אישיות
דן מרידור

"אני מתנגד באופן חד-משמעי לפיצול המוצע בין ראש התביעה לבין היועץ המשפטי לממשלה", אמר השר לשעבר דן מרידור בראיון לפני כעשור ● גם אם דעתו התרככה מאז, בחירתו לייצג את הממשלה בוועדת האיתור מסמנת שהיוזמה לפצל את התפקיד נמצאת בדרך לגניזה, חלקית או מלאה ● ובינתיים צצים רעיונות חדשים בתחום ההעמדה לדין של בכירי המערכת הפוליטית ● פרשנות

עוד 1,167 מילים ו-1 תגובות

ראיון "למה מי אתה, האשכנזי או האליטה?"

אחרי שבנו שאול התפטר בסערה ממשרד האוצר, השר לשעבר דן מרידור תוקף בחריפות את נתניהו ואת ממשלתו ● לדבריו, רה"מ משקר לציבור ללא הרף, מנהל את המשבר הכלכלי והבריאותי באופן כושל, ומעכב את אישור התקציב בניסיון להיטיב את מצבו המשפטי והפוליטי ● מרידור מקווה כי כמה מחברי הליכוד יראו לנתניהו את הדרך החוצה, ועל הדרך משגר חיצים מושחזים גם לעבר הנגיד אמיר ירון, המפלגות החרדיות ונפתלי בנט ● בהפגנות בבלפור, אגב, הוא לא משתתף

עוד 2,862 מילים ו-1 תגובות

האמת נחשפת: נתניהו סידר לעצמו שתי נקודות יציאה

פשרת האוזר קבעה במקור דחייה של 100 ימים בהגשת התקציב ל-2020 ● לבקשת נתניהו, הוחלט על הארכה של 120 יום דווקא ● כך סידר לעצמו נתניהו את האפשרות לפזר את הכנסת ב-23 בדצמבר - או להעביר תקציב ל-8 ימים בלבד, ואז לפזר את הכנסת בסוף מרץ ● עד שיחליט, אף אחד באוצר לא עובד על תקציב 2020 וגם לא על תקציב 2021 ● וכחול-לבן שוב מנמנמים בשמירה ● פרשנות

תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך

comments icon-01
1
‏‎‎כל החישובים מיותרים . נתניהו יוצר כאוס במערכת על מנת לשלוט בה . אין לו צורך בבחירות , הקריסה תייצר הסכמה כללית להמליכו למלך הקיסרי הראשון בעת החדשה. הבלתי נודע היחסי שאין לו שליטה, ז... המשך קריאה

‏‎‎כל החישובים מיותרים . נתניהו יוצר כאוס במערכת על מנת לשלוט בה . אין לו צורך בבחירות , הקריסה תייצר הסכמה כללית להמליכו למלך הקיסרי הראשון בעת החדשה. הבלתי נודע היחסי שאין לו שליטה, זהו הציבור. יקום נחיה ישאר אדיש נקים ארמון עם ברזי זהב ושיש קאררה.

עוד 612 מילים ו-1 תגובות

מכתב ההתפטרות המתוקשר של שאול מרידור כולל האשמות חמורות במניפולציות שעיוותו את הנתונים על תקציב המדינה ● באופן אוטומטי, האש התקשורתית כוונה לעבר שר האוצר ישראל כ"ץ, אך כלל לא בטוח שהוא הכתובת ● בכירים באוצר מציעים לבחון היטב את האחריות של שלושה אישים נוספים להתנהלות המתוארת במכתב: שר האוצר הקודם כחלון, ראש הממשלה נתניהו - וגם מרידור עצמו

עוד 2,012 מילים

"זו לא באמת רפורמה, אבל צריך להגן על מח"ש"

