הקואליציה הממשלתית שהוקמה על ידי דוד בן-גוריון בעקבות הבחירות לכנסת השלישית, שהתקיימו ביולי 1955, הייתה הראשונה מאז הקמת המדינה שכללה גם את מפ"ם.

מפ"ם, "מפלגת הפועלים המאוחדת" בשמה המלא, נשאה במשך עשרות שנות קיומה את דגליו המרכזיים של השמאל הציוני על כל מורכבויותיהם וסתירותיהם: היא ייצגה את האינטרסים של התנועה הקיבוצית אך גם הטיפה להטבת מצבם של העובדים השכירים בעיר; היא דגלה בהפרדת הדת מהמדינה אך נמנעה מלתמוך בהנהגת נישואין אזרחיים; רבים מהקיבוצים שלה השתלטו על אדמות הכפרים הפלסטינים הנטושים אך בראש עיתונה היומי התנוססה סיסמה שקראה לאחוות-עמים. והיא גם התנגדה לממשל הצבאי.

הממשל הצבאי, שהוקם באוקטובר 1948 ובוטל רק בדצמבר 1966, היה גוף צבאי שבאמצעותו ניהלה מדינת ישראל את חייהם של אזרחיה הערבים – בגליל, במשולש ובנגב.

מושלים צבאיים כל-יכולים קבעו מי מתושבי אום אל-פחם יוכל לעבוד בחדרה ומי לא; מי מתושבי נצרת יכול ללמוד בטכניון בחיפה או באוניברסיטה בירושלים וגם מי מהם יקבל – ומי מהם לא יקבל – טיפול רפואי בבית חולים בחיפה. הממשל הצבאי הפעיל מנגנון שרירותי, ולא פעם גם אכזרי, שיהודים רבים, לא רק ממפ"ם ומהשמאל הציוני, התנגדו לו ודרשו את ביטולו.

שר הקליטה נתן פלד משוחח עם יו"ר מפ"ם יעקב חזן (צילום: משה מילנר, לע״מ)

בן-גוריון, האיש שהגה את רעיון הממשל הצבאי, התנגד בנחרצות לכל דיבור על אפשרות ביטולו. מפ"ם, שב-1955 מאוד רצתה להצטרף לממשלתו, חיפשה מוצא מילולי שיאפשר לה לכהן בממשלה למרות המשך קיומו של הממשל הצבאי לו התנגדה. המוצא הזה נמצא בהסכמתו של בן-גוריון להקים וועדה שתבחן את חיוניות קיומו של הממשל הצבאי ואת האפשרות לצמצם את תחולתו וסמכויותיו.

הוועדה, בראשותו של יוחנן רטנר, פרופסור לאדריכלות בטכניון שהיה קודם לכן ראש אגף תכנון בצה״ל, קבעה שהמשך קיומו של הממשל הצבאי הוא חיוני לביטחון המדינה וכי אין כל אפשרות לצמצם את תחולתו. מפ"ם נשארה, בכל זאת, בקואליציה.

אך בטרם הורידה סופית את הפרשה המביכה הזאת מעל סדר יומה, החליטו מאיר יערי ויעקב חזן, מנהיגיה הבלתי-מעורערים של מפ"ם, "למחות בחריפות" נגד ועדת רטנר על כי חבריה "סירבו לשמוע את עמדת מפ"ם". הם התכוונו לכך שהוועדה אכן הודיעה למפ"ם כי לוח הזמנים הצפוף שלה אינו מאפשר את הופעתה בפניה של משלחת מטעם הנהגת מפ"ם.

פרופסור יוחנן רטנר וראש הממשלה דוד בן גוריון (צילום: כהן פריץ, לע״מ)

אלא שעיון בפרוטוקולים של וועדת רטנר, השמורים בחלקם בארכיון המדינה, מראה כי אחד העדים שכן הופיעו בפני הוועדה היה ח"כ יוסף חמיס, מי שייצג את מפ"ם בכנסת מ-1955 עד 1965.

מחאתם של יערי וחזן על כך שהוועדה סירבה לשמוע את עמדת מפ"ם חשפה את אחת התכונות החשובות ב-DNA שלה – חבריה הערבים, גם אם היו חברי הכנסת, מעולם לא נחשבו לחלק אינטגרלי מהנהגת המפלגה.

