מאז שסבא שלי נפטר לא ידעתי סדר פסח כהלכתו.

ניתן לטעון שהוא לא באמת היה הסבא שלי – הוא לא היה האבא של אמא שלי ולא אבא של אבא שלי, אבל הוא היה הסבא היחיד שהיה לי, והאדם היחיד אי-פעם שקראתי לו סבא.

ניתן לטעון שהוא לא באמת היה הסבא שלי – הוא לא היה האבא של אמא שלי ולא אבא של אבא שלי, אבל הוא היה הסבא היחיד שהיה לי, והאדם היחיד אי-פעם שקראתי לו סבא

הוא היה יליד הונגריה. בהונגריה איבד את כל משפחתו בשואה, והוא עצמו נשלח למחנה ריכוז והיה לו מספר על היד, אבל מעולם לא היה בו שמץ של התמרמרות על האבדן ועל מה שעבר – מבחינתו אלוהים נתן ואלוהים לקח, ועכשיו כאן בארץ, במדינת ישראל שאחרי המלחמה, הוא קיבל במתנה משפחה חדשה, ונראה היה שדי לו בכך. הוא קיבל את זה כמו שקיבל כל דבר אחר – בהכרת-תודה, ובחיוך תמים, נבוך, ואבוד לחלוטין.

לפעמים, כשהמבוכה שלו הייתה ממש גדולה, הוא נהג גם לצחקק מתחת לשפם.

משפחתי מוצאה מרומניה, וכאן בארץ דיברו בני המשפחה ביניהם ברומנית או בעברית, אבל הסבא שלי לא ידע לדבר לא את זו ולא את ההיא – הוא בא מהונגריה ודיבר רק הונגרית ואידיש. אז הורי וסבתא שלי דיברו איתו באידיש ואני דיברתי אתו בעברית והוא היה מנענע בראשו כאילו הוא מבין, ולפעמים גם הבין באמת מה אני אומר לו, ואז היה עונה לי ב"כן".

אני לא זוכר שאי-פעם הוא ענה לי ב"לא".

סבתא שלי, האמא של אמא שלי, שהייתה הסבתא היחידה שהכרתי, התאלמנה מבעלה עוד ברומניה. הוא היה בעליו של בית קפה,  והוא הפסיד את בית-הקפה שלו בהימורים ונעשה מלצר בבית-הקפה הזה, מה שגרם לו לשתות עד אבדן-חושים. כך הוא שתה את מרבית המשכורת שהרוויח כמלצר שממילא לא הייתה גדולה, עד שנפטר בגיל צעיר משחמת כבד. כל זה הביא לכך שאמי ואחיה והסבתא שלי חיו בצעירותם בעוני מרוד.

אולי זו הסיבה שאמא שלי הייתה אדם דיכאוני מיום שהכרתי אותה, ותמיד חשבתי שזה בגללי, עד שבשנות העשרים שלי אחד הפסיכיאטרים שטיפל בה באחד מאשפוזיה בגהה, אמר לי שהיא הייתה דיכאונית הרבה לפני שנולדתי.

אולי זו הסיבה שאמי הייתה אדם דיכאוני מיום שהכרתי אותה, ותמיד חשבתי שזה בגללי, עד שבשנות ה-20 שלי אחד הפסיכיאטרים שטיפל בה באחד מאשפוזיה בגהה, אמר לי שהייתה דיכאונית הרבה לפני שנולדתי

בשנות העשרים שלי, אחרי שהפסיכיאטר של אמא שלי אמר לי את זה, הייתה הפעם הראשונה בחיי שהרגשתי שאני לא אחראי לדיכאון של אמי.

זו הייתה תגלית מהממת ומפתיעה וגם הקלה גדולה.

*  *  *

סבא שלי הכיר את סבתא שלי כאן בארץ, כאמור. סבתא שלי דיברה יידיש שוטפת וגם סבא שלי, כך שהשפה לא היוותה בעיה, והייתה ביניהם הרמוניה ושקט וסוג של חיבה שאיננה אהבה כמו שאנחנו מכירים אותה, אלא הכרת תודה רבה אחד לשני – כל אחד מהם הכיר תודה לשני על שבזכותו הוא אינו לבד.

