נתן אשל, המוציא והמביא של בנימין נתניהו במשאים ומתנים קואליציוניים ובעניינים פוליטיים ומפלגתיים רגישים אחרים, אינו נחשב לאחד ממתווי הדרך האידיאולוגית של המחנה הפוליטי שראש הממשלה עומד בראשו. אם לשפוט על פי פעילותו ארוכת-השנים בסביבת נתניהו, נראה כי אשל קרוב הרבה יותר לדמותו של המאכער מאשר לדמות האידיאולוג.

גם מי שינבור בקפדנות בכל מה שיצא בעבר ממקלדתו של האיש שכיהן כראש הסגל בלשכת ראש הממשלה עד שבית-דין משמעתי של נציבות שרות המדינה אסר עליו למלא תפקידים במנגנון המדינה, יתקשה מאוד לאתר שם כתבים בעלי מסרים אידיאולוגיים או אפילו תכנים פוליטיים בעלי מעוף.

דווקא משום כך יש עניין לא-מועט במאמר שאשל פרסם ב-17 ביוני – תחת הכותרת "להפסיק להתפצל, ולפנות לערבים" – בעמוד הדעות של עיתון "הארץ". זהו מאמר שטמונה בו הפתעה כפולה, אולי אפילו משולשת.

ההפתעה הראשונה קשורה בעצם עיסוקו הפומבי של אשל בנושאים פוליטיים הנושקים לתחום האידיאולוגי; עד עכשיו הוא נודע ברבים בעיקר בזכות מעורבותו במגעים פוליטיים המתנהלים בחשאי ומאחורי הקלעים וגם בחיבתו כלפי מעקבים, עם מצלמות ובלעדיהן, אחרי עובדות הכפופות לו.

ההפתעה השנייה טמונה באכסנייה שבה בחר לשם פרסום מאמר הפונה, על פי מה שכתוב בראשית המאמר, אל "הבוחר שמגדיר עצמו כמרכז-ימין"; היות ועיתון "הארץ" איננו מקור מידע נפוץ בקרב הבוחרים הללו, מתעורר כבר בתחילת הקריאה החשד שמא עוסק אשל, גם הפעם, במניפולציה אפלה כלשהי.

אך ההפתעה הגדולה והחשובה מכולן היא זו הטמונה בתוכנו של המאמר או, ליתר דיוק, בתוכן החלק השני שלו.

מאמרו הקצר של אשל מחולק לשני חלקים, ובכל אחד מהם הוא משיא עצה אחרת לבוחרי ה"מרכז-ימין". העצה הכלולה בחלק הראשון של המאמר היא חבוטה, נדושה, מוכרת-עד-לעייפה ואין בה כל הפתעה: אשל קורא שם למפלגות הציונות הדתית להתאחד לקראת הבחירות הקרבות לרשימה מאוחדת אחת. "אין לציונות הדתית יותר כוח לשלם על גחמות אישיות ואגו", הוא כותב מה שכבר נכתב עשרות פעמים על ידי עשרות כותבים ב"ישראל היום", ב"מקור ראשון" ובשאר כלי התקשורת של הציונות הדתית.

העצה השנייה של אשל חורגת ממה שבדרך כלל נהוג להטיף למרכז-ימין בכלל ולציונות הדתית בפרט. "עלינו", כתב שם אשל בלי לפרט אם הוא מתכוון רק לציונות הדתית או גם לליכוד, "לקשור את גורלנו עם ערביי ישראל". זו, לדעתו, עצה מעשית לחלוטין כי לדעתו קיים בקרב הערבים אזרחי ישראל ציבור גדול שאכן מעוניין להתחבר לליכוד ולציונות הדתית ולקשור את גורלו בגורלם.

הנמקתו פשוטה, ולמעשה גם פשטנית. "רוב הציבור הערבי", כתב, "מעוניין בשלושה דברים: חינוך, כלכלה וביטחון פנים. סביב המכנה המשותף הזה אנחנו חייבים לבנות חיים משותפים, ולהניח בצד נושאים שאין להם פתרון בטווח הנראה לעין".