השבוע התברר שהסיפור הזה, הקשור באירועים שהתרחשו לפני למעלה משישים שנה, רלבנטי גם למה שמתרחש במערכת הבחירות הנוכחית.

מפ"ם, שחדלה להתקיים כמפלגה עצמאית לפני קרוב לשלושה עשורים, הייתה החשובה, הגדולה והוותיקה מבין שלוש המפלגות שהתמזגו ב-1992 כדי ליצור את מרצ.

מסתבר שאותו רכיב מרכזי בהתנהגות הפוליטית של מפ"ם שאפשר ב-1955 למנהיגיה ההיסטוריים להתעלם מקיומו של חבר-כנסת ערבי המייצג אותם בפרלמנט, הוא גם זה שהניע את חברי וועידת מרצ שהתכנסו השבוע בגני התערוכה בתל-אביב, בחרו בניצן הורוביץ לראשות מפלגתם וקברו בכך את האופציה, שהועלתה על ידי אחדים מיריביו של הורוביץ, להפוך את מרצ למפלגה יהודית-ערבית.

מוסי רז, תמר זנדברג ועיסאווי פריג׳ במהלך בחירות 2019 (צילום: פלאש90)

חייה הקצרים של האופציה הזאת החלו מייד אחרי הבחירות באפריל, כאשר התברר כי מרצ עברה את אחוז החסימה רק בזכותם של כמה עשרות אלפי מצביעים ערבים. ח"כ עיסאווי פריג', שבלעדיו מרצ הייתה נמחקת אז מהמפה הפוליטית, ומוסי רז, שאיבד אז את מקומו בכנסת, העלו את הרעיון להתמודד במשותף על תפקיד היושב-ראש ולהמחיש כך, בצורה הברורה ביותר האפשרית, את המעמד השווה של הערבים והיהודים במפלגה.

הרעיון הנאה הזה, הכמעט מתבקש בכל מפלגה נורמלית, נגדע במרצ באיבו תוך פחות משבועיים. סקר שנערך ביוזמתם של פריג' ורז בקרב מצביעי מרצ בבחירות שהיו באפריל העלה, אולי במפתיע ואולי לא, שכמעט רבע ממצביעיה היהודיים של המפלגה יעברו להצביע עבור כחול לבן אם יוזמתם של פריג' ורז תתממש.

ממצא זה אילץ אותם לוותר על חזונם הדו-לאומי ולחבור לתמר זנדברג, היושבת-ראש המכהנת שאותגרה על ידי הורוביץ.  זה היה צעד נואש וחסר הגיון, הן מצדה של זנדברג והן מצידם של פריג' ורז. זנדברג אמנם התגאתה אחרי הבחירות באפריל בהישג של מפלגתה ברחוב הערבי וניסתה לזקוף אותו לזכותה אך לפני לא הרבה יותר משנתיים, כאשר היא עצמה נבחרה ליושבת-ראש המפלגה, היא שידרה את ההיפך ממה שהיא ניסתה לשדר עכשיו.

בכל נאומיה והופעותיה אז היא נמנעה מלעסוק בשאלות מדיניות, התעלמה מקיומה של אוכלוסייה ערבית בישראל ומקיומם של חברים ערבים במרצ, קראה (בדיוק כמו הורוביץ עכשיו) להחזיר את מרצ לעיסוק בשאלות חברתיות ובסוגיות של דת ומדינה ואף רמזה על נכונות "לשבת עם ליברמן" בממשלה. חבירתה האופורטוניסטית לרז ולפריג' גזרה גם את דינה וגם את דינם של אלה במרצ השואפים, ביושר ובכנות, לכינונה של מפלגה דו-לאומית ושוויונית.

רגע הכרזת נצחונו של ניצן הורוביץ בגני התערוכה בתל אביב (צילום: גילי יערי/פלאש90)

נצחונו של הורוביץ תוביל את מרצ, קרוב לוודאי, לחבירה אלקטורלית למפלגת העבודה תחת מטרייתו החדשה של אהוד ברק. משמעותה המעשית של חבירה כזאת, יהיו תוצאות הבחירות בספטמבר אשר יהיו, היא שמרצ תיבלע בתוך מפלגתו החדשה של ברק ובכך יבוא הקץ לקיומה.

