סיפור לחג הנַכּבה ואני

חלון שבור מפגיעת כדור רובה בבית חולים בטולכרם ב-25 במאי 2002 (צילום: AP Photo/Brennan Linsley)
AP Photo/Brennan Linsley
חלון שבור מפגיעת כדור רובה בבית חולים בטולכרם ב-25 במאי 2002

מאז שאני זוכר את עצמי חינכו אותי שבצפירה אני אמור לעמוד דום ולהרכין את הראש.

זאת הסיבה, אגב, שבמלחמת המפרץ הראשונה עמדתי דום והרכנתי ראש שלושים ותשע פעמים. הילדים שלי צרחו מהחדר האטום: "אבא, בוא כבר! אבא, בוא כבר!" אבל לא יכולתי לזוז עד שהצפירה הסתיימה. עמדתי דום והרכנתי ראש לזכר העובדה שמסביב נופלים טילים עם ראש נפץ של חצי טון טי-אן-טי ואילו הבית שלי עטוף ניילונים וסרטי הדבקה; עמדתי דום לזכר חורבן הבית הראשון והשני; עמדתי דום לזכר המכבים, לזכר השואה, לזכר מצדה, לזכר הנופלים במערכות ישראל כולן, בקיצור – לזכר כל ההוויה הנורמלית, היום-יומית, השגרתית, שהצלחנו לבנות באורח חיינו כאן במדינה.

וגם לזכר העובדה שחצי מהאנשים ממש מבסוטים מכך. תן לישראלים מלחמה טובה והם מתחילים לשיר.

כשיצאנו מהחדר האטום פנִינו כולנו לטקס החזרה לשגרה שאימצנו לנו באותם ימים: התיישבנו סביב השולחן הקטן בפינת האוכל בדירה הקיבוצית שגרנו בה אז, והתנפלנו על הסיר הפלוגתי של דייסת אורז בחלב שחניה הכינה לנו באורח קבע בכל ימי מלחמת המפרץ.

אני זוכר שהבטתי בילדים שלי, בכל החמישה, יושבים סביב השולחן בדממה, איש-איש שקוע בקערת הדייסה שלפניו, ורציתי להגיד להם כמה אני גאה בהם כממשיכי דרכם של יהודה המכבי, של בר-כוכבא, של מרדכי אנילביץ', של משה דיין (גם הילדים שלי זיינו מגיל צעיר בלי הכרה את כל מה שזז). רציתי להגיד להם מילים ראויות למצב, מילים של קוממיות, מילים שבבוא יומם להתגייס לצבא יוכלו לקחת אותן עימם – למארבים בגבול או מעֵבר לו, לשיטור בשטחים, להשפלת פלסטינים במחסומים, לנָבּוּט שבו יכו ערבים. חיפשתי את המילים המתאימות במשך דקות ארוכות, ולבסוף אמרתי: "נראה לי שהקינמון מוסיף איכות מיוחדת לדייסה הזאת, אתם לא חושבים?"

וכולם נענעו בראשיהם לאישור, כי הפה שלהם היה מלא.

* * *

מכל הצפירות, לצפירה של יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל יש בשבילי משמעות מיוחדת – היא מזכירה לי שאני כישלון.

צריך להבין שמגיל עשר גדלתי בשכונת רמת-חן שברמת-גן, ולמדתי בבית הספר היסודי רמת-חן ובבית הספר התיכון בליך והייתי חניך ומדריך וראשג"ד בצופי רמת-חן – כל המוסדות הללו, פורמליים ובלתי פורמליים, חינכו אותנו למות בשביל המדינה. עד היום כשאני עומד דום בצפירה וראשי מורכן אני מרגיש שבגדתי במוסדות הללו כולם. שלא הגשמתי את החלום.

עובדה – נשארתי חי.

זה אמנם מצב זמני – עם עודף משקל, כולסטרול ולחץ דם, התקף לב ברזומה ותורשה משפחתית בעניין ההוא של המעי הגס, ותאונות הדרכים והכול, ואני גם לא בטוח שלקום בבוקר מוקדם כל יום ולהתחיל עוד יום מטורף עד מאוחר בערב, יום אחרי יום, נקרא חיים – אבל בכל זאת, על פי הגדרה קלינית מקובלת, אני עדיין חי.

בניגוד לכל מה שחינכו אותי לעשות.

* * *

בכל יום זיכרון יש זמן מסוים שבו אני יושב מול המסך וקורא את השמות העוברים בסך. אני לא יודע לומר את הסיבה. אולי רגשות האשם.

אז אני יושב וקורא בדממה את השמות.

וכך אני מתרשם ולומד שמשנה לשנה משך הזמן שבו נחשף כל שם הולך ומתקצר. אפשר להבין את זה – כל שנה מצטרפים חללים חדשים לרשימה ואילו יום הזיכרון נשאר רק עשרים וארבע שעות. יש מעת לעת באינטרנט עצומות שקוראות להקדים את יום הזיכרון ביום, כדי לאפשר מִרווח בין יום הזיכרון ליום העצמאות, בין אֵבל לחג. העצומות הללו גרמו לי לחשוב על הרצת עצומה נוספת שאני מתכוון ליזום באותה הזדמנות: להאריך את יום הזיכרון ליומיים, שיהיה מקום בערוץ 33 לכל המצטרפים החדשים שעוד יהיו.

שאפשר יהיה לתת לכל אחד זמן ראוי.

שהרי רוח המפַקד שעל פיה המדינה שלנו בנויה מחייבת שיהיו עוד.

* * *

בזכות החינוך שקיבלתי בכל המוסדות שציינתי קודם, וגם בזכות הסיפורים שאבי סיפר לי על האנטישמיות שממנה סבל ברומניה כילד וכבוגר, הייתי בכל שנות צעירותי פטריוט גדול. כשהיינו עומדים במסדר בצופים אפילו הצדעתי לדגל בהצדעה צופית. לא להאמין. אבל כמו שקורה עם הרבה פטריוטים גדולים, גם לי זה עבר אחרי שגיליתי את הסקס. התחלתי להתעניין בדברים רציניים יותר. התחלתי לראות את העולם בעיניים אחרות.

כשהטירוף המשיחי הלך והתפשט במדינה לאחר מלחמת ששת הימים, והמתנחלים למיניהם החלו לזיין את האדמה ולעשות בה חורים שאחר כך קראו להם בשם התנחלויות, קיוויתי שיבוא יום והחברה הציונית-דתית תיעשה ליברלית יותר, וצעיריה יגלו גם הם את הסקס לפני שמוחם ונפשם יורעלו לחלוטין בהזיות משיחיות, וכל האנרגיה המיותרת הזו שהולכת לדרוך על אנשים ועמים אחרים תופנה לאפיקים מועילים יותר לחברה.

אבל בינתיים הם רק הולכים ומתחרדים. הולכים ומקצינים. כמה שיותר משיח ופחות סקס כך יהיו לנו יותר נערי גבעות מטורפים. אומרים לנו שאלו עשבים שוטים אבל כמי שהיה שנים רבות חקלאי אני יודע שני דברים – הראשון, שעשבים שוטים מתחילים תמיד ליד השטוצר, הברז הראשי, שבמקרה שלנו אלו הרבנים; והשני – אם לא מדבירים את העשבים השוטים בזמן הם מכסים את כל השדה.

ואצלנו חדלו מלהדביר אותם מזמן, על כן זה מה שקורה.

* * *

אין מה לעשות – יום העצמאות בשנים האחרונות מזכיר לי את הנכבה.

אולי זה בגלל שהיו לי חברים ממחנה הפליטים טול-כרם שממזרח לעיר, וממחנה הפליטים נוּר-שַמס שבהמשך אותו כביש, ואולי בגלל שכשפרצה האינתיפאדה השנייה, באוקטובר 2000, הייתי מתוסכל כל כך מפריצתה כי הסימנים לבואה היו כתובים באותיות גדולות על הקיר, אבל אף אחד לא באמת רצה להסתכל. ואף אחד לא עשה כלום למנוע אותה.