שלושת מייסדי מח"ש - דן מרידור, רוני מילוא וערן שנדר - לא מתרשמים במיוחד מהרפורמה שהציג השבוע שר המשפטים ● אבל שלושתם מקווים שניסנקורן יצליח להגן על המחלקה מפני התקפות נתניהו וסביבתו על שומרי הסף ● מרידור: "הליכוד הפך מתנועה ששלטון החוק במרכז האג'נדה שלה לארגון שמשרת אינטרס אישי של ראש ממשלה חשוד בפלילים" ● ואילו מילוא מודאג שעבודת המחלקה תעבור לידיים פרטיות

עוד 1,512 מילים

הגבלת כהונת רה"מ עשויה להיות הכלי היחיד שנותר להגנה על הדמוקרטיה

לפני חודש, כשכחול-לבן עדיין מנתה 33 חברי כנסת, הניחה המפלגה הצעת חוק להגבלת כהונת ראש ממשלה לשמונה שנים ● הסיכוי שהצעת החוק תתקדם נמוך אמנם, אבל הצורך להגביל את כהונתם של ראשי ממשלה בישראל רק גובר ● גם בימין מבינים שבהעדר מגבלה חוקית, נתניהו נשאר השליט הבלתי מעורער, הדמוקרטיה נשחקת, ולא צומחת שם הנהגה חדשה ● פרשנות

עוד 1,135 מילים ו-1 תגובות

אוחנה העניק לעצמו סמכויות מפוקפקות, ומשפט נתניהו יידחה

הלילה, באחת אחר חצות, הודיע אוחנה כי הוא מקפיא את כל הדיונים הלא-דחופים בבתי המשפט ● המשמעות היא כי פתיחת משפטו של נתניהו נדחתה ● רק בשבוע שעבר הרחיב שר המשפטים את סמכויותיו לפי תקנות בתי המשפט במצב חירום ● אך משפטנים בכירים טוענים כי המדובר בסמכויות לא חוקתיות ● וזה לפני שמדברים על ניגוד העניינים החריף שאוחנה מצוי בו ● פרשנות

עוד 798 מילים ו-1 תגובות

השולחן העגול של ברק

לפני יותר מחצי שנה, כשהבחירות לכנסת ה-21 עמדו בפתח, אהוד ברק החל לרקום את הצעד הבא שלו: בלוק מרכז-שמאל שהוא יעמוד בראשו, כמובן ● לפיד לא רצה, גנץ קיבל עצה להתרחק, וגבאי התעקש להיות ראשון ● ברק, כידוע, נשאר בטוויטר ● עכשיו הוא חוזר עם אותן תוכניות וסיכוי מחודש ● שלום ירושלמי חושף פרטים על התוכניות של האיש שאף פעם לא באמת פרש

אהוד ברק לא מתייאש, או שאולי רק קצת. לפני חצי שנה, אחרי שהסתמנו הבחירות לכנסת ה-21, הוא ניסה להקים מיזם פוליטי מרשים – מפלגה דמוקרטית גדולה עם כל כוכבי המרכז-שמאל והוא בראשם, כמובן. זה לא צלח. היום הוא הרבה יותר צנוע, אבל המפלגה שהוא מנסה להקים עכשיו, עם החיבורים הנכונים, עשויה להציל לדעתו את מפלגות השמאל מהתרסקות מוחלטת.

בחזונו המוקדם ראה ברק את עצמו יושב בראש שולחן עגול ומסביבו אבי גבאי, ציפי לבני, בני גנץ, משה (בוגי) יעלון ודן מרידור. הוא רצה לחבר את כולם לתוך קולאז' של כמה מפלגות, כפי שהקים ב-1999 את ישראל אחת, וניצח בבחירות את בנימין נתניהו.

אהוד ברק ודן מרידור בעת שכיהנו בכנסת, ב-2012 (צילום: אורי לנץ/פלאש90)
אהוד ברק ודן מרידור בעת שכיהנו בכנסת, ב-2012 (צילום: אורי לנץ/פלאש90)

ברק רצה לצרף לחגיגה הזו גם את יאיר לפיד. הוא אפילו שוחח איתו כמה פעמים, אבל הבין מהר מאז שלפיד לא בעניין. גבי אשכנזי לא היה אז בתכניות. בין ברק ואשכנזי אף פעם לא יהיה קשר, כנראה.

