ליל הסדר הוא האירוע השנוא עלי מכל. הוא שנוא עלי מכל החגים, מכל המועדים ומכל האירועים החגיגיים שנגזר עלינו לעבור במהלך שנה אחת. האמירה הזו נשארת נכונה ועל כנה גם אם אכלול בה את החגים היהודיים החיצוניים לתורה, שזה אומר בריתות, מסיבות בר-מצווה וחתונות – אני יודע שאלו האחרונים הם אירועים על גבול האסון, אבל ליל הסדר גרוע בעיני גם מאלה כולם.

ליל הסדר שנוא עלי מכל האירועים החגיגיים שנגזר עלינו לעבור במהלך השנה. כולל החגים היהודיים החיצוניים לתורה: בריתות, בר-מצוות וחתונות – אירועים על גבול האסון, אבל ליל הסדר גרוע בעיני גם מאלה

הירשמו עכשיו לניוזלטר היומי

ככה זה – וברור לי שאני מדבר בשמי בלבד.

ליל הסדר שנוא עלי מכל החגים והאירועים מהטעם הבא: הוא מבטא בעיניי את המהות והתמצית של תורת הגזע היהודית, או אם להשתמש במטבע שטבע ישעיהו לייבוביץ' – תורת הגזע היהודו-נאצית, זו הרואה בעם היהודי עם נבחר, על כל מה ש"עם נבחר" אומר, ואת שאר העמים כשטיח לרגליו.

ואוי להם, לאותם עמים, אם לא ימלאו את תפקידם זה – כי אז:

"שפוך חמתך על הגויים אשר לא ידעוך".

לא ידעוך משמעותו – לא הכירו בך כאליל היחיד מבין האלילים הרבים, האלוהים היחיד שישנו, השולט ביקום ובעולם, זה שנתן לעם ישראל את התורה. ועל כן, מאחר ולא ידעוך, גם לא הכירו בבחירה שלך, בחירה בעם היהודי כעם הנבחר:

"עם סגולה, גזע כוהנים וגוי קדוש"

תורת הגזע הנאצית לא ידעה להגדיר עם נבחר וגזע עליון יותר טוב מזה.

ואם לא הכירו בבחירה שלך – אחת דינם.

*  *  *

סבא שלי היה אדם דתי. הוא היה הסבא החורג שלי, אבל הוא היה הסבא היחיד שידעתי, והוא היה הסבא היחיד שהיה לי. הוא איבד את כל משפחתו בשואה, וכשעלה לארץ אדם יחיד ובודד פגש כאן את סבתא שלי מצד אמי, אלמנה עם שני ילדים חיים ואם שכולה לבת שנספתה בשואה. הבת שלה, אחות של אמי, נספתה בשואה עם בעלה ושתי בנותיה. סבתא שלי והסבא החורג שלי, הוא הסבא היחיד שהיה לי, התחתנו כאן, בארץ. סבא שלי היה אדם מאמין, על אף שאיבד את כל משפחתו במחנות הריכוז של הנאצים, וסבתא שלי הייתה בתו של רב, שגדלה בבית דתי למהדרין, ועל כן אורח החיים שסבא וסבתא שלי ניהלו בביתם היה דתי למהדרין אף הוא.

את לילות שבת נהגתי להעביר בביתם, כולל הדלקת הנרות והקידוש והברכה על החלות ואפילו הליכה לבית הכנסת עם סבא שלי לפני שנכנסה השבת. הסיבה שאת כל השבתות שלי עשיתי באווירה הדתית הזו הייתה פשוטה – כיוצאי העדה הרומנית הגאה והחילונית בדרך כלל, נהגו הוריי לצאת מדי שישי בערב למפגשי חברים מהקהילה הרומנית הענפה, ושם נהגו לשחק כמקובל באותם ימים – הגברים פוקר והנשים רמי אבנים. כדי שיוכלו לעשות זאת היו הוריי צריכים להשאיר אותי אצל הסבא והסבתא – כל יום שישי.

כך גדלתי כשאני מעביר את השבתות באווירה דתית, וכמותן גם את החגים – ביניהם את ליל הסדר, שסבא שלי חגג תמיד כסדרו וכהלכתו, מדקדק בכל מצווה על קוצה של י'.

כילד, ליל הסדר היה דווקא החג והאירוע האהוב עלי – זה היה ערב קסום שכולו התעסקות במיני טקסים משונים ומרתקים, אכילה כזית ממרור ומצה, טבילה במי מלח ובציעה והטמנה של אפיקומן במקום שבו אוכל לגנוב אותו, טיפטוף של יין על המפה בעשרת המכות, לגימה של ארבע כוסות, ומיני רבנים מרבנים שונים ומשונים שהיו נותנים בהם סימנים כמו דצ"ך ועד"ש ובאח"ב, וקושיות והסבה על צד שמאל ומיני דיינו וחד-גדיא, ושיא השיאים מכולם – רבי בן זומא, ששנים נקרעתי מצחוק בכל עת שבה קראו בשמו.