ועוד מעט אחבר את התסכול הזה לנכבה. סבלנות.

* * *

מאז שנחתמו הסכמי אוסלו כולם חיו באשליה שדברים השתנו מהותית, ושרוח חדשה מנשבת, וזה היה נכון בעיניי כל עוד נסעתי לטול-כרם ולשכם והתקבלתי בחיוך רחב, כמו אורח רצוי, במרכז העיר, וישבתי עם חברים, והרגשתי את התקווה מפעמת באוויר. אני זוכר שחיפשתי פעם מקום חניה במרכז טול-כרם, מקום שבו החניה אסורה, והשוטר שעמד שם וכיוון את התנועה חייך אלי ואמר: "זה בסדר, תחנה פה. לישראלים אנחנו מרשים."

וכששאלתי: "ואם יבוא שוטר אחר?"

הוא אמר: "אל תדאג. אני כאן."

סתם מקרה אחד מרבים. פתאום אחרי הסכמי אוסלו פגשתי בטול-כרם ובשכם הרבה פנים מחייכות.

אבל ההתנחלויות המשיכו לצמוח באותו קצב ואף יותר – כשכבר ירד הפחד מהאבנים המושלכות בכבישים ומבקב"חים (בקבוקי-חרא) ומבקת"בים (בקבוקי-תבערה), והחיים למתנחלים נעשו נוחים יותר.

במחסומים, לעומת זאת, ההשפלות של הפלסטינים העוברים לעבוד בישראל המשיכו כאילו כלום לא קרה. עניין של יום ביומו.

מי שעבר פעם השפלה כזו סביר שיחלום על פיגוע התאבדות.

הייתי אז – בשנות התשעים – המא"ז (מפקד אזור) של יד-חנה, הקיבוץ שישב על קו התפר ובצמוד למחסום טול-כרם, וראיתי את ההשפלות שחווים הפועלים מדי יום. זה כבר היה אחרי הסכמי אוסלו, לא לפניהם. נסעתי באותם ימים של תחילת שנות התשעים, ימי ההקלות כביכול של הסכמי אוסלו ביחס לאוכלוסיה הערבית, שוב ושוב אל מפקדי הפלוגות ששירתו באזור טול-כרם והסביבה ואל מפקדי הגדודים – גם למח"ט הגעתי – של אותן יחידות שחייליהן עמדו במחסומים שבאזור.

ביקשתי שירסנו את חייליהם. תיארתי להם את ההתנהגויות של החיילים כשקצין בכיר ובעל תפקיד כמו מג"ד אינו בסביבה, את ההשפלות שסופגים הפועלים במחסומים ללא שום סיבה, את ההתעמרות בהם מצד חיילים שיכורי כוח ומלאי רגשות עליונות, הרואים בפלסטיני "לא-אדם", וכולם הביעו הזדעזעות ואמרו שיטפלו בעניין מיידית.

מה שנקרא: "ראה את העניין כסגור!".

אבל שום דבר לא נסגר, כמקובל. היחידות התחלפו מדי זמן וכל יחידה באה עם המצאות חדשות זדוניות וסדיסטיות משלה, והרגשתי איך הרתיחה בשטח עולה מיום ליום.

כשפרצה האינתיפאדה השנייה חשבתי כמה זה היה צפוי.

דיברו על כך שערפאת תכנן להבעיר את השטח, דיברו על כך שאריק שרון סיפק את הניצוץ כשעלה אל הר הבית, אבל האמת היא שהשטח כבר בער בעירה שלובתה בתסכול של שבע שנים. הבעירה הזו רק חיפשה מקום להתפוצץ.

מספיק היה בשנים הללו לשבת על כיסא מול מחסום טול-כרם ולראות איך הבעירה הזו מוזנת מדי יום ביומו.

* * *

בינואר 2006 זכתה תנועת חמאס ברוב בפרלמנט הפלסטיני בעזה. שופרות התעמולה הישראלית מיהרו להסביר לנו מעל כל גבעה רעננה שהדבר מצביע על הקצנה בקרב האוכלוסייה בשטחים. אבל בספר שלי, "בשם שמים", רומן פוליטי המתאר את הפיכתה של מדינת ישראל למדינת הלכה בעתיד (יצא לאור ב-1998), כבר מתוארת עליית חמאס ושליטתו בשטחים במקום תנועת הפת"ח. שמונה שנים לפני שהדבר קרה באמת.

הסיבה שהתהליך היה ברור לי הייתה פשוטה: ראשי פת"ח-טוניס שהגיעו לשטחים לאחר הסכמי אוסלו השתלטו על כל חלקה טובה ומכניסה בשטחים, הכניסו בני משפחה לתפקידים מרכזיים ובעלי משכורות שמנות, והקימו שלטון מושחת ומסואב – בדומה לכל שלטון, אם אתם קוראים במקרה עיתונים ישראליים.

קוראים, נניח, על השלטון אצלנו במדינה.

הציבור הפלסטיני בשטחים מאס בהם, באנשי פת"ח-טוניס. הורדת הפת"ח ועליית חמאס הייתה רק עניין של זמן. חמאס היה האלטרנטיבה היחידה לשלטון המושחת. לא היה לזה קשר להקצנה – זו הייתה מחאה פנימית.

כשחמאס עלה לשלטון עקבתי אחר ההסברים המלומדים בתקשורת כאילו עלייתו נובעת ממגמת ההקצנה, והייאוש אחז בי משתי סיבות: האחת, אם אכן זה המידע שיש בידי גורמי המודיעין הישראליים – איך אפשר לחיות עם איכות מודיעין כזאת? על מי עוד נשאר לסמוך?

ומנגד, האפשרות הסבירה יותר היא שגורמי המודיעין הישראליים אכן ידעו את הגורמים האמיתיים לעליית חמאס, אבל העדיפו לשתוק ולהניח להסברים התואמים את הרוחות הפוליטיות של השלטון להתפשט בציבור, במגמה ללבות את רוח השנאה ההדדית ואת רוחות המלחמה – אפשרות זו בעיני מפחידה עוד יותר.

כי אם אכן זה מה שקרה – על מי באמת נשאר כבר לסמוך?

* * *

על כן, כשפרצה האינתיפאדה השנייה, הייתי כאמור מתוסכל. חשבתי שאם הישראלים יבינו מהי נכבה בעיני הפלסטינים, תהיה בכך תרומה כלשהי להבנת הצד האחר, ואולי תחילתה של התמתנות ונכונות בצד הישראלי להקשיב באמת.

אני יודע היום כמה נאיבי זה נשמע.

התחלתי לכתוב את סיפורו של הכפר קָקוּן, שיושב במרחק הליכה מיד-חנה.

* * *

הכפר קקון מנה ארבעת אלפים איש בתקופת מלחמת העצמאות, ונכבש בידי יחידה של חטיבת אלכסנדרוני. אחר כך הוא נמחק. באזור יושב היום מושב אוֹמץ.

במסגרת ההכנות לכתיבת הספר על קקון ראיינתי לוחמים מאלכסנדרוני שנטלו חלק בכיבוש הכפר – חלקם בבתי אבות ובבתים סיעודיים – וראיינתי קשישים במחנה הפליטים טול-כרם. נפגשתי גם עם ערבים ישראלים מכפרי הסביבה, סביבת מגוריי – יאמה, ג'ת, באקה-אל-גרבייה וזמר.

שמעתי מערבים קשישים מהכפרים הישראליים איך חייבו אותם לרכוש כדורים בכספם ולהצטרף להגנת הכפר קקון, לתמוך בתושבי הכפר ובכוחות העיראקיים שישבו שם, ואיך הכוחות הישראליים ירו עליהם בתותחים.

"היו להם הרבה תותחים, ליהודים", סיפר לי אחד הקשישים מבאקה אל גרבייה.

ושמעתי מלוחמי אלכסנדרוני קשישים איך הם הביאו תותח לקיבוץ המעפיל – תותח יחיד שהיה ברשותם.