זה היה יפה. זה יפה בעיני גם כשאני חושב על זה היום. לא-מעט זוגות שאני מכיר יש ביניהם הרבה פחות מזה.

הוא היה צעיר מסבתא שלי בעשר שנים, ולמרות זאת כשנפטרה, נפטר שלושה חודשים אחריה – הוא לא יכול היה לשאת את המחשבה להמשיך לחיות בלעדיה.

*  *  *

הם ניהלו אורח חיים דתי, הסבא והסבתא שלי.

על סבתא שלי סיפרו לי שהייתה בתו של רב, אבל החיים בצידו של שתיין שיכור, בעלה הראשון, לא עשו אותה שומרת מצוות במיוחד. היא נעשתה אפיקורסית וצינית במידה ראויה. אבל אז היא פגשה את סבא שלי – הסבא היחיד שהכרתי, כאמור. הוא היה אדם מאמין, אדוק במידה, על כן כשסבתא שלי התחתנה אתו היא חזרה לשמור מצוות.

על סבתא סיפרו לי שהיתה בתו של רב, אבל החיים בצד שתיין שיכור, בעלה הראשון, לא עשו אותה שומרת מצוות במיוחד אלא אפיקורסית וצינית במידה. אבל אז פגשה את סבא שלי, אדם מאמין, וחזרה לשמור מצוות

בביתם של סבא וסבתא שלי שמרו שבת וכשרות. בילדותי מדי ליל שישי הורי נהגו לנסוע לחברים למפגשים קבועים שבהם הגברים שיחקו פוקר והנשים שיחקו רמי אבנים – זה היה בשנים ההן נוהג מקובל בעדה הרומנית. כשהורי נסעו לפגוש את החברים שלהם בלילות שישי, אני נשארתי אצל סבא וסבתא שלי. כך קרה שהעברתי את ימי שישי כשסבתא שלי מדליקה נרות וסבא שלי מקדש על היין – ואני עם כיפה על הראש.

אני יודע – מי שמכיר אותי כיום יתקשה לעכל.

לפעמים כשהורי הקדימו להשאיר אותי אצל סבא וסבתא שלי גם ליוויתי את הסבא שלי לבית הכנסת לתפילת השבת, והכרתי אנשים מאמינים מסוג יפה שאני לא פוגש כמוהו כיום.

האמונה שלהם הייתה עניינם הפרטי והם לא הציקו לאיש בגללה. גם לא לי.

כשהייתי אמור לישון אצל סבא וסבתא שלי הם נהגו להשאיר מבעוד מועד, עוד לפני כניסת השבת, נורה קטנה דולקת בחדר שהיה סלון וחדר שינה גם יחד, חדר שבו ישנו שלושתנו במיטה הזוגית שאליה הוצמדה גם מיטה צבאית מתקפלת. זה היה החדר היחיד בבית, חוץ ממטבח קטן ומקלחת קטנה עוד יותר. הם השאירו את הנורה דולקת כדי להקל עלי, אבל לפעמים בלילה האור הפריע לי לישון וכיביתי אותו, מבלי לתת את הדעת שאני עושה משהו שמבחינת סבא שלי נחשב אסור – חוטא ועובר על אחת מתרי"ג מצוות.

לסבתא שלי לא ממש היה איכפת. סבא שלי, לעומת זאת, כשכיביתי את הנורה נהג לצחקק במבוכה מתחת לשפמו אבל לא אמר דבר.

הוא גם היה הסבא של בן-דוד שלי יוסי ושל הבת-דודה שלי רותי, הילדים של אח של אמי, אבל בשבילי הוא היה תמיד יותר הסבא שלי מאשר הסבא שלהם, כי להם היה עוד סבא – האבא של האמא שלהם.

