המוסכניק שהייתי מתקן אצלו את הטוסטוס בסוף שנות השבעים של המאה הקודמת, עבד ברחוב סטרומה שנמצא ממש מאחורי משטרת פתח-תקווה. איזור תעשיה זעירה ובתי מלאכה קטנים. המצודה הבריטית, בה שוכנת המשטרה, הייתה מוקפת גדר ואני לא זוכר שאי פעם נכנסתי אליה.

הטוסטוס שלי, שלמעשה היה של אמא שלי עד שניכסתי אותו לעצמי, לא היה כלי מי יודע מה אמין. מדי פעם היה צריך להגיע למוסך. כבל קרוע, סתימת דלק, אגזוז סתום וחוזר חלילה. כל טיפול כזה היה כרוך במעבר ליד הכניסה לתחנת המשטרה. בזכרון שלי יש תמונה של בוטקה קטן וחבל קשור לעמוד מצידו השני של הכביש וחוסם את הכניסה. שער די צנוע המותאם לתחנת משטרה די צנועה.

ארבעים שנה קדימה ושער הכניסה למשטרת פ"ת הפך להיות שער ברזל חשמלי אימתני. הבוטקה המצו'קמק הפך לחדר מבוצר. מצלמות אבטחה חולשות על "מתחם" הכניסה לתחנה. התוכן הוא אותו מבנה בריטי משנות הארבעים של המאה הקודמת, רק הפסאדה השתדרגה פלאים.

דרך שער משטרת פתח תקווה אפשר לראות את ההתפתחות שעברה החברה הישראלית.

מחברה פרובנציאלית שחיה בעיר מוקפת פרדסים, נוסעת בפורד אסקורט, קונה בגדים בחובבי ציון ורואה סרטים בקולנוע היכל הפכנו לחברה שמוקפת בטון, בניינים גבוהים, אוטוסטרדות רחבות, ג'יפים מפונפנים, חנויות ממותגות, דלתות מפלדה, כחול לבן, אדום לבן, מדחנים ושערים חשמליים שמפרידים בין אחד לשני.

עמדתי בשער המשטרה בשישי בערב, ה-16/08/2019. בפנים היו מספר עצורים הידועים כפעילי "מחאת פתח תקווה". ההודעות על מעצרם עברו מאד מהר ברשתות החברתיות ועם סיום ארוחת הערב, לאחר התלבטות קצרה, מצאתי עצמי נוסע לשם.

מול שער המשטרה חשבתי האם אני רוצה להיעצר הלילה. בשלב האסקלציה במפגש ההולך ומתהווה בין המוחים והמשטרה, זה לגמרי היה תלוי בי אם להיעצר או לא

היתה זו אותה התלבטות מאי שם בתחילת 2017 שבסופה מצאתי עצמי עומד בגשם ליד מני נפתלי לא רחוק מביתו של היועמ"ש מנדלבליט. זו היתה הפעם הראשונה שהמשטרה הזיזה את קומץ המוחים ממול ביתו של מנדלבליט אל מול המתנ"ס המקומי.

המחאה הפכה לשגרת מוצאי שבת. עד שבשלב מסויים, בלתי נראה, התחלתי לוותר לעצמי. עם הוויתורים באו התירוצים וייסורי המצפון על נטישת המאבק. אבל גם אלה התרככו בכל מוצ"ש כשראיתי בשידורי הלייב בפייסבוק את המתמידים האוחזים בשלט, בדגל ובטלפון.

מול שער המשטרה בשישי בערב חשבתי האם אני רוצה להיעצר הלילה. זה היה סוג של חשבון נפש. לא משהו דרמטי מדי, אבל בכל זאת, שאלות שעלו לי בראש. עד כמה אני מוכן לחטוף, אם בכלל, מנחת זרועה של המשטרה. מה המחיר שאני מוכן לשלם בשביל עקרונות נשגבים כמו חופש ביטוי, חופש מחאה, חופש בכלל. בשלב האסקלציה במפגש ההולך ומתהווה בין המוחים והמשטרה, זה לגמרי היה תלוי בי אם להיעצר או לא.

