השבוע ייסגרו לתנועת כלי רכב גם הקטעים הצפוניים של הנתיב המזרחי בשדרות ירושלים, ובכך תושלם נעילת עורק החיים הראשי של יפו ל-28 החודשים הקרובים. התנועה בשדרה תתאפשר רק ברגל על המדרכות, ובאופניים במרכז השדרה, בנתיב צר שתחום בין גדרות ברזל.
מחר (שני) בשעות אחר הצהריים מתוכננת הפגנה של התושבים במהלך ישיבה של מועצת עיריית תל אביב (-יפו…), ואילו הדיון בעתירה שהוגשה לבית המשפט נדחה לספטמבר. בשלב הזה קשה להאמין שהמהלך הפיך, ונראה שתושבי יפו יצטרכו לחיות – או להיחנק – עם המציאות שנכפתה עליהם. בעיתוי המורכב הזה, להלן כמה הערות על המחלוקת שמאיימת לסדוק את המקף שמחבר בין תל אביב ליפו:
1. תתפלאו, אבל זה הרע במיעוטו
חלק מהיפואים בוודאי לא יאהבו את ההנחה הבאה, אבל נראה שבמצב שנוצר ההחלטה על סגירה מלאה של השדרה היא הרע במיעוטו. החלופה – סגירה לסירוגין של נתיבי השדרה, היתה עולה, ככל הנראה, בדחייה של כשנה במועד סיום העבודות.
אם תושבי יפו היו צריכים לבחור בין סגירה מלאה עד אוקטובר 2021 (תאריך היעד הנוכחי לנסיעת הבכורה של הרכבת), לבין סגירה לסירוגין וחיים בתוך אתר בנייה ענק עד סוף 2022, נדמה שרובם היו בוחרים באפשרות הראשונה, ובצדק.
2. הפרת הבטחה וכשלון בהעברת המסר
אם ככה, מה הבעיה? או, יש הרבה.
גם אם מהותית התקבלה ההחלטה הנכונה, האופן שבו היא התקבלה, ובעיקר הדרך שבה תווכה לציבור ושבה העירייה והעומד בראשה התנהלו ומתנהלים מול התושבים, היא כישלון מתמשך.
זה התחיל בהפרת הבטחה. התוכניות המקוריות היו לסגור את נתיבי השדרה לסירוגין. זה מה שהתושבים ובעלי העסקים בשדרות ירושלים ידעו. כבר לפני כשנה התברר שהתוכנית הזו בעייתית: בבדיקות מקדימות שבוצעו על ידי נת"ע, התברר שמוביל המים המיושן, שעובר מתחת לכביש, נמצא במצב ירוד ושחייבים לחזק אותו בשכבה עבה של בטון, כדי שישרוד את העבודות והקידוחים.
רק ערב פסח (ופסחא, והרמדאן), שבועות ספורים לפני תחילת העבודות, נודע לתושבים שהתוכניות שונו ושהשדרה תיסגר לחלוטין
היה ברור שהטיפול הזה יאריך את משך העבודות ויחייב לשנות את לוחות הזמנים. לפי גורמים המעורבים בפרויקט, בעירייה לא מיהרו לחלוק את המידע הזה עם התושבים. רק ערב פסח (ופסחא, והרמדאן), שבועות ספורים לפני תחילת העבודות, נודע לתושבים שהתוכניות שונו ושהשדרה תיסגר לחלוטין.
לא ברור אם מדובר ברשלנות הסברתית או בכוונת מכוון שנועדה לצמצם את מרחב התמרון והמחאה של התושבים; מה שבטוח – הפרויקט יוצא לדרך עם תחושה של רבים מתושבי יפו שעבדו עליהם בעיניים ועם אובדן אמון מוחלט בעירייה.
לאור ההתפטרות של המנכ"ל המוערך של נת"ע, יהודה בר-און, רבים גם מפקפקים עכשיו ביכולת של החברה – שעד כה עמדה בלוחות הזמנים והתנהלה ביעילות יחסית למקובל בעולם התשתיות הישראלי – לסיים את העבודות בזמן. ואם הרכבת לא תיסע באוקטובר 2021, אזי היפואים ייצאו קרחים מכל הצדדים.
בהקשר של לוחות הזמנים, אגב, קיבלתי מהעירייה את ההתייחסות הרשמית הבאה:
"העירייה קיימה מספר רב של פגישות בנושא עם אנשי המקצוע של נת"ע והנושא נבחן מכל היבטיו.