מי שמאמין בהיתכנותם של חיים משותפים ליהודים וערבים בארץ, וכפועל יוצא מכך גם בהיתכנותה של אופציה פוליטית יהודית-ערבית, לא בהכרח צריך להתאבל על היעלמותה של מרצ (ועל היעלמותה המקבילה של מפלגת העבודה).

רק כאשר אותו DNA פסול שמרצ ירשה ממפ"ם ייעלם סופית מהנוף הפוליטי ניתן יהיה להתחיל בבנייתה של מסגרת פוליטית יהודית-ערבית, שהיא היחידה היכולה להבטיח עתיד מכובד לכל תושבי הארץ הזאת.

סופר ועיתונאי, כתב על נושאים פוליטיים במוסף "הארץ" ובשבועונים "כותרת ראשית" ו"כל העיר", והיה כתבו המדיני של "דבר".

"אבל מה אתם רוצים?", שאל השבוע שדרן רדיו בכיר מרואיינת מנשות מחאת בלפור, "הסגר בכלל לא חל על ההפגנות ולא אוסר עליהן. אז איך אתם יכולים לטעון שהוא פוליטי ונועד לחסל את המחאה?".

השאלה הזו מבטאת חוסר הבנה בסיסי בנוגע לדרך הפעולה, שבאמצעותה מבצר בנימין נתניהו שלטון ללא מיצרים בישראל, ולמעשה גם בנוגע לדרך שבה נהגה כל חברה שהידרדרה מדמוקרטיה לדיקטטורה.

ברוב המדינות בהן חל מעבר ממשטר דמוקרטי לשיטה אוטוריטרית, שמדכאת זכויות אזרח ומרכזת כוח רב בידי השליט, הדבר לא קרה ביריית תותח ובכיבוש מוסדות השלטון בהפיכה צבאית, אלא בתהליך איטי ומדורג (זוכרים את "התהליכים" של יאיר גולן?). יעדו של התהליך היה נסתר מהעין משום שכל שלב בו, במנותק מהשלבים האחרים, לא נראה אנטי דמוקרטי באופן קיצוני. וכך, לאורך התהליך האיטי הזה נשמרה תמיד האשליה כאילו המדינה עודנה דמוקרטית, גם כשהיא כבר מזמן לא היתה כזו. הדבר איפשר כמובן לנטרל התנגדויות ולהרדים גם את הביקורתיים ביותר שבין האזרחים.

לאורך המעבר האיטי והמדורג ממשטר דמוקרטי לשיטה אוטוריטרית נשמרה תמיד האשליה כאילו המדינה עודנה דמוקרטית. הדבר איפשר לנטרל התנגדויות ולהרדים גם את הביקורתיים ביותר שבין האזרחים

תהליך דומה מתרחש בישראל של נתניהו. נכון, לעת עתה ההפגנות מוחרגות מהסגר ואין איסור עליהן. באמת תודה. אך כבר עכשיו חוק סמכויות הקורונה, שהתקבל בכנסת ביולי, קובע כי הממשלה רשאית להציב כל תנאי לאופן קיום הפגנה. האם התנאי יהיה מספר המפגינים? שיבוש דרכי ההגעה? הגבלת מקום? כל אלה, עם קצת מחשבה יצירתית, עלולים (או עשויים, תלוי את מי שואלים) להפוך את ההפגנה לבלתי אפקטיבית לחלוטין ולרוקן אותה מתוכנה. ובואו נזכור שזה המצב החוקי לעת עתה, ואליו כבר התרגלנו. חכו לצעד הבא, שגם אליו נתרגל כפי שהתרגלנו לחוק הסמכויות.

אך זה עוד לא הכל. על מנת שהתהליך ההדרגתי הזה יצליח, מוכרחה להיות גם אווירת חירום, תחושה של אסון מתקרב, ממנה המנהיג אמור להושיע את האזרחים על ידי עוד ועוד סמכויות שהוא לוקח לעצמו. כמעט כל מדינה שבה קרסה הדמוקרטיה, נמצאה במצב חירום על רקע זה או אחר, וכל שליט שרצה לבסס את שלטון היחיד שלו דאג להפיק ממצב זה את המירב ואף להעצים אותו.

זהו הטריק הכי ישן במדריך לדיקטטור מתחיל, ונתניהו, כפי שהוכיח בשנים האחרונות, עבר מזמן את שלב המתחילים. אין כמו מצב חירום כדי לשכנע אזרחים לוותר על חירויות אליהן היו רגילים קודם לכן: "הרי אנחנו במאבק", אומרים להם, "זה לא הזמן להעצים מחלוקות ולהתעקש על זוטות כמו זכות המחאה הפוליטית".