העסק נכשל, למרות שברק עשה מאמצים גדולים. החברים לא הגיעו, השולחן לא נפתח ועשן לבן לא יצא מהארובה. בדרך היו גם ויכוחים על המקום הראשון. לבני ומרידור הלכו עם ברק לאורך כל הדרך, אבל גבאי תבע את המקום הראשון ברשימה המשותפת. לימים הסכים גבאי לוותר על המקום הראשון לבני גנץ, אבל זה היה מאוחר מדי.

גנץ עצמו לא הלך עם ברק עד הסוף. בשלב מסוים הוא קיבל עצת זהב: "אל תלך עם מפלגת העבודה. אל תידבק אליהם". גנץ השתכנע, הקים את "חוסן לישראל", ועל הפתיחה קיבל 22 מנדטים בסקרים.

ציפי לבני ואהוד ברק לפני עשור – היא היתה אז שרת החוץ והוא שר הבטחון (צילום: מרים אלסטר/פלאש90)
ציפי לבני ואהוד ברק לפני עשור – היא היתה אז שרת החוץ והוא שר הבטחון (צילום: מרים אלסטר/פלאש90)

ברק נשאר לבד, אבל עשה את הכל כדי להפיל את בנימין נתניהו ולא הפסיק לתקוף אותו בבוטות בכל מקום, בעיקר ברשתות החברתיות. הוא לא הצליח. אחרי הבחירות ב-9 באפריל נדם קולו, אחרי שהבין כמו כולם כי הימין ניצח ונתניהו עומד להקים את הממשלה.

כאשר הכנסת התפזרה לפני שלושה שבועות, ברק התעורר לחיים. הוא חידש את הפעילות, אבל בסגנון שונה וגם מתוך לקחים והנחות עבודה עדכניות. ברק מבקש הפעם לרענן מחדש את מפלגתו, "עצמאות". הפלטפורמה כבר קיימת. ברק הקים את "עצמאות" ב-2011 אחרי שפרש ממפלגת העבודה והצטרף לממשלת נתניהו.

הרעיון של ברק הוא לבנות בלוק טכני של שלוש מפלגות משמאל לכחול-לבן: העבודה, העצמאות ומרצ. בלוק כזה עשוי להציל את מפלגת העבודה ומרצ מאובדן בקלפי

ברק צירף אליו בינתיים את החברים מהסיבוב הקודם. הוא שוחח עם ציפי לבני ויצר קשר מחודש עם דן מרידור. גם האלוף (מיל.) יאיר גולן בתמונה. הרעיון של ברק הוא לבנות בלוק טכני של שלוש מפלגות משמאל לכחול-לבן: העבודה, העצמאות ומרצ. בלוק כזה עשוי להציל את מפלגת העבודה ומרצ מאובדן בקלפי. שתיהן עומדות היום על סף אחוז החסימה.

מי יעמוד בראש האיחוד הזה, שאולי יקראו לו המחנה הציוני-דמוקרטי? ב-2 ביולי יתקיימו פריימריז במפלגת העבודה. אם עמיר פרץ ינצח, אין סיכוי שהוא יוותר לברק על המקום הראשון. בין השניים הללו קיימים משקעים עצומים, מאז כינה ברק את המיפקד שעשה פרץ לפני שניצח בפריימריז בעבודה "מיפקד הארגזים" (2005). כאשר ברק התמודד על ראשות העבודה (2007) תמך פרץ ביריבו, עמי איילון.

אהוד ברק ועמיר פרץ בקבינט המדיני-בטחוני ב-2012 (צילום: אורי לנץ/פלאש90)
אהוד ברק ועמיר פרץ בקבינט המדיני-בטחוני ב-2012 (צילום: אורי לנץ/פלאש90)

בזמן האחרון השניים התפייסו וברק מגלה נדיבות ואורך רוח כלפי פרץ. ברק גם מרעיף שבחים על איציק שמולי וסתיו שפיר, יריביו של פרץ במירוץ להנהגת העבודה. אם שמולי ייבחר, הוא אולי יסכים למסור לברק את ההנהגה.