לצערנו, עמידה בלוח הזמנים שהכתיבה המדינה – פתיחת הקו האדום באוקטובר 2021 מחייבת את סגירת הרחוב.
העירייה מכירה בקשיי התושבים ומספקת פתרונות כדוגמת שאטלים חינמיים".
3. אחרי הפרת ההבטחה, הגיע ניתוק המגע
פניות של תושבים ושל עיתונאים לעירייה בנושא העבודות ביפו נענו בתשובה לקונית – 'פנו לנת"ע, זה פרויקט שלה'. הרכבת הקלה/תחתית היא אכן פרויקט לאומי/ממשלתי, ונת"ע היא הזרוע המבצעת של משרד התחבורה, אבל עירייה, בוודאי עירייה רבת עוצמה כמו תל אביב, לא יכולה להתנער מכל אחריות לנעשה בשטחה וכשתושביה מביעים מצוקה לשגר אותם באדישות אל החברה שמבצעת את העבודות.
כשעיריית תל אביב רוצה, כידוע, היא יודעת לעמוד על שלה ולהיאבק בהנחתות ממשלתיות ואף למנוע אותן. האמת היא, שההחלטה על הסגירה המלאה של השדרה היא על דעת עיריית תל אביב (וכאמור – לגופו של עניין בצדק), אבל ההתחמקות שלה ושל רון חולדאי מלהתייצב מול התושבים, לתקשר איתם ולהקשיב למצוקותיהם – מביכה. יש הרבה דברים שעיריית תל אביב בעידן חולדאי מצטיינת בהם (לצד לא מעט טעויות שנעשו); יחסי אנוש ורגישות כנראה לא יככבו בראש הרשימה.
4. מי יפצה את הנפגעים
בסוף חודש מרץ, כזכור, נחת במפתיע טיל במושב משמרת בשרון והרס בית מגורים. למחרת סיפר לי עמיר ריטוב, ראש מועצת לב השרון, על ההתרשמות שלו ממהירות התגובה של הביורוקרטיה הממשלתית: "הטיל נפל לפנות בוקר, ולפני שבע בבוקר כבר הסתובבו שם אנשי מס רכוש והתחילו לדאוג לבית שהמשפחה תקבל במקום זה שנהרס".
מדינת ישראל מתייחסת לפגיעה כלכלית באזרחים כתוצאה מאירועים מלחמתיים כאל עניין לאומי ולוקחת עליה אחריות. כך גם בסבבי הלחימה בעוטף עזה. כשמדובר, לעומת זאת, בפגיעה אנושה באזרחים ובעסקים קטנים בגלל פרויקטים של תשתיות לאומיות, המדינה מתעלמת לחלוטין ומפקירה את האזרחים לנפשם.
כך היה בעבודות על הרכבת הקלה בירושלים, כך קרסו עסקים קטנים רבים באיזור החפירות בקרליבך/דרך בגין בתל אביב, וכך עכשיו בשדרות ירושלים. נכון שבעוד כמה שנים, כשהרכבת תצא לדרך והמדרחוב היפואי, בתקווה, יהיה שוקק חיים וקונים, בעלי העסקים בשדרה ייצאו נשכרים; אבל לרובם אין אפשרות ונזילות להחזיק מעמד עד אז. כבר עכשיו יותר ויותר חנויות בשדרה נראות מוגפות ונטושות.
גורם בכיר בפרויקט אומר שמדובר בכסף קטן לעומת העלות הכוללת של הרכבת הקלה שעומדת על מיליארדים רבים, אבל ידו של האוצר קפוצה וגם קולו של שר התחבורה לא נשמע; בכל הנוגע למרכז תל אביב, אחרי עיכוב ממושך הקימה עיריית תל אביב קרן לפיצוי העסקים הקטנים, אבל מדובר בסכומים מגוחכים ביחס להיקף הפגיעה הכלכלית.
ביפו המצב קשה עוד הרבה יותר, ובעלי העסקים – שיעבירו את השנתיים הקרובות מול כביש חסום, ותפאורה של בורות ואבק – אפילו לא מקבלים הנחה בארנונה.
אחר כך מתפלאים למה בכל מקום שבו מתוכנן פרויקט תשתיות בעל חשיבות לאומית, התושבים מערימים קשיים ועושים הכל כדי לחסום אותו בגופם. הם יודעים שמהפרויקט הזה מדינה שלמה תיהנה – ואילו הם היחידים שישלמו את המחיר.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם