נתן אשל, המוציא והמביא של בנימין נתניהו במשאים ומתנים קואליציוניים ובעניינים פוליטיים ומפלגתיים רגישים אחרים, אינו נחשב לאחד ממתווי הדרך האידיאולוגית של המחנה הפוליטי שראש הממשלה עומד בראשו. אם לשפוט על פי פעילותו ארוכת-השנים בסביבת נתניהו, נראה כי אשל קרוב הרבה יותר לדמותו של המאכער מאשר לדמות האידיאולוג.

גם מי שינבור בקפדנות בכל מה שיצא בעבר ממקלדתו של האיש שכיהן כראש הסגל בלשכת ראש הממשלה עד שבית-דין משמעתי של נציבות שרות המדינה אסר עליו למלא תפקידים במנגנון המדינה, יתקשה מאוד לאתר שם כתבים בעלי מסרים אידיאולוגיים או אפילו תכנים פוליטיים בעלי מעוף.

דווקא משום כך יש עניין לא-מועט במאמר שאשל פרסם ב-17 ביוני – תחת הכותרת "להפסיק להתפצל, ולפנות לערבים" – בעמוד הדעות של עיתון "הארץ". זהו מאמר שטמונה בו הפתעה כפולה, אולי אפילו משולשת.

ההפתעה הראשונה קשורה בעצם עיסוקו הפומבי של אשל בנושאים פוליטיים הנושקים לתחום האידיאולוגי; עד עכשיו הוא נודע ברבים בעיקר בזכות מעורבותו במגעים פוליטיים המתנהלים בחשאי ומאחורי הקלעים וגם בחיבתו כלפי מעקבים, עם מצלמות ובלעדיהן, אחרי עובדות הכפופות לו.

ההפתעה השנייה טמונה באכסנייה שבה בחר לשם פרסום מאמר הפונה, על פי מה שכתוב בראשית המאמר, אל "הבוחר שמגדיר עצמו כמרכז-ימין"; היות ועיתון "הארץ" איננו מקור מידע נפוץ בקרב הבוחרים הללו, מתעורר כבר בתחילת הקריאה החשד שמא עוסק אשל, גם הפעם, במניפולציה אפלה כלשהי.

אך ההפתעה הגדולה והחשובה מכולן היא זו הטמונה בתוכנו של המאמר או, ליתר דיוק, בתוכן החלק השני שלו.

מאמרו הקצר של אשל מחולק לשני חלקים, ובכל אחד מהם הוא משיא עצה אחרת לבוחרי ה"מרכז-ימין". העצה הכלולה בחלק הראשון של המאמר היא חבוטה, נדושה, מוכרת-עד-לעייפה ואין בה כל הפתעה: אשל קורא שם למפלגות הציונות הדתית להתאחד לקראת הבחירות הקרבות לרשימה מאוחדת אחת. "אין לציונות הדתית יותר כוח לשלם על גחמות אישיות ואגו", הוא כותב מה שכבר נכתב עשרות פעמים על ידי עשרות כותבים ב"ישראל היום", ב"מקור ראשון" ובשאר כלי התקשורת של הציונות הדתית.

העצה השנייה של אשל חורגת ממה שבדרך כלל נהוג להטיף למרכז-ימין בכלל ולציונות הדתית בפרט. "עלינו", כתב שם אשל בלי לפרט אם הוא מתכוון רק לציונות הדתית או גם לליכוד, "לקשור את גורלנו עם ערביי ישראל". זו, לדעתו, עצה מעשית לחלוטין כי לדעתו קיים בקרב הערבים אזרחי ישראל ציבור גדול שאכן מעוניין להתחבר לליכוד ולציונות הדתית ולקשור את גורלו בגורלם.

הנמקתו פשוטה, ולמעשה גם פשטנית. "רוב הציבור הערבי", כתב, "מעוניין בשלושה דברים: חינוך, כלכלה וביטחון פנים. סביב המכנה המשותף הזה אנחנו חייבים לבנות חיים משותפים, ולהניח בצד נושאים שאין להם פתרון בטווח הנראה לעין".

