כאמא פמיניסטית צעירה, חשבתי שספרי נסיכות לא יעברו את סף ביתי. מודל האשה הדקיקה שמחכה לנסיך שיבוא ויגאל אותה לא היה המסר שרציתי שיחלחל אצל הבת שלי.

אלא שבדיוק כמו עם עניין הסוכר, לא לקחתי בחשבון את סף ביתה של סבתא, או את בת הדוד שלה שמעריצה כל נסיכה אפשרית.
בקיצור, הנסיכות הגיעו אלינו הביתה ובגדול.

כאמא פמיניסטית צעירה, חשבתי שספרי נסיכות לא יעברו את סף ביתי. מודל האשה הדקיקה שמחכה לנסיך שיבוא ויגאל אותה לא היה המסר שרציתי שיחלחל אצל הבת שלי

חשוב להבין, אין לי משהו רע נגד הנסיכות של דיסני (בטח שלא האחרונות שבהן – אנה ואלזה, מוהאנה, מרידה), אלא שהיה לי חשוב שהתכנים שהיא מקבלת בבית יהיו כאלו שיעזרו לה לגדול להיות האשה החזקה שאני רוצה שהיא תהיה. תמיד הלבשנו אותה בבגדים בכל הצבעים, קנינו לה בובות של חדי קרן וסמי הכבאי במקביל והשיחות בבית תמיד היו שהיא יכולה להיות מה שרק תרצה כשתגדל.

אז עמדנו, בן הזוג שלי ואני, בפני אתגר: איך לשלב את עולם הנסיכות, אליו היא נחשפה וכה אוהבת, עם הערכים שלנו? איך משלבים בין שמירה על עקרונות מסויימים יחד עם הפחד מלשמור אותה בבועה צרה? ואולי כדאי להיות מעורבים בכל התהליך כדי שתהיה לנו בקרה ושליטה?

כיוון שהיא עוד לא יודעת לקרוא, התחלתי לשנות מעט את הסיפורים ולתת להם את הדגש שלי:

כך, הנסיכה אורורה, הידועה בתור היפיפיה הנרדמת, לא חיכתה שנסיך כלשהו יבוא ויציל אותה אלא הצילה את עצמה.
בת הים הקטנה הבינה שהקול שלה הוא משהו שאסור לוותר עליו ושחשוב שתוכל לדבר בעצמה.
בנוסף, אף נסיכה לא התחתנה עם הנסיך שלה בן לילה. הכל לווה בתהליך של היכרות ורק אחר כך הם החליטו להתמסד. להציג התאהבות בן רגע, בזכות יופי חיצוני בלבד, זה מסוכן ותואם מציאות שלא הייתי רוצה עבור הבת שלי (יש הבדל בין תשוקה לאהבה).

ניסיתי ללמד אותה לאהוב את דמויות הנסיכות בזכות תכונות האופי החזקות שלהן ולא רק בשל השמלות הנהדרות שהן לובשות.

_84C1527 (צילום: הילה שילוני)

השנה, בפורים, היא בחרה להתחפש לנסיכה בל מסיפור היפה והחיה. כששאלו אותה למה, היא ענתה שבל חכמה ואוהבת לקרוא ספרים.

בל יכולה היתה להתחתן עם גסטון, 'יקיר הכפר' בו הם גרו. הוא היה יפה תואר, חזק, הגברים הקשיבו לו ונשים התאהבו בו. אלא שבל לא רצתה שום עסק איתו משום שהיה יהיר. היא ראתה מעבר לחזות החיצונית שלו.

בל התאהבה באדם שבהתחלה חזותו החייתית הייתה כאופיו: כעסן, אנוכי, מפונק ולא נעים לבריות, אך היא הצליחה לראות מתחת לפרצוף הכועס ולפרווה והגיעה ללב שלו. החיה הפך לאדיב, מנומס, נחמד ומסוגל לאהוב.

בעוד ימים ספורים נחגוג את יום האשה הבינלאומי. אין ספק שהגענו להישגים עצומים, אך הדרך לשוויון המיוחל עוד ארוכה.

אני מאמינה שכדי לגדל דור של לביאות עלינו להתחיל מגיל ינקות את נושא החינוך המגדרי.

יש להטמיע בילדות את זה שהן גיבורות בזכות עצמן. נסיך לצידנו זה נחמד, אך אסור שנהיה תלויות בו להצלה.

אני מאמינה שכדי לגדל דור של לביאות עלינו להתחיל מגיל ינקות את נושא החינוך המגדרי. יש להטמיע בילדות את זה שהן גיבורות בזכות עצמן. נסיך לצידנו זה נחמד, אך אסור שנהיה תלויות בו להצלה

אין ביכולתנו לשנות את העולם כולו, לכן עלינו לעשות כל שניתן כדי לצייר תמונה אופטימלית של המציאות הרצויה ולא רק המצויה.