זו בדיוק הסיבה שנתניהו כל-כך מתעקש על הסגר. כפי שהתבשרנו לאחרונה, הוא דוחף אליו כבר מיולי. מדוע? כפתרון לקורונה מדובר באיוולת. הוכחות לכך יש למכביר: החל מחוות דעתם של מנהלי רוב בתי החולים שטענו בישיבת הממשלה כי אין צורך בסגר מלא וכי "החרדה מיותרת", דרך היציבות במספר החולים המונשמים שמוכיח כי מערכת הבריאות אינה עומדת בפני קריסה, ועד ההודעות שפירסם לאחרונה איגוד רופאי בריאות הציבור שלטענתו מגבלת ה-500 מטרים אינה מוצדקת בריאותית ואינה מורידה תחלואה.

יו"ר ועדת הקורונה: מנהלי בתי החולים נגד סגר – מקווה שמישהו יתעשת • @NoganNir עם כל העדכונים מהדיון בוועדה >> https://t.co/JIB8bT6wU0

(צילום: ערוץ הכנסת) pic.twitter.com/o1Hk5Hohz5

— חדשות 13 (@newsisrael13) September 14, 2020

על מנת שהתהליך ההדרגתי הזה יצליח, מוכרחה להיות גם אווירת חירום, תחושה של אסון מתקרב, ממנה המנהיג אמור להושיע את האזרחים על ידי עוד ועוד סמכויות שהוא לוקח לעצמו

נותרת מסקנה אחת: נתניהו זקוק לסגר על מנת לייצר את אותה אווירת חירום ותחושת מצור שבחסותה יוכל מצד אחד להרחיב את סמכויותיו ומצד שני להצר את זכויותינו. "הנגיף הזה מאיים על כולנו", אומרים לנו, "תגלו אחריות לאומית, תפסיקו להפגין". אפילו הנשיא ריבלין, הדמוקרט, נפל שלשום במלכודת כשאמר ש"לא ננצח בהטחה הדדית של האשמות ארסיות".

גם אם בתקנות הסגר אין בינתיים הגבלה מפורשת על הפגנות, תחושת החירום שהוא עוזר לייצר עלולה להוות מכת מוות למחאה. אנשים שיושבים סגורים בבתיהם, חרדים לבריאותם ודואגים איך יגמרו את החודש לא יצאו להפגין. אדם שנמצא במאבק הישרדותי איננו יכול להיות אזרח אקטיבי שער לזכויותיו ונאבק עליהן. הוא אינו פנוי לכך, פיסית ופסיכולוגית. ראשו כופף.

כך שהשאלה איננה משפטית לגבי תקנה זו או אחרת, אלא מה האווירה והתודעה שמייצר ראש ממשלה שעסוק בהימלטות ממשפט ומכלא. כיצד הוא משתמש בחוק, במשטר ובמשאבי הציבור על מנת לעצב את סוג המשטר הנוח ביותר עבורו ועבור צרכיו האישיים והפליליים. זהו לא סגר שנובע מדאגה לשלום הציבור אלא לשלום נתניהו.

יותר מזה, הנרטיב אותו דוחפים בכל הכוח שופרות נתניהו לגבי הדוגמא האישית השלילית כביכול של מי שיוצאים להפגין בזמן סגר, והאפקט המרתיע שהשיח הזה מייצר, גם הם חלק מההשפעות ההרסניות של הסגר על המחאה. האדם הסביר, האזרח הטוב, יחשוב פעמיים אם להגיע להפגנה שזה הדימוי הציבורי שלה. וכבר ראינו כיצד השיח הזה תופס, גם בקרב תומכי המחאה ומתנגדי נתניהו. גם על כך חשבו מיטב המוחות שעסוקים בביצור שלטון היחיד של הנאשם בפלילים. גם זו מבחינתם אחת ממטרות הסגר.