מוחים מול שער תחנת המשטרה

סגן מפקד התחנה, שי גז, כבר הודיע לכולם ללכת הביתה כי הם הולכים לפנות את הכביש, כולל שימוש בכוח. הוא הבהיר את זה בעזרת המגאפון שהחזיק בידו. חלק מהמוחים התיישבו על המדרכה. הם ידעו שבשלב הבא השער ייפתח והשוטרים יפנו אותם בכוח. חלק למעצר וחלק החוצה לכיוון הכביש.

עמדתי על המדרכה, שלושה מטרים מקו המגע בין השוטרים למוחים. במרכז הכביש עמד עו"ד גונן בן-יצחק ומולו שי גז. הוא ניסה למנוע את המשבר ולהבהיר לגז בפעם המי יודע כמה שעצם קיומה של המחאה מול המשטרה הוא בעקבות מעצר לא חוקי של פעילים. סגן מפקד התחנה ענה לו משהו וגונן צעק עליו, "אתה משקר". מכאן כבר לא היתה דרך חזרה.

גז נתן את הפקודה "פעל" והשוטרים זינקו על הקהל כמו קליע שנורה מרובה. אלה שישבו על הכביש נגררו פנימה ואלה שהיו על המדרכה התרחקו בצעדים מדודים לכיוון הכביש הראשי.

סיגל עזריהו, אחת מפעילות המחאה, ישבה על הכביש מעט רחוק מהשער. לקח כמה שניות עד שהשוטרים הגיעו אליה. בלב המהומה היא ישבה בשקט ובאומץ על הכביש כאילו כל מה שקורה מסביב לא נוגע לה. בסוף גם היא נגררה לתחנה ועוכבה מספר שעות.

השוטרים עובדים במקצועיות רבה. אין לאף אחד סיכוי נגדם. גם אף אחד לא מתנגד להם. כל אחד עושה את מה שמוטל עליו. אלה מבקשים למחות ואלה קיבלו פקודה לעצור או להרחיק. המוחים לא נתנו שום סיבה לשוטרים להשתמש במכות. הכוח שהופעל הוא הגרירה של היושבים על הרצפה, חלקם כבר לא ממש רזים וקלים, מהכביש לפנים התחנה. שמעתי שהיו גם כיפופי ידיים חזקים מצד שוטרים קצת פחות סבלניים. זו המשטרה.

חלק מהשוטרים היו עם כפפות שחורות על הידיים. יש לזה סיבה. אני רק לא יודע מהי. השמועות אומרות בשביל שלא ישאירו DNA ועדויות מפלילות על גופו של מי שחוטף מהם מכות. יכול להיות.

* * *

מול השער של משטרת פ"ת ראיתי קמצוץ מתורת ההפעלה של המשטרה ששונה לחלוטין ממה שראיתי בצבא. ברור לגמרי שהשוטרים לא נמצאים מול אוייב אלא מול אזרחים. הפקודות מגיעות מהקצין האחראי, אבל: לא תמיד הקצין שהנחית את ההוראות נמצא.

מפקד המחוז שהוציא את הפקודות החדשות ומפקד התחנה לא היו באירוע. הם השאירו את גז להבין לבד מה הוא צריך לעשות. בטוח שאם גז היה מפעיל שיקול דעת אחר, כל האירוע המביש הזה לא היה מתקיים.

מפקד המחוז שהוציא את הפקודות החדשות ומפקד התחנה לא היו באירוע. הם השאירו את גז להבין לבד מה הוא צריך לעשות. בטוח שאם גז היה מפעיל שיקול דעת אחר, כל האירוע המביש הזה לא היה מתקיים

וזו אולי התכונה החמקמקה החשובה כל כך לשוטרים. איך להימנע מאסקלציה ואיך למנוע שימוש בכוח. אני משער שאם מנהל האירוע היה קצין אחר, התוצאה היתה אחרת לגמרי.

* * *

ביקום שמחוץ למחאה, נמצאים כל אזרחי ישראל. התקשורת הממוסדת לא מסקרת את המחאה. היחיד שלקח על עצמו את הנושא הוא בר פלג מעיתון "הארץ". הפוליטיקאים לא מביעים כל עניין.