חשוב לעודד את בנינו (וגם את בנותינו) לבטא את הרגשות. וכאשר מדובר בכעס, איך לשלוט בו ולא להתבייש לפנות לעזרה.

אם ה"עיוורון" למגדרים (כמו גם לצבעים, מצב פיזי וכו') יוטבע מינקות, השוויון יגיע מאליו.

יוכי רפפורט-זירלר היא מנכ"לית נשות הכותל. היא נולדה והתחנכה בצפת, בעולם אורתודוקסי. שירתה כמפקדת בקורס נתיב, בחיל החינוך והנוער, ולאחר מכן למדה מדעי המדינה ומזרח תיכון באוניברסיטת בר-אילן. לאחר שנה בה עבדה בסוכנות ידיעות, היא הבינה שהלב שלה שייך לעולם היהדות הפלורליסטית והצטרפה לנשות הכותל ב2016. יוכי מתגוררת בירושלים עם בן זוגה ובתם הקטנה, שם היא מנהלת אורח חיים אורתודוקסי פתוח (צילום: הילה שילוני)

הדיווחים בליל שלישי בשבוע שעבר על נפילת עוד שלושה לוחמים בעזה, הוסיפו לטראומה הכללית גם את הדיווח על עוד לוחם שהתאבד בצפון. הם, הדיווחים, נצמדו לדיווחים מהכנסת על דיל עסקת הפטור לחרדים.

אלה נצמדו לדיווחים על ההתעקשות של בנימין נתניהו על עסקה חלקית, בה שוב יופקרו החטופים לזוועות השבי במנהרות חמאס, ולאדישותו למשפחות החטופים שליוו אותו לוושינגטון ואף הצטלמו אתו, ולשלל הסרטונים הזחוחים שהוא מוציא בוקר וערב.

איתי לנדסברג נבו הוא אזרח המודאג מעומק השחיתות השלטונית, חושש לגורל הדמוקרטיה ומזועזע מהגזענות והאלימות בחברה הישראלית. לשעבר עורך "מבט שני" ומנהל מחלקת תעודה בערוץ הראשון (2002-2017). בן קיבוץ תל יוסף וממקימי הפורום למען אנשי המילואים ( 1995-2017) . כיום במאי, עורך תוכן ומפיק עצמאי.

שיח החירשים החילוני-חרדי הוא מהמרתקים במדינה הזו. את תירוץ ה"שירות באמצעות לימוד התורה" של החרדים אף אחד כבר לא קונה, כי גם מתווה פשרה שיגייס את אלו שלא לומדים – נדחה על-ידי הרבנים על הסף. את האמת הזו לאחרונה הם גם לא דואגים להסתיר.

החילוני התמים שנחשף לַתַּרְמִית מסיק את המסקנה – מבחינתו – המתבקשת: זה הכל סיפור על כוח ושליטה של העסקונה והאליטה הרבנית בהמון החרדי.
ובכן, טעות. זה קל מדי, שלא לומר בורות. מי שקצת מכיר, יודע שמאחורי תירוץ "לימוד התורה" לאורך השנים, הקו החרדי האמיתי ביחס למדינת ישראל – ובכלל ביחס לעולם המודרני – מושתת על עיקרון ברור ועקבי: היבדלות. זהו האתוס המכונן של האידיאולוגיה החרדית. לא להתערבב עם העולם החיצון, ובגדול כמה שאפשר להגביה את חומות הגטו – מה טוב.

מנדי שפירו הוא יוצר ומפיק טלוויזיה (עכשיו קרוב, מחובר/ת ועוד), בן 27 ואב לילד. בוגר ישיבות ומכון הסמכה לרבנות. דתל"ש. כותב בנושאי יהדות ודתות, היסטוריה, פילוסופיה, פסיכולוגיה, תרבות, אקטואליה ופוליטיקה.

זה לא כבש כותרות בינלאומיות, אך לאחרונה עיר הבירה של אומה שבניה נרדפו ונרצחו ברצח עם נוראי במלחמת העולם השנייה הנציחה את זכר קורבנות עם אחר שסבל גורל דומה במהלך מלחמת העולם הראשונה.

ב־7 ביולי שינתה עיריית ירושלים את שמו של רחוב קטן הסמוך לשער שכם וקראה לו על שמו של אליה קהוואג'יאן – צלם ארמני שמת בשנת 1999, ואיבד את כל משפחתו במהלך רצח העם הארמני שביצעה האימפריה העות'מאנית ב־1915.

לארי לקסנר הוא עיתונאי אמריקאי ותיק, שחי בתל אביב וקריירת הדיווח שלו נפרשת על פני פורטו ריקו, הבלקנים, המזרח התיכון והקווקז הדרומי.