בשבוע הבא יחול ט' באב, יום חורבן הבית. אחת הדילמות ההלכתיות הגדולות של השנים האחרונות, ולא רק בקרב הזרם הרפורמי, מעלה את השאלה האם עדיין יש צורך לצום ב-ט' באב?

הרי האבל הוא על חורבן ירושלים וירושלים הרי כבר בנויה, הלא כן? ואם נאמר שבית המקדש אינו בנוי, אז נצום חצי יום– הלוא חצי מהגאולה כבר בידנו.

אלא שהבית שחרב היה רק בית פיזי. עשרות אנשים איבדו את ביתם בשריפות שכילו ישובים שלמים. הם כמהים לבית, לזכרונות, למקום מבטחים. אך לא רק ארבעה קירות הם שהופכים את המבנה לבית; הערכים, האהבה, הנאמנות, הקירבה. על אלו אני עוד בוכיה. שאיבדנו את היקר מכל – האהבה והכבוד אחד לשניה.

במסכת תענית (דף ה') כתוב "אמר הקדוש ברוך הוא לא אבוא בירושלים של מעלה עד שאבוא לירושלים של מטה". אלוהים כבר נמצא למעלה, אך אם אנחנו רוצים שהוא יעלה גם אותנו לדרגה גבוהה יותר, עליו להעביר אותנו קודם דרך ירושלים של מטה.

אין לאף צד לגיטימציה לקחת בעלות על הדת. גם לא לאלו ש"היו כאן קודם". אלוהים היה כאן לפני כולם והוא קבע שאחת מ-613 המצוות הן "ואהבת לרעך כמוך"

אי אפשר לטפס על סולם אם כל השלבים חסרים. משימתנו היא ליצור את מה שנראה לנו לעיתים כבלתי אפשרי: "ירושלים של אמצע". מקום בו שמים וארץ נפגשים. אמצע בו כל צד מסכים לפחות להקשיב לצד השני.

בחזון "אחרית הימים" מנבא הנביא ישעיה "וגר זאב עם כבש ונמר עם גדי ירבץ". אולי מדובר בתיאור המציאות שעוד תבוא, אך אולי מדובר גם במטאפורה לכך ש-2 צדדים מנוגדים יסכימו לשבת בכבוד זה עם זו.

ניצני הגאולה התחילו עם הקהילה הדתית הגאה, אשר יותר ויותר רבנים אורתודוקסים מודרניים תומכים בה בפומבי ומתווכים בינם לבין משפחתם.

אין לאף צד לגיטימציה לקחת בעלות על הדת. גם לא לאלו ש"היו כאן קודם". אלוהים היה כאן לפני כולם והוא קבע שאחת מ-613 המצוות הן "ואהבת לרעך כמוך". לכבד את הקהילה הגאה, את הזרמים ביהדות, נשים אשר מעוניינות לקחת חלק משמעותי יותר בחיי הדת, חילונים ועוד ועוד.

כפי שירושלים חושפת אוצרות מאחורי כל קיר ושביל צדדי, כך אני מאמינה שיש כוח גדול דווקא דרך החשיפה למגוון הרחב הזה והיא מחזקת את האמונה בחיים היהודים. רק דרך מפגש אמיתי עם ה"אחר", מתוך קבלה עמוקה, נוכל להגיע לחזון אחרית הימים- ירושלים הבנויה והמאוחדת.

"כי מציון תצא תורה"– השאלה היא איזו תורה? תורת השנאה או זו שמלמדת לאהוב ולכבד? אני בוחרת באופציה השניה ומזמינה אתכם להצטרף אלי.

יוכי רפפורט-זירלר היא מנכ"לית נשות הכותל. היא נולדה והתחנכה בצפת, בעולם אורתודוקסי. שירתה כמפקדת בקורס נתיב, בחיל החינוך והנוער, ולאחר מכן למדה מדעי המדינה ומזרח תיכון באוניברסיטת בר-אילן. לאחר שנה בה עבדה בסוכנות ידיעות, היא הבינה שהלב שלה שייך לעולם היהדות הפלורליסטית והצטרפה לנשות הכותל ב2016. יוכי מתגוררת בירושלים עם בן זוגה ובתם הקטנה, שם היא מנהלת אורח חיים אורתודוקסי פתוח (צילום: הילה שילוני)

איתן יהלומי בן ה-12 סיפר שהוא אולץ על-ידי שוביו לצפות בסרט הזוועות, שמקבץ את מעשי האלימות מהשביעי באוקטובר. למרות שרובנו לא חויבנו תחת איום נשק לצפות בסרט ההוא, כן נחשפנו לסצנות אלימות רבות מאז אותו יום נורא ובמהלך המלחמה שנכפתה עלינו. למרות שמדובר בעוצמה נמוכה בהרבה – גם בימי שגרה אנחנו חשופים לאלימות בחדשות וגם לאלימות בסרטים, בסדרות ובמשחקי מחשב.

יש כיום מודעות גוברת לכך שתזונה משפיעה גם על הגוף וגם על התודעה (ידוע למשל, שתזונה של פחמימות ריקות לא בריאה לגוף, ושבנוסף לזה היא מגבירה היפראקטיביות, קשיי ריכוז ומתח. ברור לנו גם שמרק חם מרגיע את הבטן וגם את ההכרה), אבל כיצד משפיעה צריכה של דימויים אלימים על הגוף, על הרגש ועל המחשבות שלנו?

שרון אביטל היא בעלת דוקטורט ברטוריקה מאוניברסיטת טקסס באוסטין. היא מרצה וחוקרת שכנוע, תקשורת בלתי מילולית, ותקשורת בין תרבותית. בשל הכובע הכפול שהיא חובשת כרטוריקנית וכמטפלת בשיטות שונות של רפואה משלימה, היא מתעניינת גם בקשר בין פוליטיקה ותהליכי ריפוי ושליטה (צילום: קובי וולף)

בנובמבר 2012 חיסלה ישראל את ראש הזרוע הצבאית של חמאס, אחמד ג'עברי, האיש שגם החזיק בגלעד שליט וניהל את המו"מ האכזרי לשחרורו. הייתה זאת הפעם האחרונה שישראל חיסלה בכיר בחמאס.

מאז חלפו 11 שנים עד אוקטובר 2023, בו הוסרה החסינות של בכירי חמאס ככל הנראה לתמיד. במבצע "צוק איתן" בקיץ 2014 ניסתה ישראל מספר פעמים לחסל את מוחמד דף, אך הניסיונות כשלו.

ד”ר למדעי המדינה וליחסים בינלאומיים. עבודת הדוקטורט שלי בנושא “כללי משחק בלוחמה א-סימטרית” זכתה בפרס הקרן ע”ש ענבר עטיה ז”ל למחקרים בנושא טרור.