גם כאן, היחיד שאמר אמירה החלטית היה אהוד ברק (סוף סוף). כל השאר דוממים. הם מעדיפים לקשקש על איראן וטראמפ וליברמן ועל כל מיני נושאים שלא ממש חשובים לאזרחי ישראל. ליבת העניין היא השחיתות, שומרי הסף שלא מתפקדים, מערכת המשפט שלא יודעת אנא פניה ועוד הרבה נושאים חשובים שאף אחד לא מדבר עליהם.

מעל כולם התעלה הצעיר שעצר לידי לברר על מה המהומה. הוא ראה את חבורת המבוגרים מתגודדת סביב העצורים ששוחררו טיפין טיפין ושאל לפשר העניין.
התחלתי להסביר לו על המחאה ועל מה שקורה בשכונה אחרת בעיר בה הוא חי. לא היה לו שום מושג.

החלטתי לשאול אותו שאלות. מסתבר שהוא לא רואה חדשות, לא קורא עיתונים, אין לו פייסבוק, גם לא טוויטר. הוא ניזון מאנשים מסביב. וזהו. אזרח שיכול להצביע ואין לו שום מושג על מה שבאמת קורה במדינה.

יכול להיות שהוא דוגמא קיצונית. אבל רוב האזרחים אדישים. בורים מרצון. שומעים פה משהו, שם משהו ותופרים לעצמם תפיסת עולם.

אנשים לא מאמינים שהמצב בעייתי. השמש זורחת, הולכים לסופר, מסתובבים בים, שותים בירה מול השקיעה, טסים לחו"ל, קונים מכונית חדשה. מה רע? לא רע. הכל בסדר. "זה רק אתם לא מוכנים לראות כמה טוב פה", אומר מי שתמיד אומר.

ואז אני חושב על אותו קומץ ציונים מלפני מאה שנה (סבא שלי ביניהם). ממש קומץ של כמה אלפי יהודים שזיהו תהליכים ועשו מעשה. חלקם הקטן אף הגיע לארץ ישראל ובנה פה את התשתית למדינה העתידה לקום.

והרוב המוחלט? אלה שראו את השמש זורחת, הלכו לחנות לקנות לחם ושמן, אולי נסעו לחופשה בהרים, שתו בירה בבית המרזח, קנו וילונות ותפרו שמלות כלה. הרוב המוחלט הזה טעה ועלה באש ובתימרות עשן השמיימה.

ממשה רבנו ועד היום, תמיד הקומץ מוביל את המחנה.

דודו ישורון, יליד שנות השישים. נשוי ואב לשלוש בנות. עובד בתחום מערכות מידע וגר בחולון. כאוהד מושבע של "פורמולה 1" משלם גם לאתר "Autosport". כחלק מהרצון לשפר את ערכי בדיקות הדם, הצטרף לקבוצת ריצה ולהפתעתו מתמיד, כולל ריצת שבת מוקדם בבוקר. חצי מרתון כבר מאחוריו, ולא, הוא לא מתכנן על מרתון מלא. דמוקרטיה איננה מובנת מאליה בעיניו, ו"תהליכים" מטרידים אותו. גם העתיד. בינתיים כותב גם ביקורות על סרטים.

אחת מהפתעות הבחירות המוקדמות בארגנטינה היתה מועמדותו של אדם בשם גומז סנטוריון, איש ימין קיצוני שזכה בקרוב לשלושה אחוזים מן הקולות.
בפרובינציות שמרניות אחדות, הוא קיבל אף ארבעה אחוזים ויותר.

המצע האידיאולוגי של סנטוריון מעורר חלחלה: הוא דורש לפתוח את פסקי הדין נגד פושעי המלחמה של הדיקטטורה הארגנטינאית, מטיל ספק במספר הנעלמים בתקופת המשטר הצבאי, דורש יד ברזל נגד קטינים עבריינים ומהגרים, מעין מהדורה ארגנטינאית של בולסונרו הברזילאי. אך בכל אלה הוא איננו שונה ממועמדים אחרים בעבר ובהווה שלא זכו להתקרב לאחוז החסימה.