"הזזנו אותו כל הזמן ממקום למקום", סיפר לי מי מהם. "רצינו שייווצר הרושם שיש לנו מספר תותחים שיורים על קקון".

שמעתי מלוחמי אלכסנדרוני איך הם מצאו את הכפר קקון כששדותיו בשיא היבול.

"ניזונו מהיבול הזה זמן רב ", סיפר לי לוחם קשיש. "בעיקר בצל. אבל כמה בצל על האש ובצל מטוגן אתה יכול לאכול? בסוף לקחנו ארגזים עם בצל לצרכניה של כפר חיים וסחרנו בו שם – החלפנו במוצרים אחרים ומצרכי מזון אחרים. כסף לא היה לנו, אבל מי צריך כסף כשאתה מלא בצלים?"

ושמעתי קשישים במחנה טול-כרם שזוכרים עדיין איך נטשו את הכפר קקון בדיוק כשהשדות החלו לתת תבואה, בתקופת ההבשלה של השדות.

הם סיפרו לי גם כי היה מי שניסה להתגנב בלילה מאזור טול-כרם אל הכפר כדי לקצור ולאסוף יבול מהשדות הללו.

"הם היו מסתננים בלילה חזרה לשדות לקטוף את היבול", אמרו לי חבר'ה מאלכסנדרוני. "אז ירינו לתוך החושך כששמענו רישרושים וקולות".

ושמעתי מקשישי מחנה טול-כרם איך הם הלכו שלושה לילות אחרי שאחד הכפריים התגנב מטול-כרם אל עבר שדות קקון ולא חזר, לחפש אותו. "מצאנו את הגופה שלו בשדות", סיפרו לי. "וידענו שהוא שאהיד – כי העור שלו היה עדיין מלא חִיוּת ולא החל להירקב והעיניים שלו היו עדיין מבריקות!"

שמעתי מאחד מחיילי אלכסנדרוני שהחיילים העיראקים בכפר היו קשורים זה לזה בשלשלאות כדי שלא יברחו מהעמדות. הוא סיפר לי שהגופות צולמו לעיתון כשהן קשורות בשלשלאות ברגליהן, אבל לא מצאתי לסיפור הזה שום אימות מאף אחד שהשתתף בקרב הזה, לא מקשישי טול-כרם ולא מזקני הכפרים הערביים בישראל.

"קשורים אחד לשני?" אמר לי אביו של מכר מהכפר יאמה. "העיראקים? לא היה דבר כזה! מאיפה הוצאת את זה?"

"ככה סיפרו לי", אמרתי. "אין לי מושג מה היה באמת".

והנה, יום אחד נסענו חניה ואני לכמה ימי חופשה במטולה. במסעדה משפחתית כלשהי ישבנו במרפסת הרחבה והמתנו להגשת המנות שהזמנו. בשולחן שלידנו ישב אדם שופע שיער ששערו לבן וקשה לזהות בו גיל – אולי שישים.

מהדרך בה דיבר אל בעלת המסעדה הבנו שהם קרובי משפחה, הוא והיא.

"מאין אתם?" הוא שאל.

"יד-חנה", אמרתי.

"יד-חנה!" הוא קרא בקול. "עשיתי בזמנו עבודת מחקר גדולה על כפר שיושב בסביבה שלכם".

ואז אמר: "על קקון שמעת?"

"אתה צוחק?" אמרתי לו. "אני בדיוק מנסה לאסוף חומר לספר על קקון!"

"אז אני חוקר תולדות ארץ ישראל במקצועי", הוא אמר. "ועשיתי עבודה מקיפה על הכפר, מימיו בתקופת הצלבנים ועד ימינו אלה".

"אז אולי תוכל לענות לי על שאלה קטנה אבל מטרידה", אמרתי לו. "בכל השיחות עם אנשי אלכסנדרוני שמעתי על החיילים העיראקיים בכפר שהיו קשורים בשלשלאות זה לזה ולעמדות כדי שלא יברחו – מה אתה יכול לספר לי על זה?"

החוקר פרץ בצחוק גדול.

"טוב, תשמע את הסיפור", הוא אמר כשנרגע. "החבר'ה מאלכסנדרוני היו צריכים לפנות את הגופות. לא בא להם להתחיל להרים אחת-אחת. אז הם הלכו לקיבוץ המעפיל והביאו טרקטור, וקשרו את הגופות זו לזו בשרשרת, וקשרו את השרשרת לטרקטור, והתחילו לגרור את הגופות משם – אל תשאל אותי לאן".

הוא הביט בי בחיוך. "בדיוק אז הגיע למקום עיתונאי שהיה גם מצוייד במצלמה. הוא שאל מה זה, החיילים העיראקים הקשורים בשרשרת, והחבר'ה סיפרו לו שהם היו קשורים זה לזה ולעמדות כדי שילחמו עד הסוף ולא יברחו. העיתונאי התלהב מהסיפור, צילם את הגופות הקשורות בשרשרת זו לזו, וככה זה הופיע למחרת בעיתון".

סתם פגישה מקרית במטולה.

* * *

שמעתי במהלך שיחותיי עם קשישים במחנה הפליטים טול-כרם איך הם עזבו את הכפר קקון במהירות, בלילה, תחת מחסה החשכה, כשכל הריהוט וכלי המיטה וכלי הבישול – הכול נשאר בכפר.

"אפילו היו בתים שנשאר אוכל חם בטאבון", אמר לי מישהו.

ושמעתי מוותיקי המושב אומץ הסמוך, המושב היושב על אדמות שהיו שייכות לכפר, איך נוסד המושב: קבוצה של עובדי כבישים, עולים מרומניה, שעבדה באזור עמק יזרעאל, החליטה שעבודת סלילת הכבישים בעמק יזרעאל קשה עליה. הם החליטו לנטוש וללכת ברגל לכיוון שבו אמורה הייתה לדעתם להיות העיר תל-אביב. בדרכם הגיעו, עייפים ויגעים, לכפר ערבי נטוש עם בתי אבן ובתוכם כל הציוד הנחוץ להתארגנות יומיומית: מיטות, כלי בישול, ריהוט בסיסי, שמיכות. הם החליטו להישאר ולהתיישב במקום.

מאוחר יותר היישוב אומץ זז מערבה, לבתים חדשים שנבנו בו.

אבל לאן נעלמו כל הבתים הישנים של הכפר? תהיתי ביני לבין עצמי. לאן נעלמו כל הבתים הללו שהקבוצה הראשונה שהגיעה לכפר מצאה והתגוררה בהם?

ולא מצאתי איש שיידע לענות לי.

"איפה כל הבתים של קקון?" שאלתי את אותו חוקר תולדות ארץ ישראל שפגשתי באורח מקרי במסעדה המשפחתית במטולה.

"אין לי מושג", הוא אמר. "זו תעלומה שאתה תצטרך לפתור".

* * *

יום אחד ישבתי במוסך באזור מגוריי וחיכיתי שהמוסכניק יסיים לתקן את המכונית שלי. איש שנראה כחוזר בתשובה ברסלבי התיישב לידי והמתין איתי. קשרנו שיחה. הסתבר שלא טעיתי – הוא באמת היה חוזר בתשובה ובאמת איש חסידות ברסלב, הגם שהיה לבוש מכנסי חאקי קצרים ורחבים וסנדלים תנ"כיים. הבנתי שאין בין זה לבין הברסלביות שלו סתירה.

שוחחנו. בין לבין הוא סיפר לי שהוא עוסק בהיסטוריה של ארץ ישראל, ואילו אני סיפרתי לו שאני כותב על הכפר קקון.

עיניו אורו.

"קקון, מה? אז תגיד – שאלת את עצמך פעם לאן נעלמו כל הבתים של הכפר?" הוא שאל.

הוא הביט בי בחיוך שהיה כנראה חיוך שובב ואמר: "הרי במושב שעומד שם היום אין שאריות או חורבות של בתים, וכל הבתים היו בנויים אבן ואין שם אבנים כאלה, וחוץ מהמתנ"ס של המועצה שמבוסס על בית ערבי משופץ יחיד, שכנראה היה במרכז הכפר, אין שם כלום".