ההנמקה הפשטנית הזאת ממחישה היטב את המרחק הרב הקיים בין שטחי התעניינותו ועיסוקו הקבועים של אשל לבין ההגות האידיאולוגית. אם אשל אכן מתייחס ברצינות לעצה שהוא משיא כאן למצביעי הימין-מרכז, כי אז אין מנוס ממסקנה לא-נעימה: למרות קרבתו האינטימית רבת-השנים לנתניהו ולציונות הדתית, האיש כלל לא מבין את מטרות המדיניות שנתניהו, בתמיכתה הנלהבת של הציונות הדתית, מקדם מזה כעשור בכל הנוגע לאזרחי ישראל הערבים. מדיניות זאת הרי חותרת להדרת הערבים מכל אחד ואחד מתחומי העשייה הציבורית בישראל – דהיינו להיפך הגמור ממה שאשל מציע במאמר.

חוק הלאום, המדיר מהקולקטיב הישראלי את כלל האוכלוסייה הערבית וקודם על ידי הליכוד בתמיכתה הטוטאלית של הציונות הדתית, הוא רק הדוגמה הבולטת ביותר לכך. דוגמאות נוספות מצויות בשפע.

חוק המואזין, הפוגע פגיעה קשה בזכויות הדתיות של האוכלוסייה המוסלמית בישראל, נתמך בהתלהבות על ידי הבית היהודי ותהליך חקיקתו נבלם רק בזכות הברית יוצאת-הדופן שח"כ אחמד טיבי השכיל לכרות עם ח"כ משה גפני ואחדים מחבריו לסיעות החרדיות.

חוק הנכבה, האוסר להזכיר בבתי ספר ערביים את עצם התרחשותם של אירועים היסטוריים שעיצבו ומעצבים את חיי הערבים בישראל, פוגע קשות בזכותם של הורים ערבים להנחיל לילדיהם את זיכרונם ההיסטורי הקולקטיבי.

מלחמתה של שרת התרבות מירי רגב בכל ביטוי לאומי-ערבי בכל אחד מתחומי האמנות, מלחמה הנתמכת על ידי כל נציגי הציונות הדתית, מבקשת להפוך את חיי התרבות של הערבים בישראל לשממה.

דרישת מנהיגה החדש של הציונות הדתית, ח"כ בצלאל סמוטריץ', להפריד בין יולדות יהודיות וערביות בבתי-חולים היא פגיעה קשה בכבודה של כל אישה ערבייה בישראל.

תמיכת פוליטיקאים בליכוד ובמפלגות הדתיות בהפגנות נגד מגורי ערבים בעפולה היא יריקה ישירה בפרצופה של כלל האוכלוסייה הערבית בישראל.

אם נתן אשל התכוון לומר שעל הליכוד ועל הציונות הדתית לסגת מכל היוזמות המכוערות והפסולות הללו – היה עליו לכתוב זאת במפורש. אם, לעומת זאת, הוא סבור שמחנה "המרכז-ימין" יכול "לקשור את גורלו עם גורלם של ערביי ישראל" מבלי לוותר על קידומן של היוזמות הגזעניות הללו – כי אז הוא מוכיח לא רק חוסר-הבנה מוחלט באשר למהות היחסים בין יהודים וערבים בארץ אלא גם זלזול תהומי ברגשותיהם ומאווייהם של הערבים בישראל.

רק אדם המזלזל בערבים ובז להם יכול לחשוב שניתן למנוע מהם לרכוש דירות בעפולה, לאסור עליהם כל ביטוי תרבותי-אמנותי, לפגוע בזכויותיהם הדתיות, להדיר אותם מהקולקטיב הישראלי וגם "לקשור את גורלנו בגורלם". רק אדם הבז לערבים יכול לצפות מהערבים "להניח בצד" את כל הסוגיות הללו ולהתייחס אליהן כאל "נושאים שאין להם פתרון בטווח הנראה לעין".

ייתכן מאוד, עם זאת, שהמאמר התמוה וחסר-ההיגיון שאשל פרסם ב"הארץ" הוא, בכל זאת, פחות מופרך ממה שנראה על פניו.

מי שמכיר את מערכת היחסים שבין נתן אשל לבנימין נתניהו יתקשה להאמין שאשל כתב את מאמרו ללא ידיעתו והסכמתו של ראש הממשלה. ואם אכן נתן ראש הממשלה את הסכמתו למאמר הזה, כי אז ניתן להסיק מכך שתי מסקנות חשובות.