הם השאירו את הנורה דולקת כדי להקל עלי, אבל לפעמים בלילה האור הפריע לי לישון וכיביתי אותו, מבלי לתת את הדעת שאני עושה משהו שמבחינת סבא שלי נחשב אסור – חוטא ועובר על אחת מתרי"ג מצוות

לסבא "שלי" קראו בכינוי "זֵיידָה", ואילו לסבא השני של בת דודתי רותי ובן דודי יוסי קראו "אוִפָּפָּה", ותסכימו אתי שזיידה נשמע יותר סבאי, נושא עימו יותר הדרת כבוד של סבא רציני, אותנטי, סבא באלאדי אפשר אפילו להגיד.

*  *  *

כשאומרים "אדם טוב" אני נזכר בסבא שלי.

הוא היה איש תמים וישר, שלא ידע להרע או להציק ומעולם לא עשה זאת. מעולם לא ראיתי אותו מתרגז ומעולם לא הרים קולו על איש. משום כך, אני מניח, מונה פה אחד וללא כל מתחרים לתפקיד גבאי בית-הכנסת.

כשאני חושב על כך היום אני חושב כמה זה מוזר – היום אין כל סיכוי שמישהו כמו סבא שלי היה מקבל את תפקיד הגבאי.

זהו תפקיד שמצריך איסוף ושמירה של התרומות לבית הכנסת, והקצאתן לפי צרכי בית הכנסת והקהילה – אין לי ספק שכיום היו מחפשים מישהו שהוא "שועל", מישהו תחמן, מישהו עם פלפל ועוקץ שיודע "להזיז עניין".

קומבינטור.

בסבא שלי לא היה שמץ מכל אלה.

היה לו רק דבר אחד שכולם ידעו שיש בו, מבלי שהיו צריכים לומר זאת אחד לשני בקול או לבטא במילים בכלל – הוא היה אדם ישר.

והוא היה איש טוב.

ועל אף שהיה מה שמקובל לראות כאדם פשוט – הוא היה פועל ייצור פשוט במפעל נשק של תע"ש, והיה יוצא לעבודתו בארבע וחצי בבוקר כשאוטובוס של המפעל היה אוסף אותו, מצוייד בסנדביץ' של שתי פרוסות לחם עבות מרוחות בריבת תפוזים ונתון בשקית נייר, וחוזר לפנות ערב, וציפורניו היו תמיד עם שאריות שחורות מעבודתו הקשה, לא חשוב כמה עמל לנקות אותן – לא הייתה כל מחלוקת בקרב הקהילה בשאלה מי האיש הנכון להיות הגבאי, וסבא שלי מונה לתפקיד הזה.

זהו תפקיד שמצריך איסוף ושמירת התרומות לבית הכנסת, והקצאתן לפי צרכי בית הכנסת והקהילה – אין לי ספק שכיום היו מחפשים מישהו שהוא "שועל", מישהו תחמן, עם פלפל ועוקץ שיודע "להזיז עניין". קומבינטור

עקב זאת, היה לו כיסא מיוחד בבית הכנסת שכולם ידעו שהוא הכיסא של יצחק שפר ואף אחד לא ניסה אפילו להתיישב בו. גם אם קרה משהו וסבא שלי לא נוכח בתפילה, עניין נדיר לכשלעצמו, הכיסא נשאר ריק.

זה היה כיסא מחובר כיחידה אחת למעין דלפק או שולחן תפילה, כשבדלפק התפילה היה מכסה מתרומם שחשף תא להנחת הספרים, והיחידה הזו הייתה עשויה כולה כמקשה אחת, שולחן וכיסא. והיא הייתה צמודה לצד התיבה – מקום של כבוד.

מקום של כבוד לאיש שמעמדו הכלכלי והשכלתו והכנסתו הכספית וידיעתו בנבכי התורה לא העמידו אותו בשורה הראשונה ואפילו השנייה בקרב קהל העדה ואולי דווקא די קרוב למקומות האחרונים, אם ככה אתם רוצים למדוד אותו.

אבל כנראה שכאיש הגון וטוב לב וישר ותמים לא היו לו מתחרים – זה ההסבר היחיד שמצאתי, ככל שבגרתי בשנים, הסבר לכבוד שזכה לו בחייו מהקהילה שבה ואיתה התפלל.