ההנמקה הפשטנית הזאת ממחישה היטב את המרחק הרב הקיים בין שטחי התעניינותו ועיסוקו הקבועים של אשל לבין ההגות האידיאולוגית. אם אשל אכן מתייחס ברצינות לעצה שהוא משיא כאן למצביעי הימין-מרכז, כי אז אין מנוס ממסקנה לא-נעימה: למרות קרבתו האינטימית רבת-השנים לנתניהו ולציונות הדתית, האיש כלל לא מבין את מטרות המדיניות שנתניהו, בתמיכתה הנלהבת של הציונות הדתית, מקדם מזה כעשור בכל הנוגע לאזרחי ישראל הערבים. מדיניות זאת הרי חותרת להדרת הערבים מכל אחד ואחד מתחומי העשייה הציבורית בישראל – דהיינו להיפך הגמור ממה שאשל מציע במאמר.

חוק הלאום, המדיר מהקולקטיב הישראלי את כלל האוכלוסייה הערבית וקודם על ידי הליכוד בתמיכתה הטוטאלית של הציונות הדתית, הוא רק הדוגמה הבולטת ביותר לכך. דוגמאות נוספות מצויות בשפע.

חוק המואזין, הפוגע פגיעה קשה בזכויות הדתיות של האוכלוסייה המוסלמית בישראל, נתמך בהתלהבות על ידי הבית היהודי ותהליך חקיקתו נבלם רק בזכות הברית יוצאת-הדופן שח"כ אחמד טיבי השכיל לכרות עם ח"כ משה גפני ואחדים מחבריו לסיעות החרדיות.

חוק הנכבה, האוסר להזכיר בבתי ספר ערביים את עצם התרחשותם של אירועים היסטוריים שעיצבו ומעצבים את חיי הערבים בישראל, פוגע קשות בזכותם של הורים ערבים להנחיל לילדיהם את זיכרונם ההיסטורי הקולקטיבי.

מלחמתה של שרת התרבות מירי רגב בכל ביטוי לאומי-ערבי בכל אחד מתחומי האמנות, מלחמה הנתמכת על ידי כל נציגי הציונות הדתית, מבקשת להפוך את חיי התרבות של הערבים בישראל לשממה.

דרישת מנהיגה החדש של הציונות הדתית, ח"כ בצלאל סמוטריץ', להפריד בין יולדות יהודיות וערביות בבתי-חולים היא פגיעה קשה בכבודה של כל אישה ערבייה בישראל.

תמיכת פוליטיקאים בליכוד ובמפלגות הדתיות בהפגנות נגד מגורי ערבים בעפולה היא יריקה ישירה בפרצופה של כלל האוכלוסייה הערבית בישראל.

אם נתן אשל התכוון לומר שעל הליכוד ועל הציונות הדתית לסגת מכל היוזמות המכוערות והפסולות הללו – היה עליו לכתוב זאת במפורש. אם, לעומת זאת, הוא סבור שמחנה "המרכז-ימין" יכול "לקשור את גורלו עם גורלם של ערביי ישראל" מבלי לוותר על קידומן של היוזמות הגזעניות הללו – כי אז הוא מוכיח לא רק חוסר-הבנה מוחלט באשר למהות היחסים בין יהודים וערבים בארץ אלא גם זלזול תהומי ברגשותיהם ומאווייהם של הערבים בישראל.

רק אדם המזלזל בערבים ובז להם יכול לחשוב שניתן למנוע מהם לרכוש דירות בעפולה, לאסור עליהם כל ביטוי תרבותי-אמנותי, לפגוע בזכויותיהם הדתיות, להדיר אותם מהקולקטיב הישראלי וגם "לקשור את גורלנו בגורלם". רק אדם הבז לערבים יכול לצפות מהערבים "להניח בצד" את כל הסוגיות הללו ולהתייחס אליהן כאל "נושאים שאין להם פתרון בטווח הנראה לעין".

ייתכן מאוד, עם זאת, שהמאמר התמוה וחסר-ההיגיון שאשל פרסם ב"הארץ" הוא, בכל זאת, פחות מופרך ממה שנראה על פניו.

מי שמכיר את מערכת היחסים שבין נתן אשל לבנימין נתניהו יתקשה להאמין שאשל כתב את מאמרו ללא ידיעתו והסכמתו של ראש הממשלה. ואם אכן נתן ראש הממשלה את הסכמתו למאמר הזה, כי אז ניתן להסיק מכך שתי מסקנות חשובות.