"אין לי מושג", אמרתי.

הוא הביא את פיו קרוב אל אוזני ואמר: "אתה מכיר את האמפיתיאטרון הקטן של העיירה הסמוכה? זה שבנוי מאבנים כאילו עתיקות?"

"מכיר", אמרתי.

"כל האמפיתיאטרון הזה", אמר וקרץ, "כל השורות של המושבים שעשויות מאבן – כל האמפיתאטרון הזה כולו בנוי מהבתים של קקון".

* * *

אין לסיפור הזה מוסר השכל. לכל שהותנו במקום הזה אין. אבל אם תשאלו אותי למה לא סיימתי לכתוב את הספר על קקון, הרי הסיבה היא זו:

בעיקול הכביש שלמרגלות הגבעה שעליה עמד מרכז הכפר קקון, במקום שנקרא אצלנו "הסיבוב של קקון" ונחשב אז סיבוב מסוכן שהכביש בו משובש ולא תקין, בסיבוב הזה קרתה ב-2001 לבת שלי נינה תאונת דרכים קשה. ישבתי לידה שלוש שנים בבית לוינשטיין, ישבתי וכתבתי את יומן הפגיעה והשיקום, והספר על קקון הונח בצד.

כשנינה הייתה מחוסרת הכרה, בן-דוד שלי הביא מתַקשר שינסה ליצור איתה קשר. סיפרתי למתקשר את הסיפור על קקון. בלילה הוא צלצל אלי ואמר שעשה תִקשוּר.

"הרוחות של קקון רוצות שתניח להן", הוא אמר.

אני לא ממש מאמין בתקשור, במיוחד כשאינני מצליח באמת לתקשר עם מרבית האנשים שאני פוגש ביום-יום. בכל מקרה, דווקא הרוחות של קקון הן שלא הניחו לי, ולא להפך.

כשיצאנו מבית לוינשטיין אחרי שלוש שנים, ארבע שנים מפרוץ האינתיפדה השנייה, הבטתי סביבי והבנתי שחבל על המאמץ – הספר על קקון כבר לא יעניין אף אחד. אף אחד לא רוצה לדעת מה עובר על הצד השני.

ואף אחד לא רוצה יותר לדבר על שלום.

לא אז וגם לא היום.

הרוחות של קקון הניחו לי לבסוף. בשטח מסתובבים פליטים ועל צווארם תלויים בחוט מפתחות של דלתות שכבר אינן קיימות, דלתות של בתים שהפכו לאמפיתיאטרון, אבל יש כבר עַם אחד שהסתובב אלפיים שנה עם מפתחות של בית המקדש ועדיין חולם לבנות אותו, אז מטורפים לא חסרים ולא יחסרו לנו אף פעם, ויום אחד אולי צאצאי אותם פליטים יזכו ויתמזל גם מזלם לעשות נכבה לעם אחר.

כן ירבו. ככה זה בני אדם. חכמה מרובה אין בהם.

תִפתחו ספר היסטוריה כלשהו ותיווכחו.

אז ביום העצמאות אני נוסע לבאקה-אל-גרבייה לאכול חומוס טוב – זה נראה לי הדבר ההגיוני היחיד.

ושיהיה לכם יום עצמאות שמח, אם לקחתם את הכדור הנכון.

פוסטים המתפרסמים בבלוגים של זמן ישראל מייצגים את כותביהם בלבד. הדעות, העובדות וכל תוכן המוצג בפוסט זה הם באחריות הבלוגר/ית וזמן ישראל אינו נושא באחריות להם. במקרה של תלונה, אנא צרו קשר.

תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך

comments icon-01
3
קראתי בעניין רב את כל המאמר, ומשום מה עלתה בי "תסמונת שטוקהולם", רציתי לשאול שאלה קטנה.... ממתי לדעתך מתחילה ההסטוריה שלנו על האדמה הזו..... ומי לא רוצה לחיות יחד על האדמה הזו.... ומי ר... המשך קריאה

קראתי בעניין רב את כל המאמר,
ומשום מה עלתה בי "תסמונת שטוקהולם",
רציתי לשאול שאלה קטנה….
ממתי לדעתך מתחילה ההסטוריה שלנו על האדמה הזו…..
ומי לא רוצה לחיות יחד על האדמה הזו….
ומי רוצח ללא היסוס ומוסר…
וכו…..
סתם שאלות קטנות ומטרידות….

עוד 2,667 מילים ו-3 תגובות
כל הזמן // יום ראשון, 31 במאי 2020
מה שחשוב ומעניין עכשיו

ההשתוללות המכוערת של יאיר נתניהו ברשתות החברתיות גוררת אנשי ציבור ותקשורת לפינג-פונג אלים ומיותר עם בנו של ראש הממשלה ● אם כולנו נתחיל להתייחס אליו כמו אל פעוט בהתקף זעם ופשוט נתעלם ממנו עד שיירגע וילך לישון - אולי הוא יגרום הרבה פחות נזק ● דעה

עוד 961 מילים

מה עם רצון הבוחר?

רבים אוהבים להשתמש בצירוף המילים "רצון הבוחר", במיוחד בהקשר לבית המשפט. לטענתם, שופטי בית המשפט לא נבחרו ולא נבחרים על ידי הציבור, ולכן אסור להם להתערב בבחירות ואסור להם לשבש את רצון הבוחר ולבטל את תוצאות הבחירות.

הצירוף "רצון הבוחר" הפך למעין מילת קסם בפיהם ובמקלדתם של אלה המתעקשים להפגין ידע בדמוקרטיה, ידע שבמקרה הטוב לוקה בחסר.

רבים אוהבים להשתמש בצירוף המילים "רצון הבוחר", במיוחד בהקשר לביהמ"ש. לטענתם, השופטים לא נבחרו ולא נבחרים על ידי הציבור, ולכן אסור להם להתערב בבחירות ולשבש את רצון הבוחר

ובכן, מהו אותו "רצון הבוחר" שמוזכר פעמים כה רבות? רצון הבוחר הוא מה שרוב בעלי זכות הבחירה בחרו ביום הבחירות לכנסת. אם נבחן את הנתונים היבשים נגלה, שרוב הבוחרים בחרו בשלוש מערכות הבחירות האחרונות אנטי ביבי ונגד שחיתות. בבחירות האחרונות 62 מנדטים למחנה אנטי ביבי, לעומת 58 מנדטים למחנה רק ביבי.

אלא שלאחר הבחירות קרה מה שקרה, ומה שקרה הוא שמשרתי הציבור החליטו להתעלם לחלוטין מרצון הבוחר, והקימו ממשלה המנוגדת תכלית הניגוד לרצון הבוחר כפי שבא לידי ביטוי בשלוש מערכות הבחירות האחרונות.

במילים אחרות, מי שבחר לזלזל ברצון הבוחר ולצפצף עליו אלה אותם משרתי הציבור, חברי הכנסת "הנבחרים" שברוב חוצפתם יום אחרי הבחירות החליפו את עורם והתוצאה: ממשלה שהציבור כלל לא רצה וכלל לא בחר בה.

ומדוע סימנתי מירכאות במילה "הנבחרים"? מפני שהעם לא באמת בחר בהם, גם לא בחברי הכנסת של מפלגות שמתקיימות בהן בחירות פנימיות. כלומר, הם לא באמת נבחרו על ידי העם, אלא על ידי ראשי המפלגות או בבחירות פנימיות שרק לחברי המפלגה יש זכות הצבעה בהן.