ברק בינתיים מדבר גם על מרצ, שם יתקיימו הפריימריז ביום חמישי הקרוב. לכולם ברור היום כי אם הערבים ירוצו בגוש אחד, בניגוד לפעם הקודמת, מרצ עלולה להתדרדר מתחת לאחוז החסימה. הבלוק שמתכנן ברק עשוי להציל גם אותה.

צריך לזכור, שלושה חברי כנסת נגרעים מרשימת העבודה: אבי גבאי, טל רוסו וחיים ילין. האם ברק, לבני ויאיר גולן יתפסו את מקומם? האם מרצ תשתלב בלית ברירה? זו, לפחות, התכנית החדשה של אהוד ברק. כך הוא יציל את העבודה ומרצ, יחזור לתמונה הפוליטית ואולי יפיל את נתניהו.

ברק הוא אוטוריטה ביטחונית, יש לו מעמד יוצא דופן שאין לאיש במחנה הדמוקרטי. ברק אמנם לא בחיר, אבל הוא תמיד יהיה הבכיר

וגם אם ברק לא יהיה במקום הראשון בבלוק שהוא מתכנן, הוא תמיד יהיה במרכז הסיפור. בדיוק כמו דוד בן-גוריון בממשלת משה שרת, כמו משה דיין בממשלת לוי אשכול, וכמו אריאל שרון בממשלת מנחם בגין אחרי מלחמת לבנון. ברק הוא אוטוריטה ביטחונית, יש לו מעמד יוצא דופן שאין לאף אחד במחנה הדמוקרטי הזה. ברק אמנם לא בחיר, אבל הוא תמיד יהיה הבכיר.

עוד 646 מילים

לפרופ׳ עמיחי כהן אין אשליות: ההתקפות על התערבות בג״ץ יימשכו למרות שתמך בכל המהפכות שהוביל הימין מאז שעלה לשלטון ב-1977 ● ״הימין כבר לא מפחד לאבד את השלטון. וכשגוף לא מפחד יותר לאבד את השלטון, אין לו יותר סיבה לכבד מוסדות לא נבחרים״ ● להערכתו, בג״ץ לא יסטה מהקו הזה גם במהפכה הבאה: סיפוח יהודה ושומרון

לפרופ' עמיחי כהן יש תובנה מפתיעה על בית המשפט העליון, הפוכה כמעט לחלוטין מהתפיסה המקובלת. בעוד שהימין הפוליטי סימן את בג"ץ כמעוז שמאלני, שלא לומר מעוז שמאל קיצוני ועוין, כהן טוען ששופטי העליון מגבים כבר עשרות שנים את המהלכים הגדולים והמשמעותיים ביותר של הימין הישראלי.

"בעומק ובמהות, בית המשפט העליון תמך וביצע לגיטימציה עקרונית לכל המהפכות שאיתן הימין עלה לשלטון מאז 1977", הוא אומר.

"הימין ניסה אז לקדם שלוש מהפכות: מהפכה כלכלית, מהפכה התיישבותית ביהודה ושומרון, ומהפכה שלישית – עד כמה שזה נשמע לנו היום מנותק – היא הליברליזם. המערך לא היה ליברלי בשנות ה-70, הוא היה אז בולשביקי.

"שלוש המהפכות האלה נתמכו באופן עקרוני על ידי בית המשפט העליון. ודאי שהתערבו במקומות מסוימים, אולי קידמו את הליברליזם טיפה מעבר – הימין שחרר הרבה כוחות, והייתה מחלוקת פנימית – אם כי אני לא חושב שבית המשפט הלך מעבר למה שהתכוונו דן מרידור ומיקי איתן (ממייצגי הקו הליברלי בליכוד, נ"י)״.

אתה יכול לפרט קצת על שלוש המהפכות האלה?

"מבחינה כלכלית, העליון תמך במהפכה של ההפרטה, למעט הקצה שבקצה, כשהגיעו להפרטת בתי סוהר. בכל מה שפחות מזה – בית המשפט לא התערב.

"בהתיישבות, כנ"ל. בית המשפט ביצע למעשה הליך של לגיטימציה לכל ההתיישבות היהודית ביהודה ושומרון, למעט שוב, הקצה של הקצה – מעין 'מס' שנדרשו המתנחלים לשלם – לא להתיישב על קרקעות פרטיות.

"בכל ההיסטוריה של ההתיישבות הישראלית ביו"ש, כולל סבסטיה, כמה אנשים היו צריכים לזוז מביתם בגלל בית המשפט? אולי 150 משפחות. גג. על זה מדובר. כהן אינו מזכיר כמובן את ההתנתקות, שהיתה מעשה פוליטי מובהק.

את המהפכה הליברלית מתאר כהן כך: "מפלגות הפועלים ששלטו בישראל עד לשנת 1977 לא היו ליברליות במהותן, במובן של כבוד לאדם היחיד. ביסוד תפיסתו של בן גוריון עמדה חשיבותה של המדינה, הקולקטיב. גם המרכיב של חרות וגם המרכיב של הליברלים, הם כוחות ליברליים באידאולוגיה של מפלגת הליכוד, במובן של זכויות הפרט אל מול המדינה. כך מימי זאב ז'בוטינסקי, וכך בוודאי גם בגין.

"לכן, חוקי היסוד אינם טעות או השמטה של שלטון הליכוד. הם חלק מתפיסת עולם מלאה ושלמה, שבאה לידי ביטוי, למשל, גם באישור שורה של אמנות בינלאומיות בתחום זכויות האדם דווקא תחת שלטון הליכוד. התפיסה הזו אינה מנותקת כמובן מהתפיסה הכלכלית של הליכוד, שמנהיגיו האמינו בכלכלה חופשית.

"בסוף, העליון הלך עם הימין בכל מהפכותיו המרכזיות", הוא מסכם, "ואני חושב שגם במהפכה הנוכחית שמתבצעת, שהיא סיפוח יהודה ושומרון – שקורה כבר בפועל. יהיו מגבלות מסוימות בכל מיני נקודות, אבל בסך הכל ביהמ"ש פועל בתוך המסגרת".

מנחם בגין (צילום: MOSHE MILNER, לע״מ)
מנחם בגין (צילום: משה מילנר, לע״מ)

"הימין הישראלי מחובר לפופוליזם, לא לשמרנות"

כהן הוא חוקר במכון הישראלי לדמוקרטיה ומרצה בקריה האקדמית אונו, בה גם כיהן כדיקן בית הספר למשפטים. טענתו על הגיבוי שנותן העליון לימין הפוליטי אינה היחידה הסותרת הלוך מחשבה נפוץ. במאמר שפרסם לפני שנה הוא קבע נחרצות: "ממשלת ישראל היא המוסד הנבחר החזק ביותר בעולם הדמוקרטי".

"משילות נמצאת על הספקטרום שבין הרצון לממשלה יעילה, לבין ממשלה עם יותר מדי כוח", הוא מסביר. ״אם היעילות מופעלת למטרות טובות, המשילות היא דבר מבורך – אבל כוח הוא כלי משחית.

"אין אדם בהיסטוריה שנתנו לו כוח ללא הגבלה ושלא עשה בו שימוש לרעה, בכוונה או שלא בכוונה. לכן, כשאתה חושב על משילות, אתה צריך תמיד לחשוש, לחשוב מה הסיכונים לאזרח. וזה עוד לפני שמדברים על המיעוטים.

״אין אדם בהיסטוריה שנתנו לו הרבה כוח ביד ושלא עשה בו שימוש לרעה, בכוונה או שלא בכוונה. לכן, כשחושבים על משילות, צריך תמיד לחשוש, לחשוב מה הסיכונים לאזרח״

"בנוסף, המדינה הקפיטליסטית, הליברלית, המודרנית, היא מדינה שבנויה על חופש ועל ממשלה עם פחות כוח, לא יותר כוח.