הראשונה – והלא מפתיעה – היא שגם נתניהו, כמו אשל, בז לערבים ולרגשותיהם. השנייה – המפתיעה קצת יותר – היא שלקראת בחירות ספטמבר 2019 נתניהו חש הרבה פחות בטוח וזחוח משחש לקראת בחירות אפריל 2019, ושאיומיו של אביגדור ליברמן מתחילים לתת את אותותיהם על התנהגותו. זה מביא אותו לנסות ולקושש למחנהו כל קול אפשרי.

ואם לא קולות של ערבים, אז לפחות קולותיהם של כמה יהודים ליברלים, קוראי עמוד-הדעות של עיתון "הארץ", שעשויים אולי להתרשם מהקריאה המתנשאת וחסרת-השחר הכלולה במאמרו של נתן אשל.

סופר ועיתונאי, כתב על נושאים פוליטיים במוסף "הארץ" ובשבועונים "כותרת ראשית" ו"כל העיר", והיה כתבו המדיני של "דבר".

המאבק שמנהל שר התקשורת ד"ר שלמה קרעי להדחתה של היועצת המשפטית לממשלה גלי בהרב מיארה, איננו המאבק הראשון שלו נגד היועצים המשפטיים לממשלה ונגד שופטי ביהמ"ש העליון.

מיום שקרעי נבחר לכנסת ב-2019 זו שאיפתו הגדולה ביותר. ביולי 2020, כשהיה עדיין ח"כ ירוק שטרם חלם להיות שר בממשלה, קיימתי אתו ראיון מקיף ל"ישראל היום". במהלך הריאיון שאלתי אותו על בסיס מה הוא טען שהיועץ המשפטי לממשלה באותה עת, אביחי מנדלבליט (שכיהן בתפקיד מ-2016-2022), שם לו למטרה להדיח את ראש הממשלה בנימין נתניהו מתפקידו. וזאת לנוכח העובדה שנתניהו הוא זה שמינה את מנדלבליט להיות מזכיר הממשלה שלו ולאחר מכן ליועמ"ש.

גדעון אלון הוא עיתונאי. הוא עבד 35 שנים כעתונאי ב״הארץ״, מתוכן 17 שנים ככתב פרלמנטרי של הארץ, ולאחר מכן 14 שנים ב״ישראל היום״. הוא הגיש תכניות בערוץ הכנסת, הפיק סרט תיעודי על תפקוד ועדת חוץ ובטחון ופירסם שלושה ספרים. האחרון שבהם הוא: ״מתחככים״, ובו סיכום 40 שנות עבודתו העיתונאית. בסוף אפריל 2021 יצא לגימלאות.

בישראל חיים כיום למעלה מ-13 אלף יתומי צה"ל ומערכת הביטחון, 93% מהם בני 21 ומעלה, שהחוק הקיים מתעלם לחלוטין מהם ומצרכיהם.

החקיקה הנוכחית מכירה ביתומי צה"ל רק עד גיל 21, כאילו האובדן והכאב נעלמים עם ההגעה לבגרות. מצב זה מוביל לכך שיתומים בוגרים נותרים ללא סיוע רגשי, כלכלי וחברתי, למרות שהטראומה מלווה אותם לאורך כל חייהם.

אורלי זוהר, שכלה בגיל 33 את בעלה רס"ן אמיר זוהר ז"ל שנפל בנובמבר 2000 בלחימה במבואות יריחו. זוהר, אם לשלושה יתומי צה"ל, היא פסיכותרפיסטית במקצועה, נאבקת למען זכויותיהם של יתומים ואלמנות שאיבדו את היקרים להם במסגרת שירותם הצבאי.

רוסיה יוצרת בריתות עולמיות חדשות שישפיעו קשות על האינטרסים של ארה"ב באזורים רבים בעולם. גורם ביטחוני ישראלי אמר כי וושינגטון עדיין לא מודעת לשינויים בזירה הבינלאומית.

זה היה נכון לפני נפילת משטר אסד בסוריה וזה ממש קריטי כעת.

אריה אגוזי הוא כתב לענייני ביטחון. עבד בעבר בידיעות אחרונות. מתמחה בדיווח על טכנולוגיות ביטחוניות ישראליות ועל האתגרים עימן צריכות טכנולוגיות להתמודד, בעיקר מול האיומים החדשים.