אם נבחן את הנתונים היבשים נגלה, שרוב הבוחרים בחרו ב-3 מערכות הבחירות האחרונות אנטי ביבי ונגד שחיתות. בבחירות האחרונות 62 מנדטים למחנה אנטי ביבי, לעומת 58 מנדטים למחנה רק ביבי

אבל בזה לא נגמר העניין. מפני שגם אילו כיבדו את רצון הבוחר או למצער התחשבו בו, ואילו הקימו ממשלה כפי שהבוחר התכוון מלכתחילה – עדיין בית המשפט רשאי וחייב להתערב במקרה של חשד לפלילים או נאשם בפלילים משום שזה תפקידו, ללא שום קשר לרצון הבוחר. שהרי אם בית המשפט לא יקבע בעניינים כאלה, מי יקבע?

וכאן אני מגיע לטענה השנייה של אותם אנשים: השופטים לא נבחרים ולכן אסור להם להתערב בענייניה של הרשות המבצעת.

אלה שטוענים טענה זו אינם מבינים את תפקידה של הרשות השופטת במדינה דמוקרטית. אמת, שופטים בבית המשפט לא נבחרים על ידי העם. אבל הם גם לא אמורים להיבחר על ידי העם.

הם לא נבחרים על ידי העם מהסיבה הפשוטה שמשפט אינו עניין פוליטי ואסור להכניס בתוכו פוליטיקה. משפט צריך להיעשות ולהיראות ללא קשר לדעה פוליטית כזו או אחרת וללא קשר לממשלה כזו או אחרת.

שופטים אמורים לשפוט לפי העניין, החוק, הצדק והמוסר – ולא לפי עמדה פוליטית כזו או אחרת של הממשלה או של העם. אין משפט אחד לממשלת ימין ומשפט אחר לממשלת שמאל, יש משפט אחד ושווה לכולן, ללא יוצא מן הכלל. וזה ללא קשר ל"נבחרי" הציבור עצמם, שכאמור, כלל אינם נבחרים על ידי העם.

שופטים לא נבחרים על ידי העם מהסיבה הפשוטה שמשפט אינו עניין פוליטי ואסור להכניס בתוכו פוליטיקה. משפט צריך להיעשות ולהיראות ללא קשר לדעה פוליטית כזו או אחרת וללא קשר לממשלה כזו או אחרת

לכן גם דעתם הפוליטית של השופטים אינה רלוונטית ואינה צריכה להישקל או להיות מובאת בחשבון. שופטים לא אמורים להיבחר לפי השקפתם הפוליטית. אם חלילה ייבחרו כך לא יוכלו לשפוט משפט צדק ויהיו תלויים בחסדיהם של נבחרי הציבור שבחרו בהם ויהיו "חייבים" להם.

בדמוקרטיה חזקה ויציבה פועלות זו לצד זו שלוש רשויות עצמאיות ובלתי תלויות זו בזו: הרשות המחוקקת, קרי הכנסת; הרשות המבצעת, קרי הממשלה; והרשות השופטת, קרי בית המשפט בשבתו כבג"ץ. אלא שבימינו פועלת בעיקר הרשות המבצעת. הרשות המחוקקת שבויה בידיה של הרשות המבצעת ואינה עצמאית ואינה ריבונית, והרשות השופטת מוחלשת, מותשת, מופחדת, מאוימת, מותקפת ולמעשה מנוטרלת.

ומי מחליש את הרשות השופטת, מאיים עליה ונטרל אותה? האיש החזק במדינה, האיש שמתנהל נגדו משפט על שוחד, מרמה והפרת אמונים בשלוש פרשות. ולחשוב שאדם שנאשם בהפרת אמונים נשבע אמונים למדינה ומכהן כראש הממשלה. אין אבסורד גדול מזה ואין סכנה גדולה מזו לדמוקרטיה.

הרשות המחוקקת שאמורה לפקח על עבודת הכנסת לא מתפקדת. באין ברירה פונים לרשות השופטת שתפקח – אלא שזו כאמור הוחלשה ונפגעה אנושות ואין בכוחה לפקח – ונשארנו עם רשות חזקה אחת מעל כולן, והיא הרשות המבצעת בראשות נאשם בפלילים שהקיף את עצמו בחשודים בפלילים ומורשעים בפלילים (דרעי, ליצמן ושות') ובחבורת בובות על חוט שמצייתות לכל הוראה של ראש הרשות המבצעת, שהוא כאמור, נאשם בפלילים.

ובמילים אחרות: הפרדת הרשויות בוטלה. הדמוקרטיה מותקפת ומוחלשת והדיקטטורה בפתח.

אלא שבימינו פועלת בעיקר הרשות המבצעת. הרשות המחוקקת שבויה בידיה של הרשות המבצעת ואינה עצמאית ואינה ריבונית, והרשות השופטת מוחלשת, מותשת, מופחדת, מאוימת, מותקפת ולמעשה מנוטרלת

אם כן, נסכם עד כאן: היו בחירות. העם אמר את דברו שלוש פעמים ברציפות. בבחירות האחרונות החליטו נבחרי הציבור להתעלם מבחירת העם ולהקים ממשלה בניגוד גמור ומוחלט לרצון הבוחר, ומייד לאחר מכן מיהרו ברוב חוצפתם להכריז שזהו רצון הבוחר, ואז איימו על בית המשפט לבל יפריע ולבל יבטל את רצון הבוחר.

בית המשפט, שכאמור שופטיו לא אמורים להיבחר על ידי העם ועליו להישאר א־פוליטי, חייב היה להכריע בשאלה אם חבר כנסת שמתנהל נגדו משפט רשאי לקבל מנדט ולהקים ממשלה. אם בית המשפט לא עושה זאת הוא מועל בתפקידו.

בהכרעה כזו בית המשפט אינו מתעלם מרצון הבוחר וּודאי שאינו מבטל את תוצאות הבחירות, הוא בסך הכול אמור היה לעשות את המוטל עליו ואת הדבר שלשמו הוא הוקם ולמענו הוא קיים: שמירה על שלטון החוק ופיקוח על עבודת הרשות המחוקקת והרשות המבצעת.

אלא שבימינו הדמוקרטיה נפגעה קשות, שלא לומר אנושות, ולנגד עינינו מתרחשת הפיכה שלטונית שמנהלת הרשות המבצעת בראשות הנאשם נתניהו, האיש החזק במדינה.

יאיר בן־חור הוא עורך ספרות, עורך לשון, נקדן, עורך שירה ומשורר. פרסם עד כה ארבעה ספרי שירה פרי עטו וספר מאמרים פילוסופיים, וערך וניקד מאות ספרים אחרים.

פוסטים המתפרסמים בבלוגים של זמן ישראל מייצגים את כותביהם בלבד. הדעות, העובדות וכל תוכן המוצג בפוסט זה הם באחריות הבלוגר/ית וזמן ישראל אינו נושא באחריות להם. במקרה של תלונה, אנא צרו קשר.
עוד 869 מילים

הממשלה אישרה קיצוץ רוחבי של 1.5% לטובת המשרדים החדשים

הקיצוץ יפנה כספים ללשכות ותקנים במשרדים החדשים כמו ההתיישבות, חיזוק קהילתי, רה"מ חליפי ושר במשרד הביטחון ● גנץ: "אנחנו ממש מצטערים על המקרה שבו נורה איאד אל-חלאק; הנושא יתוחקר" ● בניסיון למגר את התפשטות נגיף הקורונה ייפתחו היום מתחמי היבדק וסע של מגן דוד אדום בתל אביב, חיפה ובאר שבע ● משה גפני נבחר ליו"ר ועדת הכספים

עוד 24 עדכונים

ככל שמתקרב המועד שבו ישראל תבקש להחיל ריבונות באופן חד-צדדי על שטחים בגדה המערבית, בעולם מתחילים לזנוח את פרדיגמת שתי מדינות לשני עמים ● במקום זאת, מנהיגים ופעילים בעולם מתחילים לתמוך בפתרון מדינה אחת עם זכויות שוות לכל אזרחיה ● והגדרת ישראל כמדינה יהודית ממש לא מעניינת אותם ● פרשנות

עוד 1,442 מילים

מס במתנה בעלי ערוץ 13 ממתין להכרעת הממשלה על מחיר המלט

מפעל נשר עומד בפני החלטה קריטית: ועדה של משרד הכלכלה צפויה להכריע השבוע אם להטיל מס של עד 30% על יבוא מלט, ולייקר במאות מיליוני שקלים את תשתיות הבנייה ● מונופול העבר מדווח על הפסדים, אך בעליו, האוליגרך לן בלווטניק, הוא גם הבעלים של ערוץ 13, שגם הוא מדמם הפסדים ● וכך שוב פוליטיקה, כלכלה ותקשורת מתערבבים זה בזה תחת שלטון נתניהו ● הגורם הפוליטי הראשון שהנושא ינחת על שולחנו הוא עמיר פרץ

עוד 1,155 מילים

למקרה שפיספסת

11 מי יודע?

