כאמא פמיניסטית צעירה, חשבתי שספרי נסיכות לא יעברו את סף ביתי. מודל האשה הדקיקה שמחכה לנסיך שיבוא ויגאל אותה לא היה המסר שרציתי שיחלחל אצל הבת שלי.

אלא שבדיוק כמו עם עניין הסוכר, לא לקחתי בחשבון את סף ביתה של סבתא, או את בת הדוד שלה שמעריצה כל נסיכה אפשרית.
בקיצור, הנסיכות הגיעו אלינו הביתה ובגדול.

כאמא פמיניסטית צעירה, חשבתי שספרי נסיכות לא יעברו את סף ביתי. מודל האשה הדקיקה שמחכה לנסיך שיבוא ויגאל אותה לא היה המסר שרציתי שיחלחל אצל הבת שלי

חשוב להבין, אין לי משהו רע נגד הנסיכות של דיסני (בטח שלא האחרונות שבהן – אנה ואלזה, מוהאנה, מרידה), אלא שהיה לי חשוב שהתכנים שהיא מקבלת בבית יהיו כאלו שיעזרו לה לגדול להיות האשה החזקה שאני רוצה שהיא תהיה. תמיד הלבשנו אותה בבגדים בכל הצבעים, קנינו לה בובות של חדי קרן וסמי הכבאי במקביל והשיחות בבית תמיד היו שהיא יכולה להיות מה שרק תרצה כשתגדל.

אז עמדנו, בן הזוג שלי ואני, בפני אתגר: איך לשלב את עולם הנסיכות, אליו היא נחשפה וכה אוהבת, עם הערכים שלנו? איך משלבים בין שמירה על עקרונות מסויימים יחד עם הפחד מלשמור אותה בבועה צרה? ואולי כדאי להיות מעורבים בכל התהליך כדי שתהיה לנו בקרה ושליטה?

כיוון שהיא עוד לא יודעת לקרוא, התחלתי לשנות מעט את הסיפורים ולתת להם את הדגש שלי:

כך, הנסיכה אורורה, הידועה בתור היפיפיה הנרדמת, לא חיכתה שנסיך כלשהו יבוא ויציל אותה אלא הצילה את עצמה.
בת הים הקטנה הבינה שהקול שלה הוא משהו שאסור לוותר עליו ושחשוב שתוכל לדבר בעצמה.
בנוסף, אף נסיכה לא התחתנה עם הנסיך שלה בן לילה. הכל לווה בתהליך של היכרות ורק אחר כך הם החליטו להתמסד. להציג התאהבות בן רגע, בזכות יופי חיצוני בלבד, זה מסוכן ותואם מציאות שלא הייתי רוצה עבור הבת שלי (יש הבדל בין תשוקה לאהבה).

ניסיתי ללמד אותה לאהוב את דמויות הנסיכות בזכות תכונות האופי החזקות שלהן ולא רק בשל השמלות הנהדרות שהן לובשות.

_84C1527 (צילום: הילה שילוני)

השנה, בפורים, היא בחרה להתחפש לנסיכה בל מסיפור היפה והחיה. כששאלו אותה למה, היא ענתה שבל חכמה ואוהבת לקרוא ספרים.

בל יכולה היתה להתחתן עם גסטון, 'יקיר הכפר' בו הם גרו. הוא היה יפה תואר, חזק, הגברים הקשיבו לו ונשים התאהבו בו. אלא שבל לא רצתה שום עסק איתו משום שהיה יהיר. היא ראתה מעבר לחזות החיצונית שלו.

בל התאהבה באדם שבהתחלה חזותו החייתית הייתה כאופיו: כעסן, אנוכי, מפונק ולא נעים לבריות, אך היא הצליחה לראות מתחת לפרצוף הכועס ולפרווה והגיעה ללב שלו. החיה הפך לאדיב, מנומס, נחמד ומסוגל לאהוב.

בעוד ימים ספורים נחגוג את יום האשה הבינלאומי. אין ספק שהגענו להישגים עצומים, אך הדרך לשוויון המיוחל עוד ארוכה.

אני מאמינה שכדי לגדל דור של לביאות עלינו להתחיל מגיל ינקות את נושא החינוך המגדרי.

יש להטמיע בילדות את זה שהן גיבורות בזכות עצמן. נסיך לצידנו זה נחמד, אך אסור שנהיה תלויות בו להצלה.

