לפני מספר ימים חזרתי הביתה ברכבת מתל אביב (זאת אומרת, מנתב"ג) לירושלים. הייתה עייפה אחרי יום שלם של עבודה והיה מאוחר. היה יום מתוח מבחינה פוליטית וריעננתי את דף החדשות כל כמה דקות לראות האם כבר יש הצעה נגדית ממפלגת הליכוד לליברמן ואם כן, מה היא.

הקרון בו ישבתי היה יחסית ריק ולפתע הגיעו כמה גברים והחלו לשאול את הגברים המעטים שהיו איתי בקרון את השאלה, שאין גבר שלא נשאל, והשאלה שהכי הייתי רוצה שישאלו אותי (מעבר ל"התנשאי לי") – תוכל להשלים מניין?

הקרון בו ישבתי היה יחסית ריק ולפתע הגיעו כמה גברים והחלו לשאול את הגברים שהיו איתי בקרון את השאלה, שאין גבר שלא נשאל, והשאלה שהכי הייתי רוצה שישאלו אותי (מעבר ל"התנשאי לי") – תוכל להשלים מניין?

הרמתי את הראש אך הגוף שלי התכווץ באוטומט. הוא לא התכוון אלי.

הם הלכו הלוך ושוב בין קרונות הרכבת בניסיון לקושש עוד צדיק למניין ערבית ולבסוף הצליחו, התפילה התקיימה 3 מטרים ממני, פתחתי סידור-פלאפון ובשקט בשקט, בלי שבאמת ירגישו שאני גונבת חלק במניין, הצטרפתי לאמירת ה"ברכו את ה' המבורך" ועניתי אמן אחרי הקדיש.

הסיפור ברכבת החזיר אותי כמעט עשור אחורה, לתקופת הצבא, לשבת בה שלחו אותי לריתוק בבסיס בדרום הארץ עם עוד 2 חיילים מהבסיס.

הגענו לקבלת שבת, אני ישבתי מאחורה ושוחחתי מבעד למחיצה עם שותפי לריתוק. דיברנו והעברנו את הזמן עד שיתחילו סופסוף בתפילה. היינו רעבים ורצינו להגיע כבר לארוחת הערב.

"יאללה, תתחילו, לא צריך מניין", קרא המנהיג המפוקפק שניהל את כל העסק, "שזאתי לא יבואו לה עוד רעיונות לראש". וכך, הם העדיפו לוותר על אמירת קדושה, והעיקר לא להחשיב אותי, אשה, כאחת מהציבור

עברו 5 דק' ועוד 5 דק' עד ששמעתי אחד מהם אומר "יש לנו 9, צריך רק עוד אחד למניין ונוכל להתחיל, בואו נעשה מאמצים למצוא את האחד".

בנדיבות תמימה הצעתי את עצמי אשב כמובן מאחורי המחיצה, כנהוג בבית כנסת זה, העיקר שיחשיבו אותי כאחת מהקהל.

"יאללה, תתחילו, לא צריך מניין" קרא המנהיג המפוקפק שניהל את כל העסק "שזאתי לא יבואו לה עוד רעיונות לראש".
וכך, הם העדיפו לוותר על אמירת קדושה והעיקר לא להחשיב אותי, אשה, כאחת מהציבור.

פעם הייתי שואלת את עצמי "מה רע בי שבגללו לא סופרים אותי למניין? התפילה הרי חשובה לי מאוד, אני שומרת תורה ומצוות, מלמדת את בתנו ברכות, מה בכל זה הופך אותי לסוג ב' בכל הנוגע להשלמת מניין?

• פעם הייתי שואלת את עצמי "מה רע בי שבגללו לא סופרים אותי למניין? התפילה הרי חשובה לי מאוד, אני שומרת תורה ומצוות, מאמינה בקב"ה, מלמדת את הילדה שלנו ברכות וקוראת לה קריאת שמע כל ערב, מה בכל זה הופך אותי לסוג ב' בכל הנוגע להשלמת מניין?

מאז נכנסו לי עוד הרבה רעיונות לראש. למשל, תפילה עם טלית והנחת תפילין כל יום. רעיונות רדיקליים כמו המחשבה שנשים יכולות להוביל תפילות, לקרוא בתורה ובכלל, לקחת חלק פעיל ביהדותן.

לא היה לי רצון לכפות את עצמי על נוסעי הרכבת אתמול. זכותם להתפלל כדרכם, כל זאת בתנאי שלא מבקשים ממני לזוז אחורה כדי שיוכלו להתפלל, אך חשוב לזכור שישנם עוד דרכים, פלורליסטיות ומקובלות אף הן.

יוכי רפפורט-זירלר היא מנכ"לית נשות הכותל. היא נולדה והתחנכה בצפת, בעולם אורתודוקסי. שירתה כמפקדת בקורס נתיב, בחיל החינוך והנוער, ולאחר מכן למדה מדעי המדינה ומזרח תיכון באוניברסיטת בר-אילן. לאחר שנה בה עבדה בסוכנות ידיעות, היא הבינה שהלב שלה שייך לעולם היהדות הפלורליסטית והצטרפה לנשות הכותל ב2016. יוכי מתגוררת בירושלים עם בן זוגה ובתם הקטנה, שם היא מנהלת אורח חיים אורתודוקסי פתוח (צילום: הילה שילוני)

האם החברה הישראלית מסוגלת להתמודד עם דילמות קורעות לב ונשמה כמו דילמות המו"מ על גורל החטופים?

זו שאלה קשה, שכן לאיש בישראל אין ניסיון, ידע או יכולת להכריע בין נשים לילדים, בין נשים לגברים, בין אזרחים לחיילים מול משפחות החטופים.

איתי לנדסברג נבו הוא אזרח המודאג מעומק השחיתות השלטונית, חושש לגורל הדמוקרטיה ומזועזע מהגזענות והאלימות בחברה הישראלית. לשעבר עורך "מבט שני" ומנהל מחלקת תעודה בערוץ הראשון (2002-2017). בן קיבוץ תל יוסף וממקימי הפורום למען אנשי המילואים ( 1995-2017) . כיום במאי, עורך תוכן ומפיק עצמאי.

צעירים ומוכשרים לרוב ברחו כמו מאש מפוליטיקה. הם היו ציניים ואנוכיים כטרנד ובחרו להתמקצע, לעשות כסף ולבנות קריירה. הפוליטיקה נשארה לבינוניים ומטה, לקיצוניים ולמקושרים, שמצאו חן בעיני ידוען כלשהו, אשר הקים סוג של מיזם שנקרא מפלגה.

כמות הרפש, ההשמצות והאשפה המוטחת הרחיקו טובים מן הזירה. עכשיו אנחנו משלמים את המחירים של הפקרת הזירה: בשירות ציבורי בלתי מתפקד כמעט בשעת מלחמה, שירות שמופעל באמצעות מאכערים וגוזרי קופונים, בחינוך המופרט שקורס ובבתי הספר שפסקו לחנך, באוכלוסיות שאינן עובדות אבל מצהירות שאנחנו מתקיימים בזכותן, בשחיתות שנעשית מהמקפצה והפכנו אדישים כלפיה, ובאלימות הגואה.

משה בן עטר הוא פובליציסט, מחבר הספר "המסע לישראל האחרת". עסק שנים בתכנון אסטרטגי והיה מנכ״ל המועצה הציונית בישראל, מנהל כפר הנוער יוענה ז'בוטינסקי, ומנהל המכון למחקר וחינוך בקרן כצנלסון. היה יועצם של כמה שרים ויועץ ליצחק הרצוג.