שואלים אחד ששוכב עם סכין תקועה בבטנו:
"האם זה כואב לך?"
והוא עונה "רק כשאני צוחק".

זו התחושה אחרי 80 עמודי נימוקים של 11 שופטי בג"צ. קראתי. נימוקי פה אחד עשר בבג"צ. מסמך מדכא, מייאש. בתמצית, קובעים השופטים כי ההבדל בין הלכת דרעי פנחסי, שעל פיה חייב רה"מ לפטר שר שהוגש נגדו כתב אישום, לבין ראש ממשלה שהוגש נגדו כתב אישום – הוא הבדל בין מי שממנה. את השר ממנה רשות מנהלית – ראש הממשלה, ואילו את ראש הממשלה ממנה בעצם הכנסת, הרשות המחוקקת, שהיא ליבת הדמוקרטיה.

שופטי בג"צ מסתמכים רבות על "רצון הבוחר" ומעלימים עין או נרתעים מלהביט למציאות בלבן של העיניים כאשר הבוחרים בחרו ההיפך, נגד ראש ממשלה השקוע עד צוואר בכתבי אישום חמורים שיש עימם קלון.

השופטות והשופטים המכובדים בחרו לנסח מילים קשות ומתבקשות על הכשל המוסרי ועל כך שזה לא ראוי שמועמד כזה יקבל על עצמו את התפקיד, אבל בסוף כל משפט שהם אומרים בעברית, מסתתר "אבל" גדול שעל פיו בחרו שופטי בג"צ לא להתערב בבחירת חברי הכנסת.

בכלל, חברי הכנסת הם הריבון, שעל פי דעת השופטים יכול לעשות במדינה כרצונו, ואת פתק הבוחר הם יכולים, כנבחרים, לגרוס לפתיתים ולפזר כקונפטי במסיבות המפלגה. ואם נבחרי הציבור בוגדים בבוחריהם, לבג"צ אין מה לומר והוא מאשר כל עוולה, כל החלטה שלפי הגדרתו היא "רצון הבוחר" למרות שהנבחרים הפרו אותו ברגל גסה.

החכ"ים הם הריבון, שעפ"י דעת השופטים יכול לעשות במדינה כרצונו. הם יכולים לגרוס את פתק הבוחר לפתיתים ולפזר כקונפטי במסיבות המפלגה. ואם הם בוגדים בבוחריהם, לבג"צ אין מה לומר

הנה השופט ח. מלצר מפשיט, קובע, חודר ונסוג:

"חבר כנסת שהוגש נגדו כתב אישום בעבירות חמורות על טוהר המידות אינו ראוי מבחינה ציבורית כי יקבל לידיו את המנדט להרכיב ממשלה ולכהן כראש ממשלה, וראוי, מההיבט הציבורי, שלא היה מציב את מועמדותו לתפקיד כלל".

"בחברה דמוקרטית נאורה חייב איש ציבור, הנבחר על-ידי העם והזקוק לאמון העם, לקיים רמה מוסרית נאותה בהתנהגותו – בין הפרטית ובין הציבורית – על מנת שיוכל להמשיך לכהן במשרתו" (בג"ץ 251/88 עודה נ' ראש המועצה המקומית ג'לג'וליה, פ"ד מב(4) 837, 839 (1988)).

דברים אלה שנאמרו במישור הערכי והציבורי עולים בקנה אחד עם הדברים שהוזכרו בפסקה 10 לחוות דעתו של חברי השופט י' עמית מפיו של חבר הכנסת נתניהו:

"ראש ממשלה ששקוע עד צוואר בחקירות, אין לו מנדט מוסרי וציבורי לקבוע דברים כל כך גורליים למדינת ישראל, כי קיים חשש אמיתי ולא בלתי מבוסס שהוא יכריע הכרעות על בסיס האינטרס האישי של ההישרדות הפוליטית שלו ולא על בסיס האינטרס הלאומי".

סוף ציטוט מנימוקי ח. מלצר.

אבל גם הוא קיבל את נימוקי א. חיות שאין להתערב בעניין בחירת הכנסת לראשות ממשלה את הנאשם בשוחד מרמה והפרת אמונים:

"לא נמצא לנו עוגן משפטי המאפשר התערבות לצורך הפיכת הצווים על-תנאי שהוצאו – למוחלטים, כדי להביא לפסילת חבר הכנסת המועמד לתפקיד ראש הממשלה, אף שתלוי ועומד כנגדו כתב אישום חמור".

אבל היי – הוא, בג"צ – יגן כמובן על "זכויות האדם".

והנה עוד סלאלום מילולי מפי השופטת ענת ברון:

"אין לכחד שהקמת ממשלה בידי מי שתלוי ועומד נגדו כתב אישום חמור אינה מתיישבת עם עקרונות יסוד של הדמוקרטיה הישראלית – ובפרט חובת הנאמנות השלטונית, טוהר המידות בשלטון ואמון הציבור בו. עם זאת, התערבות שיפוטית בבקשתם של רוב חברי הכנסת להטיל את הרכבת הממשלה על חבר כנסת מסוים, טומנת בחובה פגיעה אנושה בעקרון ריבונות הרוב המונח בליבת הדמוקרטיה".

כלומר – הרוב יכול לפגוע בעקרונות יסוד של הדמוקרטיה ושופטי בג"צ יכבדו את הבחירה. אגב, איש מהם לא משתמש בביטוי "בית המשפט הגבוה לצדק" אלא רק "בית המשפט".

כלומר – הרוב יכול לפגוע בעקרונות יסוד של הדמוקרטיה ושופטי בג"צ יכבדו את הבחירה. אגב, איש מהם לא משתמש בביטוי "בית המשפט הגבוה לצדק" אלא רק "בית המשפט"

קריאה במסמך מייאשת ומאכזבת. המבצר האחרון נפול נפל. הנה עוד ייאוש נוסף – השופטת ענת ברון כותבת פשוט דבר לא נכון (עמ' 58 לנימוקי השופטים):

"וכאן המקום להבהיר: העובדה שהמפלגה שבראשה עומד חה"כ נתניהו לא זכתה במרבית קולות הבוחרים בבחירות, אינה גורעת מכך שמינויו לראש ממשלה הוא שמשקף את רצון הבוחר. 72 חברי כנסת פנו בבקשה לנשיא המדינה להטיל את הרכבת הממשלה על חה"כ נתניהו, ובעשותם כן פעלו מכוח 'ייפוי כוח בלתי חוזר' כלשונו של השופט י' עמית, שניתן להם בקלפי".

לא נכון. שום ייפוי כוח לא ניתן בקלפי על ידי 72 חברי כנסת למנות נאשם בשוחד לראש ממשלה. ההיפך הוא הנכון.

חברי כחול לבן נבחרו בעקבות "ייפוי כוח" הפוך לחלוטין – הבטחה מפורשת לא לשבת תחת נאשם בשוחד מרמה והפרת אמונים!

גם מפלגת העבודה התחייבה כך וגם גשר.

כלומר שופטת עליון מסתמכת על בקשת חברי הכנסת לאחר חתימת ההסכם הקואליציוני ולא על הבטחת הבחירות. לא על הייצוג שביקשו הבוחרים ולא על תוצאות הצבעתם הברורות, אלא על הבגידה של הנבחרים.