הראשונה – והלא מפתיעה – היא שגם נתניהו, כמו אשל, בז לערבים ולרגשותיהם. השנייה – המפתיעה קצת יותר – היא שלקראת בחירות ספטמבר 2019 נתניהו חש הרבה פחות בטוח וזחוח משחש לקראת בחירות אפריל 2019, ושאיומיו של אביגדור ליברמן מתחילים לתת את אותותיהם על התנהגותו. זה מביא אותו לנסות ולקושש למחנהו כל קול אפשרי.

ואם לא קולות של ערבים, אז לפחות קולותיהם של כמה יהודים ליברלים, קוראי עמוד-הדעות של עיתון "הארץ", שעשויים אולי להתרשם מהקריאה המתנשאת וחסרת-השחר הכלולה במאמרו של נתן אשל.

סופר ועיתונאי, כתב על נושאים פוליטיים במוסף "הארץ" ובשבועונים "כותרת ראשית" ו"כל העיר", והיה כתבו המדיני של "דבר".

החדשות בעברית מתמקדות בנזקים שמסב לנו חזבאללה, עשרים הרוגים ישראלים, מאה אלף מפונים והרס של בתים רבים. אך אנחנו לא ממש יודעים מה קורה בצד השני. מה חושפת העיתונות הערבית על המצב בדרום לבנון? עד כמה הוא חמור?

*  *  *

העיתונאי פייסל אל-קאסם כתב לאחרונה בטוויטר (29 בפברואר):

ד"ר ירון פרידמן הוא בוגר אוניברסיטת סורבון בפריז, חוקר מרצה ומורה לערבית בחוג ללימודי המזרח התיכון והאיסלאם באוניברסיטת חיפה. היה פרשן לענייני ערבים בויינט, ספריו "העלווים – היסטוריה, דת וזהות" (2010) ו"השיעים בארץ ישראל" (2019) יצאו לאור באנגלית בהוצאת בריל-ליידן. מנהל את הניוזלטר "השבוע במזרח התיכון", שאליו אפשר להצטרף כאן: https://did.li/CWtlC. לפודקאסט של ירון "השבוע במזרח התיכון": https://did.li/mAz5q

חושבים וחושבות שאתם מכירים ממש טוב את תל-אביב-יפו? ובכן, תחשבו שוב. מהיום ולאורך כל הסופשבוע הקרוב – 2-4 למאי 2024, הליכות ג'יין ת"א-יפו, Jane's Walk TLV – הפסטיבל האזרחי, עירוני ובינלאומי הכי שווה בעולם  – מתקיים ברחבי העיר. יש לכם.ן הזדמנות של פעם בשנה לגלות אותה בעשרות דרכים חדשות, שלא דמיינתן.ם –  והכל ללא עלות.

אם טרם התוודעתם לפרוייקט העולמי, עצמאי וייחודי הזה, אז נעים להכיר:

האדריכלית חדוה יערי, תושבת העיר. במקור אדריכלית ויזמת קהילתית בתחומי קיימות עירונית. כיום אשת מקצוע רב תחומית הפועלת לעידוד אזרחות פעילה בשני ערוצים עיקריים - הנחיית הקורס "העיר היא אני", המכשיר תושבים להובלת סיור אישי ומקומי, והובלה בהתנדבות של הפקת פסטיבל הליכות ג'יין ת"א-יפו (מאז 2019).

מדי פעם בפעם כותרות העיתונים מבשרות על עוד דירוג עולמי שבו מופיעה ישראל, לפעמים במקום מכובד, לפעמים במקום נמוך. כך, למשל, בעקבות המלחמה, שתיים מחברות דירוג האשראי הורידו את דירוג האשראי של ישראל, ובכך ביטאו את ספקותיהן לגבי יכולת המדינה לעמוד בהתחייבויותיה הכלכליות.

מכון המחקר הבינלאומי V-Dem, אשר מדרג את רמת הדמוקרטיה בכל מדינות העולם, הוריד בחודש מרץ את דירוג הדמוקרטיה של ישראל מ"דמוקרטיה ליברלית" – הרמה הגבוהה ביותר – ל"דמוקרטיה אלקטורלית" שאיכותה נמוכה יותר.

אסיף אפרת הוא פרופסור חבר בבית ספר לאודר לממשל, דיפלומטיה ואסטרטגיה באוניברסיטת רייכמן ומ״מ ראש המכון לחירות ואחריות.