אני מאמינה שכדי לגדל דור של לביאות עלינו להתחיל מגיל ינקות את נושא החינוך המגדרי. יש להטמיע בילדות את זה שהן גיבורות בזכות עצמן. נסיך לצידנו זה נחמד, אך אסור שנהיה תלויות בו להצלה

אין ביכולתנו לשנות את העולם כולו, לכן עלינו לעשות כל שניתן כדי לצייר תמונה אופטימלית של המציאות הרצויה ולא רק המצויה.

חשוב לעודד את בנינו (וגם את בנותינו) לבטא את הרגשות. וכאשר מדובר בכעס, איך לשלוט בו ולא להתבייש לפנות לעזרה.

אם ה"עיוורון" למגדרים (כמו גם לצבעים, מצב פיזי וכו') יוטבע מינקות, השוויון יגיע מאליו.

יוכי רפפורט-זירלר היא מנכ"לית נשות הכותל. היא נולדה והתחנכה בצפת, בעולם אורתודוקסי. שירתה כמפקדת בקורס נתיב, בחיל החינוך והנוער, ולאחר מכן למדה מדעי המדינה ומזרח תיכון באוניברסיטת בר-אילן. לאחר שנה בה עבדה בסוכנות ידיעות, היא הבינה שהלב שלה שייך לעולם היהדות הפלורליסטית והצטרפה לנשות הכותל ב2016. יוכי מתגוררת בירושלים עם בן זוגה ובתם הקטנה, שם היא מנהלת אורח חיים אורתודוקסי פתוח (צילום: הילה שילוני)

אחרי שנתניהו יירד מהבמה, בדרך הטבע כמובן, ישתרר שקט מבורך. רק אנשי ימין יזחלו החוצה מהריסות הליכוד לטנף על האיש שפרם מפלגה ותפר למידותיו מעור של פוליטיקאים חסרי חוליות.

השבוע קיבל (עוד) מנדט כדי לגמור את העבודה. נקווה שזו שירת הברבור כי באמת מיצינו. אני יודעת שאני כותבת את אותו פוסט כל הזמן, רק מחליפה פסקאות, זה כמו בבדיחה, תסלחו לי, על החיילים שמחליפים ביניהם תחתונים במקום ללבוש נקיים. גם נתניהו ממחזר תחתונים, רק השותף מתחלף. בסיבוב האחרון השאיר אותו חשוף שת.

אחרי שנתניהו יירד מהבמה, בדרך הטבע כמובן, ישתרר שקט מבורך. השבוע קיבל (עוד) מנדט כדי לגמור את העבודה. נקווה שזו שירת הברבור כי באמת מיצינו. אני יודעת שאני כותבת את אותו פוסט כל הזמן, רק מחליפה פסקאות

השבוע ראיתי סרט על רודן, לא חשוב שמות, קווי האופי דומים כאילו נולדו לאותו אב קדמון. תמיד מבעית לראות שליטים מאבדים צלם מתוך הכוח להשחית. גם נתניהו הפך מפוליטיקאי שאפתן למכונת הרס. המפתחות, איך לא, בידיים של סוחרי-דת ציניים, שהתמיכה בו חוזרת אליהם במטבע קשה ועל חשבון הפריפריה, זקנים ועניים.

זה נשמע כמו התחלה של טלנובלה אבל זה משחקי הכס. בלי חמלה. צריך כאן מבול, בחיי, ארץ חמדת אבות הפכה תחתיו לארץ חומצת אבות. 4 מערכות בחירות בשנתיים, האחרונה היתה צריכה להתרחש בעוד 16 שנה(!) אלמלא השליט במנוסה.

ככה הרגיל אותנו, גם לכך שראש ממשלה נאשם בפלילים זה סביר, אבל תובעת במשפטו שבנתה פרגולה בלי אישור היא עבריינית נרדפת, שפוליטיקאים יערקו ממפלגה למפלגה תמורת אתנן, הקטע בו בנט, העוזר הקטן שלו, בא עם סל דרישות שגדולות מסכום המנדטים שקיבל ומסרב להבטיח ליאיר לפיד שלא ילך עם נתניהו, מעיד על הריקבון העמוק שנתניהו השריש במערכת הפוליטית.