הבוחרים שנתנו "ייפוי כוח" לנאשם בשוחד השיגו רק 58 מנדטים לעומת 62 מנדטים של הבוחרים שהתנגדו למינויו. שלא לדבר על כך שהבחירות בישראל אינן אישיות, אלא בחירה במפלגה. כלומר לא נתניהו קיבל את אמון הבוחרים אלא מפלגות שונות שחבריהן חברו כדי להמליץ עליו. אם באנשי פרשנות החוק עסקינן, מדוע זה נעלם מעיניה של ברון?

שום ייפוי כוח לא ניתן בקלפי ע"י 72 חברי כנסת למנות נאשם בשוחד לרה"מ. ההיפך. חברי כחול לבן נבחרו בעקבות "ייפוי כוח" הפוך – הבטחה מפורשת לא לשבת תחת נאשם בפלילים!

הנה עוד קצת ייאוש.
השופטת דפנה ברק ארז – מחברת הספר "אזרח, נתין, צרכן – משפט ושלטון במדינה משתנה" בו היא חושפת את נקודות התורפה של מערכות השלטון ושל המשפט החל עליהן, ואף מציעה דרכים לתיקונן, מתייחסת לעובדה האבסורדית המנקרת עיניים ומצפון של כל אדם סביר, שלמרות כתבי האישום נתניהו החליט לקחת על עצמו את התפקיד:

"חשוב לומר כי החלטה של אדם לקבל על עצמו כהונה בתפקיד היא גם החלטה משפטית, ולא רק החלטה אישית – גם אם הביקורת עליה מצומצמת מאחר שאף היא שייכת לשלב התשתיתי של הקמת הממשלה. לשם השוואה, אף במישור המינהלי הרגיל, שאינו חל כאמור בענייננו אך ניתן ללמוד ממנו, כאשר אדם מחליט אם לקבל על עצמו תפקיד עליו לשקול אם הוא נגוע בניגוד עניינים. לא כל שכן כאשר מקבל ההחלטה כבר מכהן בתפקיד של חבר כנסת, כלומר הוא אינו "זר" לזירה הציבורית.

כשם שברי כי על חברי הכנסת לשקול כיצד יגנו על אזרחי ישראל מפני איומים שונים, ביטחוניים, בריאותיים ואחרים, כך מצופה מהם לשקול שיקולים שעניינם שלטון החוק. במובן זה, קיומם של כתבי אישום בעבירות חמורות, לבטח כאשר אלה נסבות על טוהר המידות, הוא בהחלט שיקול שחברי הכנסת צריכים להביא בחשבון כאשר הם ממליצים על מועמד להנהגת המדינה. ואולם, בהתחשב במתחם ההתערבות הצר שצוין לעיל, חובות – לחוד, וסעדים שיפוטיים – לחוד. ברוח זו, כבר נקבע בהקשרים אחרים כי מצען של מפלגות אינו ניתן לאכיפה (ראו: בג"ץ 1661/05 המועצה האזורית חוף עזה ואח' נ' כנסת ישראל ואח, פ"ד נט(2) 481, 567-566 (2005)).

הנה  קווים לדמותו של הייאוש. גם היא נסוגה מהקביעות הברורות החדות שהציבה מול עיני חבריה ומול הציבור. "מתחם ההתערבות הצר", "חובות לחוד וסעד משפטי לחוד" ועוד ביטויים עקלתוניים המובילים לאותה תוצאה של חבריה.

לקרוא את נימוקי השופטים שדחו פה אחד את כל העתירות נגד כהונת נאשם בשוחד מרמה והפרת אמונים כראש ממשלת ישראל, את ההתפלפלות והאוריגמי המשפטי, הפליק פלאק, צוקהרה, ובורג באוויר של בגצ כדי לנחות שלמים במגדל השן בלי האיומים והאלימות של הנאשם ולהקתו, זו פשוט סכין תקועה בבטן, שמרוב כאב סוחטת דמעות צחוק והצחוק מכאיב:

קריאת נימוקי השופטים שדחו פה אחד את העתירות נגד כהונת הנאשם בפלילים כרה"מ, את ההתפלפלות והאוריגמי המשפטי, הפליק-פלאק של בגצ כדי לנחות שלמים במגדל השן, זו פשוט סכין בבטן

השופט עמית:

"בבואנו להעביר את הסוגיה שבפנינו במנסרה (פריזמה), קיים קושי להפריד בין אורכי הגל והצבעים המשתייכים לשדה המשפטי 'היבש', לבין אלה המשתייכים לשדה הערכי-ציבורי-מוסרי, שהרי המשפט טבול בערכים, במוסר, בהגינות ובצדק.
אם נעצור הילוכנו בנקודה זו, נבין אפוא כי לא מקרה פשוט עומד לפנינו אלא מקרה מורכב. לא חוק ברור ומפורש כשמש בצהרי היום, אלא ענני גשם כבדים ולא ענני נוצה, המסתירים את השמש. אלא שבנקודה זו אנו מגיעים ל'פתרון החידה', בדרך עליה עמדה הנשיאה בפסק דינה, ואשר יש בה כדי להסביר מדוע על אף השיקולים דלעיל הגענו לסופה של דרך, פה אחד, למסקנה כי דין העתירות להידחות".

מלצר עוד מהין לצטט את הנשיא שמגר ביחס להסכמים הקואליציוניים המעוותים בין הליכוד לכחול לבן – שגם את פסילתם דרשו העותרים. הוא מביא ציטוט שמרים להנחתה לכל שופט:

"פסלנו הסכם קואליציוני כאשר גילינו בו תניות שדבק בהן פסול היורד לשורשו של עניין, הנושא סממני שחיתות או השחתה, בעיקר בתחומי הממון וטוהר המידות, ועל הסכם זה הצהרנו כבטל (בג"ץ 1523/90, 1540 לוי נ' ראש ממשלת ישראל; פרשת ז'רז'בסקי). אין לראות בכך רשימה סגורה, וניתן להביא דוגמאות נוספות של פגיעה ערכית מהותית, היורדת לשורשו של העניין ומחייבת התערבות שיפוטית, כגון נסיבות בהן יש פגיעה מהותית בתקנת הציבור".

אבל  ח. מלצר גם הוא משתפן ונשען על שמגר רק במסקנתו לגבי סעיפי החוק הנורווגי המדלג וההתנכלות לאופוזיציה.
לך תבין.

שופטות ושופטי בג"צ לא דנים כלל בסוגיות המציאות היומיומית, בניגוד העניינים הקיים והבוטה המרוח על כל פעולה והחלטה של נאשם בפלילים המכהן גם כראש הרשות המבצעת.

שופטות ושופטי בג"צ לא דנים כלל בסוגיות המציאות היומיומית, בניגוד העניינים הקיים והבוטה המרוח על כל פעולה והחלטה של נאשם בפלילים המכהן גם כראש הרשות המבצעת

כיצד הוא ידרוש ערכים מטייסי חיל האוויר? מאנשי השב"כ והמוסד? כיצד יוכל לפטר ראש של אחת מהמערכות הללו, הבנויות כולן על אמון מוחלט בין מפקדים לפיקודים ובינם לבין הציבור? כיצד יוכל לפקח ולנהל את מערכות החוק, המשטרה, בתי הסוהר בהיותו בעצמו נאשם בשוחד ומרמה? כיצד יוכל לתת הנחיה לאחד משריו הממונים על המערכות הללו מבלי שייחשד בניצול סמכותו לטובתו האישית וכדי להינצל ממשפטו?

כיצד יוכל ראש הממשלה לקדם מהלכים מדיניים – סיפוח או מלחמה? הרי ברור לכל שכל דחיפה שלו לכאוס אזורי נועדה לגרום למשפטו לטבוע ולהפוך לענן כבד שירחף מעל החלטות גורליות של אומה שלמה והאזור כולו. כיצד יוכל לטעון שהחלטותיו נקיות? ענייניות? וכי אינן מונעות מאינטרסים אישיים?
לבג"צ הפתרונים.