ואצל סבא וסבתא שלי חגגתי את לילות הסדר הראשונים של חיי.

*  *  *

ככל שאני חושב על זה, אלו היו ככל הנראה גם לילות הסדר האחרונים של חיי.

כל לילות הסדר שחגגתי אחר כך, אחרי מותם של סבא וסבתא שלי וככל שבגרתי ונעשיתי אני עצמי לאב ולבעל משפחה ולאדם שאחראי על חינוכם של אנשים אחרים והתאמתם לעולם הזה, כך הלכה וגדלה בי הסלידה מההגדה ומהטקסים הפגאניים שבה וממה שהיא והערב הזה מבטאים, ויותר ויותר הוא הפך עבורי לארוחה משפחתית חגיגית גרידא, שהמשפט החגיגי היחיד שקוראים בה הוא – "שולחן עורך".

אני מת על המשפט הזה בהגדה.

גם עכשיו כשאני כותב אותו, טעם מרק העוף והקניידלעך של סבתא שלי והגפילטע-פיש והחזרת והעוף המבושל עם בבלעך, שהיא שעועית לבנה מבושלת, ומלפפון חמוץ תוצרת בית – כל אלו עולים בפי והוא נמלא רוק.

לא פלא שהעם היהודי אחרי כל צורר שגמר לחסל התיישב לאכול – אין כמו האוכל היהודי העממי והפשוט.

הגם שאני חייב להודות כאן שיש עוד משפט או ביטוי בהגדה שאהבתי תמיד – כי מאז שהייתי ילד ועד היום, ואני בשנת חיי השישים ושש, גם אם ניהלתי ענפים בקיבוץ והייתה לי חברה בע"מ לניהול קיבוצים וגידלתי חמישה ילדים וכיום גם יש לי נכדים, אין מצב שאזכר בשורה המדברת על "בן זומא" ולא אגיב.

מהשורה הזו ישחרר רק המוות.

מאז שהייתי ילד ועד היום, ואני בשנת חיי ה-66, גם אם היתה לי חברה בע"מ לניהול קיבוצים וגידלתי 5 ילדים וכיום גם נכדים, אין מצב שאזכר בשורה המדברת על "בן זומא" ולא אגיב. מהשורה הזו ישחרר רק המוות

ובסוד אגלה לכם כאן שגם את דזבין אבא אהבתי תמיד.

כי זובי נשאר זובי, מה לעשות.

*  *  *

עם סבא שלי הלכתי בראש השנה לשמוע תקיעת שופר, ובסוכות סבא שלי היה ישן בסוכה שאבא שלי עזר לו תמיד לבנות, והוא נהג להכין לי דגל שבראשו תקוע תפוח-עץ שבו תקוע נר, וככה הלכנו לבית הכנסת להשוות דגלים ונרות עם שאר הילדים, והדגלים היוקרתיים היו תמיד אלו שהיו פזורים בהם פירורים נוצצים כסופים. בפורים נהגתי ללכת עם סבא שלי לבית הכנסת לאכול אוזני המן, ןבפסח חגגנו אצלו – הורי ואני ורותי ויוסי בני הדודים שלי והוריהם – את ליל הסדר – שלוש שעות ארוכות ומלהיבות בשעה הראשונה ומשעממות עד מוות ומייגעות בשאר הזמן.

אבל במהלך הטקס נהג סבא שלי לבצוע חתיכה מהאפיקומן ולהחביא אותה מתחת לכרית הענקית שעליה ישב, מקום קבוע וידוע שאליו נהגתי להגיע בעת שסבא שלי הלך לשירותים – עוד טקס קבוע שנועד לאפשר לי לגנוב את האפיקומן – ואז לקראת סיום הערב הגיע הרגע שסבא שלי מחפש את האפיקומן שהחביא ואינו מוצא, וכולם נכנסים ללחץ-כביכול ושואלים אותי מה אני רוצה תמורת האפיקומן כדי שניתן יהיה לסיים את הערב, ואני ורותי ויוסי מבטאים כל אחד את משאלתו הכמוסה.

וכולם מבטיחים לנו שאין בעיה – נקבל את זה.