אם אנחנו – רוב הציבור, אזרחים שדמוקרטיה היא ציפור נפשם – נזכור את  הדברים האלה, אם נשכיל להבין את המטרות הזדוניות שמאחורי צעדים שמנסים למכור לנו כצעדי הצלה, נוכל להסיק מכך רק מסקנה מעשית אחת: למחות בכל הכוח, לצאת ולהפגין, להגיע לבלפור, להרעיד את הבירה, לצעוק. כן, דווקא עכשיו. וכן, גם אם ינסו להגביל אותנו בתקנות חירום. כי השאלה אם מעשה המחאה שלנו נוגד תקנה זו או אחרת מתייתרת לחלוטין משעה שהבנו שהסגר כולו מכוון לחנוק את הצעקה הזו בדיוק, למחוק את מה שנשאר מרוח ההתנגדות לשלטון.

הנרטיב אותו דוחפים בכל הכוח שופרות נתניהו לגבי הדוגמא האישית השלילית כביכול של מי שיוצאים להפגין בזמן סגר, והאפקט המרתיע שהשיח הזה מייצר, גם הם חלק מההשפעות ההרסניות של הסגר על המחאה

זה מסר קשה למי ששלטון החוק ושמירה על כללי המשחק הם נר לרגליו, ובצדק. אך חשוב להבין שזה לב העניין: שליט חסר מעצורים משתמש בחוק כדי לבטל את החירויות שלנו, למעשה את הדבר שלמען שמירתו קיימת השיטה הדמוקרטית כולה. כשמבינים את זה כך, הדילמה הופכת הרבה פחות קשה ודרך הפעולה הרבה יותר ברורה.

אלק יפרמוב הוא פעיל במחאה, מורה לאזרחות ולספרות.

הבסיס לקיומה של מדינה הוא אמון. לפני צבא, לפני גבולות, לפני מטבע, לפני מוסדות, אמון. אנשים צריכים להאמין לפרנסי המדינה ואחד לשני, כדי שהם יוכלו לפעול יחד ע"מ לתרום לרווחת הכלל בהווה, ולקדם אותם ואת ילדיהם בעתיד.

בלי אמון אין כלום.

הבסיס לקיום מדינה הוא אמון. לפני צבא, לפני גבולות, לפני מטבע, לפני מוסדות. אנשים צריכים להאמין לפרנסי המדינה ואחד לשני, כדי שיוכלו לפעול יחד ולתרום לרווחת הכלל בהווה ובעתיד

בתור התחלה, אין כלכלה. כפי שהיטיב להסביר פרופ' יובל נח הררי, הכלכלה המודרנית היא כל כולה רעיון בראשם של האנשים המאמינים בה. ללא אמון בין אנשים אי אפשר לקיים עסקים. credit מגיע מהמילה הלטינית credere שזה להאמין. בלי אמון, אין אשראי, בלי אשראי אין צמיחה. לכסף לכשעצמו אין שום ערך ללא אמון, ובוודאי שלא למערכת בנקאית. בקיצור, בלי אמון אין כלכלה מודרנית וחייבים לחזור לכלכלת סחר חליפין. ונראה אתכם קונים שקדי מרק עבור שורות קוד.

בלי אמון אין צבא. כאשר חייל עולה לשמירה הוא מאמין שיחליפו אותו. אתה לוקח בחשבון שאולי יטחנו אותך, אבל בסוף יחליפו אותך. אם אתה לא מאמין שיחליפו אותך, אתה לא עולה לעמדה בעצמך. והחייל שנתקע בעמדה, מורעל ככל שיהיה, אחרי גג 48 שעות ללא החלפה הוא מקפל את הבסטה וחוזר הבייתה. בלי חיילים בגבולות ברור לכולנו מה יקרה פה.

בלי אמון אי אפשר לבנות שום בניין, אין מחקר, אין תרופות, אין חיסונים, אין מדע. בוודאי שאין שלטון חוק שכל כולו מבוסס על אמון. בלי אמון אין חברה.

יותר מהנזק שנתניהו חולל למערכת הבריאות, לכלכלה הישראלית, להרתעה של צה"ל ומה לא, נתניהו חולל את משבר האמון הגדול ביותר בתולדות עם ישראל. ההסכם הבסיסי ביותר בין האזרח והמדינה אומר את הדבר הבא: אתה האזרח, תשלם מיסים, תתרום מזמנך, לעיתים אף תסכן את חייך לטובת המדינה, והמדינה תספק לך שירותים שישפרו את רווחתך, תספק לך רשת ביטחון לעת צרה, ותגן על חייך וחיי ילדיך.