אפשר אולי לשנות את הבדיחה: שואלים שופט בג"צ שיושב על כס המשפט אם הוא כואב את פסקת ההתגברות הצפויה או את האיומים שמשמיע ראש הממשלה הנאשם בפלילים כלפי הפרקליטות והמשטרה, היועמ"ש והשופטים ("שמעתי שהם שמאלנים") והוא עונה: "רק כשאני צוחק". ואחד עשר שופטים מהנהנים בראשם.

איתי לנדסברג נבו הוא אזרח המודאג מעומק השחיתות השלטונית, חושש לגורל הדמוקרטיה ומזועזע מהגזענות והאלימות בחברה הישראלית. לשעבר עורך "מבט שני" ומנהל מחלקת תעודה בערוץ הראשון מנוחתו עדן (2002-2017). בן קיבוץ תל יוסף וממקימי הפורום למען אנשי המילואים ( 1995-2017) . כיום במאי, עורך תוכן ומפיק עצמאי.

פוסטים המתפרסמים בבלוגים של זמן ישראל מייצגים את כותביהם בלבד. הדעות, העובדות וכל תוכן המוצג בפוסט זה הם באחריות הבלוגר/ית וזמן ישראל אינו נושא באחריות להם. במקרה של תלונה, אנא צרו קשר.
עוד 1,555 מילים
עודכן עכשיו

תגובות אחרונות

זירת הבלוגים
הזמן שלך לומר את דעתך
הצטרפות

אל מול המציאות הפוליטית, שופטי בג"ץ נותרו חסרי אונים

ל-78 העמודים שכתבו 11 שופטי בג"ץ בעניין הטלת הרכבת הממשלה על נאשם בפלילים, אין משמעות מיידית - אך פסק הדין מספק הצצה להלך הרוח של בית המשפט בנושאים הבוערים ● מה עמדת השופטים לגבי הלכת פנחסי-דרעי ● מי מהם היה פוסק אחרת אם הנשיא היה מטיל את המנדט על נתניהו בסיבוב הראשון ● ולמה, בסופו של דבר, פסק הדין הזה כמוהו כהנפת דגל לבן ● פרשנות

עוד 2,001 מילים

בכיר לשעבר במנהל האזרחי השתלט על אדמות פלסטיניות באופן לא חוקי

חשיפה יחידת הפיקוח במנהל האזרחי ביו"ש אחראית לאכוף שימוש שלא כחוק באדמות פרטיות בגדה המערבית ● אלא שדוד קישיק-כהן, מי שעמד בראש היחידה במשך 23 שנים, בעצמו השתלט על אדמות פלסטיניות ונטע עליהן מטע עצי זית לפני 30 שנה, בזמן שכיהן בתפקיד ● הוא ממשיך להחזיק במטע בניגוד לחוק גם היום ● גורמים במנהל האזרחי: אין למנהל סמכות לפנות את המטע ללא תלונה רשמית

עוד 506 מילים ו-2 תגובות

נתניהו: נהדק את המשמעת שהתרופפה, נפעל נגד מי שלא פועל לפי הכללים

שר האוצר כץ: כל מעסיק שיחזיר עובד מחל"ת יקבל מענק של 7,000 ש"ח ● פרץ העביר ביקורת: מתעלם מההנחיות. אעלה מחר בישיבת הממשלה הצעה למתווה שיעמוד בסיכומים ● ברקת: לגנץ אין את הכישורים והניסיון להיות ראש ממשלה ● השר אמיר אוחנה על הרג הצעיר בעל הצרכים המיוחדים: לא נחרוץ את דין השוטרים עד תום הבדיקה

עוד 21 עדכונים

מיוחד הסיפור שמאחורי "מסתערבים, אגדה ישראלית"

"הלכתי לפגוש את יצחק לא כי שמעתי עליו או על היחידה הקטנה שהוא השתייך אליה בימי הקמת המדינה, ולא כי תכננתי לכתוב את הספר הזה, אלא רק כי שנים של עבודה עיתונאית לימדו אותי שבילוי בחברת מרגלים זקנים תמיד משתלם" ● מתי פרידמן בהקדמה לספרו החדש, "מסתערבים, אגדה ישראלית", מספר כיצד הגיע לחקור את סיפורה של המחלקה הערבית בפלמ"ח - אשר על בסיסה נולד המוסד למבצעים מיוחדים

עוד 1,406 מילים

חרדות קורונה אצל צעירים: ארה"ב כבר מתייחסת לזה ברצינות

בארצות הברית הגיעו למסקנה כי חוסר הוודאות סביב משבר הקורונה גובה מחיר כבד מצעירים רבים, במיוחד אלו שמאובחנים עם חרדה קלינית או דיכאון ● בהיעדר מסגרות חינוכיות, יוזמה חדשה מנסה לסייע לצעירים חרדתיים ולהוריהם אובדי העצות ● אבל הטיפ העיקרי של המומחים הוא: תמצאו דרכים חדשות להעסיק את עצמכם

עוד 1,269 מילים

כולם כעסו על ג'ונתן ספרן פויר, אז אמא שלו החליטה לכתוב ספר

צאצאי היהודים מהשטעטל האוקראיני עליו התבסס רב-המכר "הכל מואר" לא אהבו את התיאורים של הסופר ג'ונתן ספרן פויר ● חלק מהם אף טרחו להתקשר לאמא שלו - אסתר - ולהתלונן באוזניה ● בעקבות שיחות הנזיפה האלה יצאה אסתר ספרן פויר למסע בעקבות האחות שנרצחה בשואה והאב שהתאבד, והפכה לסופרת בעצמה ● את התוצאה היא העזה להראות לבנה רק ברגע האחרון ● "פחדתי מהלא נודע"

עוד 1,159 מילים

בנימין נתניהו המדינאי ידוע בזהירותו ובהססנותו בכל הנוגע למהלכים פרו-אקטיביים ● אבל בנימין נתניהו הנאשם דוהר לעבר סיפוח חד-צדדי ומסוכן ● אם האחרון ינצח, המזרח התיכון כולו ישלם מחיר כבד ● דעה

עוד 1,406 מילים ו-3 תגובות

בר סימן טוב: "עליה בתחלואה, בעיקר בבתי הספר, בכל הארץ"

ראשי משרד הבריאות ייפגשו מחר ב-16:00 עם ראש הממשלה לדיון מיוחד ● בר סימן טוב: "יש לנו כ-70 חולים חדשים ביום. הדרך ל-1000 חולים ביום היא קצרה" ● סדצקי: "אנחנו מדברים על מוקדים ב-31 בתי ספר, המפוזרים בכל הארץ. התנאים בבתי הספר לא מאפשרים שמירה על אי-הדבקה בקורונה"

עוד 7 עדכונים

עומר הפלסטיני וג'ונתן היהודי מפתחים בדיקה חדשנית לקורונה

מכון מחקר בארצות הברית פועל לפיתוח בדיקת קורונה ביתית ופשוטה במיוחד, כדי לעמוד ביעד האמריקאי השאפתני של מיליון בדיקות ביום ● בפרויקט משתתפים חוקר יהודי וחוקר פלסטיני, שמקפידים לשמור על קשר קרוב גם מחוץ לשעות העבודה ● ג'ונתן: "התארחתי לא מעט בארוחות שבירת צום הרמדאן, ועומר ממש אוהב לטקעס"

עוד 762 מילים

האוכלוסיות החרדיות במדינת ניו יורק נפגעו קשות ממגפת הקורונה, וכעת הן משלמות גם מחיר כלכלי כבד ● המושל קואומו החליט לפתוח את המדינה בהדרגה, כאשר העיר ניו יורק והאזורים החרדיים יפתחו אחרונים ● בעלות עסקים חרדיות החליטו להשיב מלחמה, כדי להמשיך להתפרנס בכבוד ● ובמלחמה הזו כל האמצעים כשרים

עוד 1,418 מילים
סגירה
בחזרה לכתבה