מה לעשות – לא הייתה לי על זה שליטה.

כילד, ליל הסדר היה דווקא החג והאירוע האהוב עלי – זה היה ערב קסום שכולו התעסקות במיני טקסים משונים ומרתקים, אכילה כזית ממרור ומצה, טבילה במי מלח ובציעה והטמנה של אפיקומן במקום שבו אוכל לגנוב אותו

ובין השורות ובין השיטין הבנתי, כילד, מה שהצטייר מאוד ברור מכל הסיפור הזה – שפרעה היה איש רע, וסרב לתת ליהודים לצאת, ועל כן מן הראוי היה שכל מצרי ומצרי – שימו לב! כל איש ואישה במצריים ויהיה מי שיהיה ובלבד שהוא מצרי! – וכל בית ובית שביניהם, יוכו במכה הנוראה מכולם – אצל כולם ימותו הבכורות!

לא רק הבנים הבכורים, אם טעיתם לחשוב. מדובר היה בכל בכור ובכורה, אם רק הבנים הבכורים נראים לכם לא מספיקים לצורך העניין – גם הבנות הבכורות, וגם הבקר והכבשים והעופות וכל מה שהיה ברשותם של המצרים הללו, מכולם מתו הבכורות והבכורים.

ואתם מוזמנים לקרוא את הפרשנויות השונות לאירוע.

למה הדבר דומה, כדי לקבל קצת פרופורציה לזמננו? הדבר דומה לכך שאם פוטין אדם מרושע – ואין זה משנה אם מרושע משמעותו רק רוצח אנשים, או גם כולא ומעלים מתנגדים וחפים מפשע, וגם שולח זרועותיו למדינות שונות בעולם ומתערב בענייניהם, ומה לא – אם פוטין איש מרושע ועיקש, כל 144 מיליון אזרחי ותושבי רוסיה ייענשו ואחד מילדיהם ימות, כי המנהיג שלהם רשע.

אז המצרים ופרעה, כאמור.

כי ככה זה. כי אנחנו יהודים וחוץ מאיתנו, ברור היה לי כילד שקורא את ההגדה, שאף אחד לא באמת נחשב ואף אחד לא באמת שווה.

העולם נברא עבורנו, כל מי שאינו יהודי הוא סוג של טעות, או נועד לשמש את העם הנבחר ואת אלוהיו, ואם לא יעשה את המוטל עליו, אחת דינו – למות.

אני בסך הכל מתאר את תמונת העולם שאיתה גדלתי עד גיל מסוים, אבל שלא תהיה לכם טעות – כל ילד שעובר ערב כזה עם ההגדה הזו מקבל את אותה תמונה בראש, ושלא יספרו לכם אחרת.

מי שמספר לכם אחרת, מספר לכם סיפור אגדה – כמו האגדה על יציאת מצרים.

וההגדה היהודו-נאצית הזו מאפשרת למאמינים בה לשלוט על 2,987,000 פלשתינים בשטח כבוש, במדיניות גלויה וברורה של אפרטהייד – ולחגוג חג חירות!

חירות?

אבל אין כאן כל בעיה, מטבע הדברים, כי מדובר בגזע עליון מול גזע נחות, כך שהמונח אפרטהייד לא שייך לכאן – אלו הזכויות הטבעיות של כל אחת מהקבוצות האתניות, יהודים ופלשתינים, כמו שהאליל שנקרא אלוהים כנראה אמר.

לא ככה?

חוץ מאיתנו היהודים, היה לי ברור כילד מקריאת ההגדה שאף אחד לא באמת נחשב או שווה. העולם נברא עבורנו וכל מי שאינו יהודי הוא סוג של טעות, או נועד לשמש את העם הנבחר ואת אלוהיו, אחרת אחת דינו – למות

ורק צריך לראות מעשי היום יום של נוער הגבעות כדי להבין – אלו חניכים טובים ויקרים של ההגדה לפסח.

כמו גם של שאר ייצרני הגזענות הסמויים והגלויים שהיהדות הדתית לכל זרמיה וסוגיה ייצרה.

אין כמו קריאה בהגדה כדי להבין לא רק חלק גדול ממה שנקרא "הציונות הדתית" אלא גם חלק גדול מהאנשים שאינם נתפסים כדתיים, ואלו הנקראים מסורתיים, ובסך הכל – חלק גדול מהאוכלוסייה היהודית במדינת ישראל.

ביניהם גם צאצאים של אנשים ששרדו את השואה, או משפחות שלא שרדו אותה.

כי בנו בחרת מכל העמים.

חג חירות שמח, כן?

"הזמן של הדי בן-עמר" הוא בלוג אישי בזמן ישראל, הכולל סיפורים ורשמים. הדי בן-עמר הוא סופר וחבר יד חנה, שפרסם ספרים כמו "בשם שמים" ו"הביוגרפיה החולנית של הדי בן-עמר", ומביא בכתביו סיפורים אמיתיים מהחיים המשלבים הומור וביקורת.