאשר הליכודניקים. איזה בושה, אין פה שום דבר שאיכפת להם ממנו. כלום https://t.co/gZ5gFkfCr6

— Roee Neuman???????????????? (@NeumanRoee) June 28, 2022

על פניו, גם לאיש שאינו מדען חוקר אינטליגנציה נדמה שאלה מהלכים מוזרים, מסוכנים, חסרי היגיון ובוודאי לא תבוניים.

נבחרי הליכוד סימנו את עצמם בנאמנותם הבלתי מסויגת לנתניהו כאנשים שהניחו בצד את תבונתם. את הכושר להבחין בין דבר לדבר.

יתכבדו נא כל הבכיינים שנפגעו מדברי סוקניק ויגידו: איזה מהלך תבוני, מקורי, מלא השראה ואינטליגנציה ביצעו ממשלות נתניהו לטובת הציבור?

איזה פתרון שאיש לא חשב עליו קודם הם יזמו לטובת אחת מסוגיות הליבה של ישראל: יוקר המחיה, הסכסוך עם הפלסטינים, שבריריות הדמוקרטיה והאיומים עליה ועוד?

מה?
לא שומעים.

יש דוגמה להצעה אינטליגנטית אחת שתמנע אסון במירון, תגרום לחרדים לצאת לעבוד ולהתגייס, תפחית את הביורוקרטיה והמיסים הגבוהים הממררים את חיינו?

יתכבדו הבכיינים שנפגעו מדברי סוקניק ויצביעו על מהלך תבוני, מקורי, מלא השראה ואינטליגנציה שביצעו ממשלות נתניהו לטובת הציבור. איזה פתרון שאיש לא חשב עליו יזמו לטובת אחת מסוגיות הליבה של ישראל?

האנשים האלה במשך שנים עסוקים רק בצרות של מנהיגם, במשפטיו הפליליים ובשרידותם בשלטון.

שום מעשה תבוני למען איכות חיי האזרחים הם לא עשו.
בכיינים חסרי תבונה.

איתי לנדסברג נבו הוא אזרח המודאג מעומק השחיתות השלטונית, חושש לגורל הדמוקרטיה ומזועזע מהגזענות והאלימות בחברה הישראלית. לשעבר עורך "מבט שני" ומנהל מחלקת תעודה בערוץ הראשון (2002-2017). בן קיבוץ תל יוסף וממקימי הפורום למען אנשי המילואים ( 1995-2017) . כיום במאי, עורך תוכן ומפיק עצמאי.