הליכוד כבר לא מפלגה אלא עסק משפחתי פרטי מניב, שרים וח"כים הם סטטיסטים בהצגת יחיד, תלמידו של כהנא נבחר לכנסת בעידודו של מי שהלך לפני עמוד תליה בהפגנות נגד יצחק רבין,

נשיא המדינה מעניק לו מנדט להקים ממשלה יום אחרי פתיחת משפטו, כשהמשפט יתנהל 3 פעמים בשבוע כאילו אין מדינה מסובכת לנהל. וכאילו כל זה לא מטריד דיו, אחרי פתיחת משפטו נשא נאום-שטנה נגד מערכת המשפט והאשים אותה בהפיכה שלטונית, מששעבד שוב את מהדורות החדשות על עורכיהן הכנועים לנאומים, שאין בהם דבר מלבד ארס שמצית אש זרה בחסידיו.

הליכוד כבר לא מפלגה אלא עסק משפחתי פרטי מניב, שרים וח"כים הם סטטיסטים בהצגת יחיד, תלמידו של כהנא נבחר לכנסת בעידודו של מי שהלך לפני עמוד תליה בהפגנות נגד יצחק רבין

המדינה נעה תחתיו כמו עץ בסופה, ברצותו יסית נגד ערבים וברצותו – יהפוך עורו ויקרבם למען מטרותיו, אולי גם יקריב. ההמון כבר ילך אחריו. אהבה קנאה שנאה ידידות. הכל בדולר.

המדינה נראית כמו הגיף המפורסם של ג'ון טרבולטה שמסתובב אנה ואנה ולא מבין מה קורה פה. גם נתניהו איבד את כוח-העל שהכל מייחסים לו, רואים עליו את העייפות ואת הפחד והזיעה הקרה. תראו את העיניים המתרוצצות, תנועות הלעיסה בפה קפוץ כשהוא נרגז, זה לא יוסף, כמו ששרה כוורת. זה לא יוסף, זה לא יו-סף. הוא לא יותר מעגל זהב שתוכו קש. הכי מייאש שהתרגלנו לחרא הזה.

אבל אין רע בלי טוב, כי מנסור עבאס מנהיג שנדנד את העץ וכפה על כולנו להתמודד עם השקרים שאנחנו מספרים לעצמנו. חבל שיאיר לפיד שמסתמן כמבוגר אחראי ושקול לאורך קרוסלת הבחירות (ובלי תעודת בגרות, שחצנים) לא דיבר בגלוי על צירוף המפלגות הערביות. הוא איחר להבין את גודל השעה ונתן לפוליטיקת הכזב לעקוף אותו בסיבוב.

עכשיו נחכה שהנוכל המושחת והטפיל מימינה יפלו לבור שכרו למדינה המעונה הזאת. המקום הזה חולה. כולם יודעים שכל מה שצריך זה שהמלך הרקוב ייעקר משורש ויושלך הצידה. הוא קורא לזה הפיכה אבל אל תשימו לב, הרגלתם אותו לחרבן למדינה על הראש וקשה לו לעשות בסיר כמו כולם.

התחלתי בבדיחה עם זקן ולכן אסיים בפראפרזה על מערכון של אפרים קישון, ממילא מיציתי את ארסנל המילים שיכולתי לכתוב על ראש הממשלה ובעלה וגם המדינה נראית כמו סטנד אפ ניישן.

המדינה נראית כמו הגיף המפורסם של טרבולטה שמסתובב אנה ואנה ולא מבין מה קורה פה. רואים על נתניהו את העייפות ואת הפחד והזיעה הקרה. תראו את העיניים המתרוצצות, את תנועות הלעיסה בפה קפוץ

ובכן, שיחה בין חברים מתגלגלת לחינוך ילדים והמארחים מספרים שהבן שלהם מסרב ללכת לגן. האורחים מציעים להם להיות תקיפים, הילד חייב ללכת לגן.
"אנחנו לא מכריחים", נלחצים ההורים. "נחכה שיסכים בעצמו".
ואז מצטרף לחבורה גבר לא מגולח שסיגר כבוי שמוט בזווית פיו ושואל: "יש'כם אש?"
"בנימין", שואל אותו המארח בהיסוס. "מחר תסכים ללכת לגן?"

כרמלה כהן שלומי היא אזרחית מודאגת

באופן אידאלי אנו חושבים על המוח האנושי כעל מכונת היגיון, אך במציאות בכלל, וזו הפוליטית שלנו בפרט, ברור שיותר מכל דבר אחר – מוח זו מכונה לדפיקה סדרתית של הראש בקיר.

משום מה אנו נוטים לראות במוח שלנו סוג של מחשב, בעוד שמחשב ומוח הן שתי מכונות שונות לגמרי. המוח הוא יצור אבולוציוני שניבנה כמכונה אובססיבית ליצירת מטרות, בעוד שמחשב הוא כלי עזר לבני אדם. איננו מעוניינים שמחשב ייצר לעצמו מטרות, אלא רק שיעזור לנו להשיג את המטרות שלנו.