"אבל הימין אצלנו אומר: אני רוצה ממשלה עם הרבה יותר כוח. יש כאן סתירה מובנית, וזה ההבדל המרכזי בין 'השמרנות הישראלית', במרכאות כפולות, לבין השמרנות האמריקאית שהימין הישראלי מנסה להידמות לה.

"את 'כנס השמרנות' שהיה כאן, למשל, ניסו לתאר כמייצג אידאולוגיה אוניברסלית, אבל זה לא נכון. האידאולוגיה האוניברסלית של השמרנות האמריקאית, שמחוברת להרבה שמרנויות, היא לא לאומית".

כנס השמרנות שעליו מדבר כהן התקיים בשבוע שעבר בבנייני האומה בירושלים. יזמה אותו התנועה לשמרנות ישראלית, הטוענת כי האליטה לא מייצגת מספיק את הרוב השמרני בקרב הציבור. לכן, על פי התנועה, יש לטפח שיח שמרני מקומי, המשלב בין השמרנות האוניברסלית למאפיינים המקומיים – יהדות, ציונות וישראליות.

את כהן זה לא ממש משכנע: ״האידאולוגיה שהימין כאן באמת מחובר אליה היא הפופוליזם, שיש בה מרכיב לאומיות חזק. באידאולוגיה הזאת, המדינה ודאי צריכה להתערב בנושאים תרבותיים וחברתיים, גם אם לא בנושאים כלכליים. אולי זה הפתרון לסתירה".

סתירה בין משילות לשמרנות

הדברים האלה ואחרים מפתיעים מעט כשהם באים מאדם החובש כיפה גדולה.

כהן מבהיר שזו אינה כיפה של "מרכז הרב", החממה של תנועת ההתנחלויות, ושהוא למד בישיבת הר עציון שבאלון שבות, אצל יהודה עמיטל, מייסד תנועת מימד. השיוך הזה, יחד עם התמחותו המקצועית, מסייעים ליישב את הדיסונאנס.

שיקוף נוסף לגישתו היא היוזמה שהוצגה בשבוע שעבר לעיגון השוויון בחוק הלאום, שבה חבר למנהיגים מהעדה הדרוזית ואישים נוספים, בהם השופט בדימוס אליקים רובינשטיין ופרופ' שחר ליפשיץ, גם הם מהציונות הדתית.

"נתניהו תופס כל שר כמתחרה עתידי, אבל בגין ושמיר הבינו את החשיבות של כוחות רבים בתנועה ופיתחו אותם. הייתה להם תפיסה של פיזור כוח, בניית אלטרנטיבות"

החריגה מהקו הרשמי של התנועה מעידה בעיקר על כהן ועמיתיו, שהרי קרוב לוודאי שחברי הכנסת של הציונות הדתית, כמו גם שאר מנהיגי הימין, מודעים היטב לסתירה שבין המשילות לשמרנות האוניברסלית.

הם גם ודאי מודעים היטב לחולשתה של טענת "בג"ץ גנב את הדמוקרטיה", שהרי הכנסת מעבירה כ-150 חוקים בשנה, מליאת הממשלה מעבירה כ-900 החלטות, ומשרדי הממשלה שתחת השרים וראש הממשלה מקבלים אלפי החלטות נוספות.

כדי לטעון ברצינות שבג"ץ לקח לעצמו את השלטון, נדרשת התערבות במאות החלטות בשנה, זה ממש לא המצב בפועל. מאיפה, אם כן, נובעת הביקורת?

"מכיוון שהימין בשלטון הרבה שנים, ברור שבכל פעם שבית המשפט יוצא נגד הממשלה זה נגדו", מנסה כהן להשיב. "ברוב המקרים, בתי משפט כמוסדות עצמאיים לא נבחרים, זוכים לכבוד מפוליטיקאים בגלל החשש מאבדן השלטון.