בלי אמון אין צבא. כאשר חייל עולה לשמירה הוא מאמין שיחליפו אותו. אתה לוקח בחשבון שאולי יטחנו אותך, אבל בסוף יחליפו אותך. אם אתה לא מאמין שיחליפו אותך, אתה לא עולה לעמדה בעצמך

ההסכם הזה לא כתוב בשום מקום, הוא מבוסס על אמון. נתניהו הפר את ההסכם הזה, וכל אזרח במדינה מבין היטב שנתניהו דואג נהדר לעצמו ולא דואג כלל לאחרים. הביביסטים הכי שרופים יגידו שנתניהו לא דואג לאזרח כי הוא אדיש לנעשה במדינה או בגלל שהוא עסוק בעניינים אחרים, אבל אני סבור שהוא פוגע בנו בכוונת מכוון. הביביסטים הכי שרופים יגידו שהשרים חסרי הכישורים שנתניהו ממנה נבחרים לתפקידם בשל אילוצים פוליטיים, אבל אני סבור שהוא ממנה אותם לתפקידם כדי לחולל נזק בכוונת מכוון.

כלומר, אנחנו חלוקים לגבי הסיבה להפרת הסכם האמון בין האזרח למדינה, על עצם הפרת ההסכם כבר אין עוררין. ועוד לא ציינו את חוסר היכולת להאמין למילה אחת שנתניהו מוציא מהפה, אדם שיותר קל למנות את כל המקרים בהם הוא לא שיקר, מאשר ההפך.

פרט להפרת ההסכם בכל הנוגע לשמירה על רווחתם, בריאותם וחייהם של אזרחי המדינה, נתניהו חיבל באמון הציבור בכל מוסדות המדינה – הכנסת, בתי המשפט, מבקר המדינה, התקשורת ומה לא. אפילו באמון הציבור בכוחות הביטחון של המדינה נתניהו כרסם, בוודאי במשטרה, אבל גם בצה"ל, במל"ל, בשב"כ במוסד – תבדקו מי נבחר לראשות המוסד ומדוע.

לכל אותם גופים יד ורגל בשחיקת אמון הציבור בהם, אבל נתניהו הוא קטליזטור של אותם תהליכים, כשהוא שולח גרורות לכל אותם מוסדות ע"מ לכרסם בהם יותר, ומנצל את מעמדו להשתלח בהם אחד אחרי השני בפומבי.

הפגיעה באמון הציבור במוסדות המדינה תחת שלטון נתניהו, בצירוף התיקים שנגדו, והעבריינים הרבים שצמודים אליו, בליכוד, בממשלה, בכוורת שלו ואפילו במשפחתו, הביאו לכך שציות לחוק בישראל הפך להיות דבר וולונטרי, דבר שאנשים עושים מתוך שאריות של ערכים שהם רכשו בעבר.

אנחנו רואים את זה בכבישים, בגודל המבהיל של הכלכלה השחורה בישראל, ובמלונות באיה-נאפה ואילת. אנשים שאמורים להיות בבידוד כבר מפרים אותו, אנשים נמנעים מבדיקה כדי "לא לדעת" שהם חולים, בקרוב גם אנשים חולים יצאו. כולם.

הפגיעה באמון הציבור במוסדות המדינה תחת שלטון נתניהו, בצירוף התיקים שנגדו, והעבריינים הרבים שצמודים אליו, בליכוד, בממשלה, בכוורת שלו ואף במשפחתו, הביאו לכך שציות לחוק בישראל הפך וולונטרי

ראש הממשלה ושריו מפרים את החוקים שהם בעצמם קובעים, בעוד שהם מסודרים עם אספקה סדירה של כסף, שמפניות וארוחות גורמה. אדם שרואה את זה, אם הוא צריך להביא אוכל לילדים שלו, הוא ייצא מהבית גם אם הוא יודע שהוא חולה, כל עוד הוא מסוגל. הסגר יסגור את מוסדות המדינה (שדווקא אותם הכי צריך בימים אלו) אבל לא יהיה סגר. הסוסים ברחו מהאורוות כל כך מזמן, שהם קרובים להסתגלות מלאה חזרה לחיי פרא.

וחיי פרא אומרים שאין אמון ואין חברה. אחרי שבמשך 60 שנה עמלנו לחזור להיות עם אחד, נתניהו פירק אותנו חזרה לשבטים, ואז לחמולות, שכל אחת מהן אינה מאמינה לשניה וכולן יריבות זו לזו. כעת נתניהו פועל כדי להשלים את פירוק החברה הישראלית עד תום.