החל מהקפה של הבוקר ועד להתגייסות למלחמה, מה שמניע אותנו הוא המטרה התורנית, שמשום מה הקפיץ לנו המוח דווקא עכשיו, ואנו חייבים, חייבים, להגשימה. ומה שמעצבן בהמצאה האבולוציונית הזו הוא, שהטבע מייצר לנו את מכונת המטרות הזו לא כדי שנגשימן. בכלל לא. אלא, שכמו חמור ההולך אחרי הגזר שתלה לו העגלון מול אפו, המטרה קיימת כדי להוליך אותנו בדרך, ולאו דווקא כדי שנגשימה. או כפי שחז"לנו ניסחו כה יפה "אין אדם עובר מן העולם וחצי תאוותו בידו".

הטבע מייצר לנו את מכונת המטרות הזו, המוח, לא כדי שנגשימן. בכלל לא. אלא, שכמו חמור ההולך אחרי הגזר שתלה לו העגלון מול אפו, המטרה קיימת כדי להוליך אותנו בדרך, ולאו דווקא כדי שנגשימה

למעשה, הבעיה הגדולה עם מנגנון המטרות שלנו היא לא שאיננו מגשימים אותן, אלא דווקא אם הצלחנו להגשימן. הגשמת המטרה לא רק מייצרת ריקנות, המחייבת מאמץ מוחי להעלות ולגבש לנו מטרה חדשה, אלא, חמור מכך, היא עלולה לזרוק אותנו מהדרך הכל-כך מוצלחת בה הלכנו – אל ישימון חסר דרך.

דוגמה טובה היא הציווי האלוהי הראשוני של: "פרו ורבו ומלאו את הארץ וכבשוה". ציווי שבנה מטרה ארוכת טווח, ולאורה אנו חיים כבר אלפי שנים. הבעיה נעוצה כמובן בכך שמטרה ארוכת טווח שכזו לא קיבלה פרמטר תפוגה. כמה זה "מלאו את הארץ"? מיליארד אנשים זה כדור מלא? עשרה מיליארד? מאה מיליארד? ומתי הארץ נחשבת כבושה? כשנכלה את משאביה? את זה הציווי לא ניפק, אך רבים עדיין חיים לאור הציווי הזה רק משום הסיפוק שבהליכה בדרך הסלולה, ולעזאזל התוצאות.

אם לאדם הפרטי הגשמת מטרות היא בעיה, הרי שבהיבט הפוליטי הגשמת מטרות היא אסון. מערכת הכוח הפוליטית נבנית על הדגל המאחד של המטרה, והגשמת מטרות פירושה התפוררות הדבק המאחד. כך למבני כוח פוליטיים קיימת נטייה מובנת לשמר מטרות, בפורמלין אם נדרש, מבלי להתחשב במציאות המשתנה.

כך בריטניה משמרת בית מלוכה וטקסים פוליטיים משונים שאבד הכלח על מטרתם, רק כדי להימנע מערעור המערכת. כך המערכת הפוליטית האמריקנית משמרת פחד מיסטי מסוציאליזם וקומוניזם למרות שאיומים אלו כבר חוסלו מזמן, וכך גם אצלנו.

המערכת הפוליטית הישראלית נבנתה סביב מטרה אחת – הקמת בית לאומי ליהודים שנרדפו בעולם. תשובה לבעיה הסופר-בוערת בימים שלאחר השואה. מטרה זו גיבשה תנועה חזקה ודינמית שפעלה ביעילות והצליחה בצורה יוצאת דופן, ובית לאומי אכן הוקם ליהודים, מדינה – היא מדינת ישראל.

אם לאדם הפרטי הגשמת מטרות היא בעיה, הרי שבהיבט הפוליטי הגשמת מטרות היא אסון. מערכת הכוח הפוליטית נבנית על הדגל המאחד של המטרה, והגשמת מטרות פירושה התפוררות הדבק המאחד

אנו רואים את ביטוי המטרה הציונית באופי המפלגות שלנו במערכת הפוליטית, אבל השפעת המטרה הזו עמוקה הרבה יותר – כל המבנה השלטוני יוצר עבור מטרה זו. מבנה שתוכנן לאפשר הדרה דמוקרטית של הערבים מאפשרות של הגעה למוקדי כוח. כך, כדי להימנע מבניית מוקדי כוח ערביים, המבנה של הייצוג לכנסת לא נבנה במתכונת הרגילה של נציגי אזורים, כפי שנהוג בדמוקרטיות אחרות. כך, הדומיננטיות שהוקנתה למשרד הפנים במישור המוניציפלי היא עוד מכשיר שכזה, שלא לדבר על מערכת ניהול הקרקעות שנבנתה בעליל לטובת המטרה הציונית.