מה שמייחד את גומז סנטוריון, פונקציונר בכיר לשעבר בממשלתו של הנשיא מאוריציו מאקרי, הוא סיסמת הבחירות המרכזית שלו, עליה ביסס את הקמפיין המצליח, ועל גבה השיג את הקולות שאף מועמד ימין לפניו לא חלם לגרוף.

״בולסונרו הארגנטינאי״ רכב כל הדרך אל הצלחתו היחסית בבחירות על תנועת ההתנגדות להפלות, תנועת ״מטפחות התכלת״

בארגנטינה, כמו במרבית ארצות דרום אמריקה, ההפלות אסורות בחוק מלבד במקרים של סכנה לחיי האשה או במקרים של אונס או גילוי עריות.

גם לאורך שמונה שנות שלטונה של קריסטינה קירשנר, שהתהדרה במחויבות לזכויות אדם, כולל לגליזציה של נישואין לבני זוג בני אותו המין, הכרה בזכויות של טרנסג׳נדר ומדיניות פרוגרסיבית ומכילה, נושא ההפלות נשאר טאבו שלא עלה לוויכוח ציבורי, ופחות מכך לדיון פרלמנטרי. קריסטינה עצמה התבטאה לא אחת כנגד הזכות להפלות.

בין אם היתה זו אמונתה הקתולית של הנשיאה לשעבר, ובין אם כמו שאומרות הלשונות הרעות, היה זה הסכם להשגת תמיכתו הפוליטיתשל האפיפיור פרנציסקו בשילטונה, העובדה היא שהפעם הראשונה בהיסטוריה הארגנטינאית שנושא ההפלות הובא לטיפול פרלמנטרי, היה זה דווקא ב2018, ימי שלטון מאוריציו מאקרי – שלטון ימני ושמרני, לפחות על הנייר.

כבר ב2015 לאחר מקרה רצח של נערה בהריון על ידי בן זוגה, התחזקה בארגנטינה תנועת המטפחות הירוקות. מעין תנועת גג פמיניסטית, שאיגדה תחת הסמל של המטפחת (או הצעיף) הירוק מאות אירגונים ותנועות נגד אלימות כלפי נשים, בעד שיוויון זכויות, וכמובן בעד הזכות להפלה ״חוקית, בטוחה וללא תשלום״.

כבר ב2015 לאחר מקרה רצח של נערה בהריון על ידי בן זוגה, התחזקה בארגנטינה תנועת המטפחות הירוקות

בארגנטינה השימוש בצעיף או מטפחת ראש הוא סמל חזק, בעיקר עבור נשים עוד מאז שנות השבעים. אמהות כיכר מאיו נהגו להתאסף בכל יום חמישי, למול עיניהם של קלגסי המשטר הצבאי, בהפגנה חרישית אך מתריסה, מטפחות לבנות לראשן, בדרישה לברר את גורלם של ילדיהן הנעדרים. גורל שבמקרים רבים איננו ידוע עד היום.

(צילום: AP Photo/Marcos Brindicci)

תנועת הצעיפים הירוקים צברה עוצמה אדירה, בעיקר בקרב הנשים הצעירות, ולקראת 2018 בשעת הדיונים בקונגרס הארגנטינאי, מאות אלפי נשים יצאו לרחובות בהפגנת כח וסולידריות, בדרישה כלפי נציגי הציבור לאשר את החוק.

במקביל וכצפוי, התארגנה לה תנועת ריאקציה שבחרה לה צעיף משלה, צעיף תכלת pro-life או בספרדית provida. בתמיכת הכנסיה, וגם לא מעט רבנים ואנשי דת מוסלמים מקומיים, ובהתגייסות כוחות שמרניים מרחבי המדינה, הלכה וצברה תאוצה תנועה ריאקציונרית, שבמקרים מסוימים הביעה תמיכה בשינוי החוק הקיים ובאיסור הפלות אפילו במקרים של אונס וגילוי עריות. אפילו סגנית הנשיא התבטאה באופן דומה, וכך מספר שרים בממשלתו של מאקרי.

למרות שבסקרים שנערכים מידי פעם, קיים רוב יציב (אם כי לא גדול) בעד הזכות להפלות, אין ספק שהתנועה למען הפלות ״חוקיות, בטוחות וללא תשלום״ עוררה את האריה השמרני מתרדמתו, וכוחות ריאקציונרים מאיימים היום לא רק לחסום את החוק בגופם, אלא להחזיר את הגלגל לאחור.