בחסות הקורונה ואי הציות להנחיות – אי ציות שהוא כורח המציאות ההזויה שכופים עלינו – נתניהו מחדיר את אי האמון למקומות העבודה שלכם, לחברים שלכם, למשפחה, עד לתוככם פנימה. בשילוב עם אי הוודאות, חוסר האפשרות לתכנן שום דבר נוכח ההנחיות המשתנות משעה לשעה (בכוונת מכוון!) נתניהו דוחף את אזרחי המדינה למצב שהפסוק הבא מספר דברים מתאר במדוייק:

 ".. לֹ֣א תַרְגִּ֔יעַ וְלֹא־יִהְיֶ֥ה מָנ֖וֹחַ לְכַף־רַגְלֶ֑ךָ וְנָתַן֩ יְהֹוָ֨ה לְךָ֥ שָׁם֙ לֵ֣ב רַגָּ֔ז וְכִלְי֥וֹן עֵינַ֖יִם וְדַאֲב֥וֹן נָֽפֶשׁ׃,וְהָי֣וּ חַיֶּ֔יךָ תְּלֻאִ֥ים לְךָ֖ מִנֶּ֑גֶד וּפָֽחַדְתָּ֙ לַ֣יְלָה וְיוֹמָ֔ם וְלֹ֥א תַאֲמִ֖ין בְּחַיֶּֽיךָ"

מיצוי הדין עם נתניהו הוא לפיכך ראש וראשון בכל תהליך שיקום שנעשה.

• קודם כל מיצוי הדין מבהיר שכולם שווים בפני החוק.
• שנית, האזרח רואה שהמדינה באה חשבון עם מי שמחבל בה, דבר קריטי כדי למנוע הישנות של מקרים דומים בעתיד, שהרי אלמלא שלטון החוק "איש את רעהו חיים בלעו".
• לבסוף, מיצוי הדין עם נתניהו יפתח את הסתימה הראשית בביוב, ויאפשר לנו לראות את כל הקילקולים בכל צנרת השחיתות שהוא במרכזה. זה הדבר שהכי מדאיג את תומכיו, זו הסיבה שהם מגינים עליו בחירוף נפש.

מיצוי הדין עם נתניהו יפתח את הסתימה הראשית בביוב, ויאפשר לנו לראות את כל הקילקולים בכל צנרת השחיתות שהוא במרכזה. זה הדבר שהכי מדאיג את תומכיו, זו הסיבה שהם מגינים עליו בחירוף נפש

הפוליטיקאים שלנו ונשיא המדינה בכללם, מבינים זאת היטב. לפיכך, אם מישהו מהם מציע פתרון שאינו כולל את מיצוי הדין עם נתניהו, סימן שהוא שותף בעצמו לקלקול ורוצה להמשיך להסתיר אותו. אי אפשר להסכים לפיתרון שאינו כולל מיצוי הדין עם נתניהו, לא משנה בכמה מתק שפתיים ינסו למכור אותו, ולא משנה כמה נזק נתניהו ימשיך לחולל כדי להמלט מאימת הדין.

רק אם אנחנו, בהפגנות בבלפור וברחבי הארץ, נכפה את ניקוי המערכות, ונעקור את כל גרורות השחיתות, נוכל להתמודד עם המגיפה, והכספים שלנו יוכלו לזרום לאן שהם אמורים להגיע – למיטות בבתי חולים, לתקנים של עובדי מעבדות, לעצמאיים שבקריסה, למורים, למיגון הנגמ"שים של החיילים שלנו.

מנתניהו חייבים לעשות אקזמפלר של טיפול בשחיתות, זו תהיה המורשת שלו. אז נפתח במלאכת התיקון של המפעל הציוני, החל בבניה מחודשת של אמון הציבור בפרנסי המדינה – אבן היסוד לקיומה.

רַסְבַּן עַנוּ.

ד"ר זיו יקותיאלי הוא מהנדס אלקטרוניקה וחוקר מוח. מנכ"ל ומייסד של חברת מונפורט המספקת בדיקות נוירולוגיות ע"י שימוש בסמארטפון. אוהב פירות יער וגלישת רוח, בינתיים מסתפק בצהוב של ביצה וקיפול כביסה.