כנראה שיש איזה טקס שרשום בהגדה שלא גיליתי אותו, כי בין אם אמרתי שאני רוצה מכונית של כיבוי אש, או סט של בובות חיילים, או רובה צעצוע או אקדח בוקרים, בסוף תמיד קיבלתי פיג'מה תוצרת "אתא".

ולמדתי שבחיים לא כל מה שרוצים מקבלים.

לפעמים אפילו לא משהו דומה.

כנראה שיש איזה טקס שרשום בהגדה שלא גיליתי אותו, כי בין אם אמרתי שאני רוצה מכונית של כיבוי אש, או סט של בובות חיילים, או רובה צעצוע או אקדח בוקרים, בסוף תמיד קיבלתי פיג'מה תוצרת "אתא"

אז החיים נראים לי עכשיו, בגילי, כמו פיג'מה של "אתא", ואני אומר תודה ולא מתלונן. זה מה יש.

*  *  *

סבא שלי נפטר, כאמור, שלושה חודשים אחרי שסבתא שלי הלכה לעולמה, ולא ראיתי אותו מאז – למעט פעם אחת.

זה היה כבר בתחילת שנות האלפיים, יותר מעשרים שנה אחרי שמת. מה שקרה הוא שבתחילת שנות האלפיים, יומיים לאחר קריסת מגדלי התאומים, לאחת מבנותיי הייתה תאונת דרכים קשה בתקופת שירותה הצבאי והיא שכבה בטיפול הנמרץ הנוירוכירורגי ולאחר מכן בבית החולים לווינשטיין תקופה ארוכה ללא הכרה.

לא ידענו מה צפוי לקרות הלאה והאם תתעורר.

באחד הלילות בתקופה ההיא הופיעה סבא שלי אצלי בחלום. זה אינו דבר אופייני לי, לחלום על דמויות ולשוחח איתן בחלומות, ועל כן יש להניח שהייאוש והצער הרבים של אותה תקופה גרמו לכך.

הוא היה לבוש בגלימה לבנה וצחורה של מלאך, הסבא שלי, וכשראיתי אותו בחלומי עלתה בי המחשבה שזה היה כל כך צפוי – אדם טוב וטהור שכמותו שימצא את מקומו לאחר מותו כאחד המלאכים. אין דבר נכון מזה, חשבתי אז, וקראתי אליו בייאוש: "סבא, תעשה משהו!"

והוא חייך את חיוכו הטוב והנבוך, ואז צחקק מתחת לשפמו במבוכה, ואני התקרבתי אליו לחבק אותו, וכשהתקרבתי אליו ראיתי שהגלימה הלבנה שחשבתי אותה לגלימה של מלאך הייתה הכותונת של המוסד בו סיים את חייו לאחר שחלה, לאחר פטירתה של הסבתא שלי. אז התקרבתי אליו עוד כדי לנצל את ההזדמנות להיפרד ממנו, הזדמנות שלא הייתה לי כמותה טרם שנפטר.

התקרבתי אליו לחבק אותו, וכשהתקרבתי אליו ראיתי שהגלימה הלבנה שחשבתי אותה לגלימה של מלאך הייתה הכותונת של המוסד בו סיים את חייו לאחר שחלה, לאחר פטירתה של הסבתא שלי

וחיבקתי אותו, חיבקתי חזק, ושמתי את ראשי על כתפו ובכיתי בקול, בכיתי עליו ועל בתי ששכבה ללא הכרה, בכי שכמותו לא הרשיתי לעצמי לבכות כשהייתי ער, בכי מר אבל משחרר.

ואז התעוררתי.

ומאז לא ראיתי אותו עוד.

"הזמן של הדי בן-עמר" הוא בלוג אישי בזמן ישראל, הכולל סיפורים ורשמים. הדי בן-עמר הוא סופר וחבר יד חנה, שפרסם ספרים כמו "בשם שמים" ו"הביוגרפיה החולנית של הדי בן-עמר", ומביא בכתביו סיפורים אמיתיים מהחיים המשלבים הומור וביקורת.