במקביל וכצפוי, התארגנה לה תנועת ריאקציה שבחרה לה צעיף משלה, צעיף תכלת, שבמקרים מסוימים הביעה תמיכה בשינוי החוק הקיים ובאיסור הפלות אפילו במקרים של אונס וגילוי עריות

הצעת החוק להתרת ההפלות עברה בקונגרס, אך נפלה בסנאט הארגנטינאי. בסנאט יושבים נציגי הפרובינציות, חלקן כוללות אוכלוסיות שמרניות ודתיות שהתקשו מאד לתמוך בחוק בנוסחו הרחב כפי שהוצע.

האקטיביסטיות הפמיניסטיות לא הסתפקו בהסרת האיסור הפלילי על ההפלות, הן ניסחו הצעת חוק כוללת שדרשה הקמת קליניקות לביצוע הפסקת הריון בחינם ואסרה במפורש על רופאים ומרפאות להמנע במיצוע הפלות מנימוקי מצפון ודת.

הוויכוחים בקרב מנסחי החוק היו מרים, האגף המתון ביקש להעביר חוק מרוכך, דומה במהותו לחוק הקיים באורוגואי, מהמדינות הבודדות ביבשת בהן ההפלות אינן אסורות. אבל אורוגוואי היא מדינה רגועה ורציונאלית, ארגנטינה היא ייצרית וכאוטית. האגף הרדיקלי התיחס למתונים כאל בוגדים ברעיון, בוגדים בדרך, וכפה הליכה על הקו של הכל או לא כלום.

אי אפשר שלא להרהר לרגע במצב בארץ בנושא ההפלות. אני רק יכול לדמיין לעצמי את ההשפלה שמרגישה אשה שצריכה לשקר לוועדת ההפלות כדי לקבל את האישור המיוחל. למה לעזאזל נאלצת אשה נשואה לומר שההריון איננו מבעלה כדי שמישהו יחליט עבורה על גופה. זה לא צודק, וזה מרתיח. גם ביטול הסעיף הסוציאלי מקומם.

מובן הרצון של ארגוני נשים לשנות את העיוות הזה, מובן וצודק, צודק אבל לא חכם.

במצב הענינים בארץ היום, עם הדתה שהפכה מזוחלת לדוהרת, הצעות לשילוב איש דת בוועדות צוברות תאוצה, והדת היהודית פנים רבות לה. יש רבנים מקלים, ויש מחמירים, קשה להניח שרבנים מטעם המדינה יהיו מן המקלים דווקא. המצב בפועל הוא שניתן להפיל באופן חוקי בישראל. ניסיון לשפר את המצב עלול להעיר את האריה מנמנומו ולגרום לריאקציה שמרנית דווקא.

המצב בפועל הוא שניתן להפיל באופן חוקי בישראל. ניסיון לשפר את המצב עלול להעיר את האריה מנמנומו ולגרום לריאקציה שמרנית דווקא

כמו שאמר פעם תשדיר של משרד התחבורה: בכביש אל תהיה צודק, היה חכם. הפוליטיקה כידוע היא אומנות האפשרי, אומנות הפשרה, ומי שלא יודע להתפשר עלול להשאר ללא כלום.

ההפלות עדיין אסורות בארגנטינה, אבל האריה השמרני המנומנם התעורר, צעיפי התכלת מתנופפים ומי שהיה דמות קיקיונית עד לא מזמן, הוא שחקן פוליטי מחוזר.

גומז סנטוריון הכריז שיקרא למצביעיו לתמוך בסיבוב השני בבחירות למועמד שיתחייב להטיל וטו על כל הצעת חוק לבטל את האיסור על הפלות. זה יהיה הקריטריון היחיד מבחינתו, לא כלכלה, לא יחסי חוץ ולא שום נושא אחר. הפלות או לא להיות.

גיא נבו הוא יליד 1964, עורך דין לשעבר, יזם סדרתי בהווה. גרוש מאד, אב לשתי בנות, חי בארגנטינה מאז רצח רבין אותו לקח באופן אישי. לכלב שלו קוראים רון.