כל האנרגיה הציונית הזו לטיפול בעם שלנו אכן צלחה. המטרה הושגה, וכיום, כשמרבית העם היהודי נמצא בישראל, ואלו שלא כאן עושים זאת מבחירה, אפשר להגיד לא רק שהציונות הגשימה את מטרתה המיידית, אלא שהצורך בהגנת היהודים ומדינתם חרג מגבולותינו והפך לקונצנזוס גלובלי במרבית מדינות העולם. אנו השגנו את המטרה מעבר למשוער, ודווקא ההצלחה הזו היא אם המשבר הפוליטי הקשה אותו אנו חווים היום.

אנו תקועים היום עם אוכלוסייה שעיקר עניינה הוא איכות החיים שלה והצלחתה האישית, אך עם מערכת פוליטית לא רלוונטית שמחפשת לשמר את המטרה שהושגה דרך מבט טלסקופי – המחפש, מעצים, ולעיתים אף ממציא איומים על המטרה. כל זאת תוך התעלמות מהנוף החדש של מדינה בה מרבית האוכלוסייה רוצה ושואפת לנורמליות אזרחית.

חוסר הרלוונטיות נמצא בשימור האידאות הפוליטיות, אך יותר מכך הוא נמצא בשימור מבנה הדמוקרטיה שלנו. מבנה בו הנציגים אינם נבחרים ישירות ולא על בסיס גיאוגרפי, מה שמקנה כוח יתר לאוכלוסיות מסוימות (המתנחלים למשל) וכוח חסר לאוכלוסיות אחרות (ערבים למשל).

אלה מבנים השואפים לשמר את עצמם גם במחיר של אובדן רלוונטיות והגעה למשבר, ונראה כי המשבר הפוליטי המתמשך בו אנו נמצאים הוא אכן משבר שכזה. משבר בו הטרמינולוגיה סובבת סביב המטרה הציונית ומי משרת אותה, אך הגרעין שלה הוא רלוונטיות מבנה המשטר לאזרחי המדינה.

חוסר הרלוונטיות של הדיאלוג הפוליטי עתיד להימשך, וכך גם משבר הבחירות בו אנו שרויים, אלא שאגב המשבר המתמשך הזה, מה שאנו עדים לו הוא שינוי זוחל של שיטת הממשל שלנו. שינוי שמגיע בשיטת הסלמי, בפיסת שינוי אחת בכל מערכת בחירות.

אנו רואים את ביטוי המטרה הציונית באופי המפלגות במערכת הפוליטית, אבל השפעת המטרה הזו עמוקה בהרבה – כל המבנה השלטוני יוצר עבורה. מבנה שמאפשר הדרה דמוקרטית של הערבים מהגעה למוקדי כוח

השינוי החל ברעיון ההזוי לראש ממשלה חליפי וממשיך ברעיון ה"רק לא ביבי", וללא ספק יתחולל גם בסיבוב הנוכחי. סיבוב, שעם או בלי השבעת ממשלה חדשה, יהיה גם הוא ללא ספק קצר, וללא ספק ייצר גם הוא פיסה נוספת של שינוי במבנה השיטה הדמוקרטית שלנו. ורק נותר לקוות ששינויי המבנה שיביא יהיו טובים וחכמים מספיק כדי לבנות לנו אג'נדה שלטונית חדשה, שתוכל להוביל אותנו בדרך טובה יותר מזו בה אנו הולכים היום. ושלא נזדקק לבחירות שישיות לשם כך.

ישי גבריאלי הוא כלכלן בהכשרתו. בין היתר שימש כמרצה במכללה החברתית כלכלית וכתב את הספר "התיאומוניטריזם" על היבטים דתיים בתורת הכלכלה. בעברו הרחוק יותר היה כתב וחבר מערכת בשבועון "כספים" וכן כתב טור בגלובס וקצת בידיעות אחרונות. נהנה לכתוב על מגוון נושאים רחב וכיום מחזיק בלוג בשם "צוקרלך גשפטן" https://zuckerlechgescheft.wordpress.com/ בו הוא כותב מדי םעם על נושאים שמעניינים אותו.