"הם אומרים 'בסדר, אולי בית המשפט יגן גם עלי כשאהיה במיעוט׳. לכן מכבדים את המערכת המשפטית מלמעלה עד למטה, כולל היועץ המשפטי לממשלה, לכן מכבדים תקשורת חופשית, לכן מכבדים אקדמיה.

"ההבדל הוא שהימין כבר לא מפחד מאיבוד השלטון. וכשגוף לא מפחד יותר, אין לו יותר סיבה לכבד מוסדות לא נבחרים והם מאבדים את הלגיטימציה הפוליטית.

"אני חושב שהימין חי כיום בהרגשה – גם השמאל אגב – שזה עניין קבוע כבר".

אולי לכן ההגנה החזקה על נתניהו, מחשש שאם הוא יילך יאבד גם השלטון.

"אני לא בטוח שבצלאל סמוטריץ' או יריב לוין תופסים את זה כתלוי בפרסונה מסוימת. אני חושב שהם מנתחים דמוגרפית, שבטית, את החברה הישראלית, והגיעו למסקנה שזה הזמן שלהם. הם כבר לא צריכים את המנגנון הזה, הוא לא משרת שום אינטרס פוליטי בטווח הנראה לעין. לכן, זה לא משנה אם אהרן ברק גנב או לא גנב את הדמוקרטיה. מספיק שהוא מגביל במשהו את היכולת שלהם".

קובי אריאלי אמר בשבוע שעבר בגל"צ, שהוא רוצה לגור במדינה שבה אם הכנסת מחליטה להכחיד אותו, היא מכחידה אותו. הוא כמובן לא התכוון לעצמו, כחלק מקבוצת הרוב השולט.

"אין בעולם הדמוקרטי דבר כזה, שבו מוסד נבחר מקבל לבד החלטות קיצוניות כאלה. זה לא קיים. בשיטה שאימצנו, לא העם מחליט אלא הנציגים שבחר, והמעורבות האפקטיבית של העם נעשית פעם בכמה שנים. המעורבות הזו די פרימיטיבית, בהצבעה למקבץ רעיונות שאתה לא באמת מבדיל ביניהם.

"בנוסף לזה ישנה גם שיטת הבחירות המפלגתית, שבה אין לי קשר ישיר עם הנבחר שלי, כמו בהרבה מדינות אחרות שבהן בחירות אזוריות, ואני לא מסוגל באמת להשפיע עליו. בשיטה הזאת, הטיעון 'אני הרוב' הוא טיעון מאוד מפוקפק.

"תחשוב בצורה רציונלית מה קרה כאן בעצם. הלכו פעם בארבע שנים אזרחים והצביעו על רעיונות לא ברורים, לקואליציות שהם לא ידעו מהן, בלי שום אפשרות להשפיע על המדיניות שלהן אחרי זה. זה שהכנסת תגיד 'אני רוב העם ואני יכולה להשמיד', זה טיעון שאפשר לתקוף מהרבה מאוד כיוונים".

דוד בן גוריון (צילום: פריץ כהן, לע״מ)
דוד בן גוריון (צילום: פריץ כהן, לע״מ)

הכל התחיל אצל בן גוריון

אחת המסקנות המרכזיות של כהן, היא שהשיח על בית המשפט העליון הוא הסחת דעת מהשיח הנכון, על כוחן המפורז של הממשלה והכנסת.

"זה לא במקרה הכוח הזה", הוא אומר. "בן גוריון רצה שלטון חזק של קבוצה פוליטית מאוד מצומצמת, שמסוגלת להחזיק ביד את כל המדינה בלי התנגדויות.

"למנחם בגין יש מאמרים שבהם הוא מסביר בצורה מפורשת, שהבסיס לבעייתיות בדמוקרטיה הוא שהיחידות הפוליטיות חזקות מדי. זאת לא הייתה תיאוריה. הוא כתב קונקרטית על מפא"י, שמשתלטת פה על החיים של כולם.

"לו היינו בראשית ימי המדינה והיינו חושבים אחרת על איך לבנות מדינה, היינו אומרים אולי שבית משפט זה בעייתי, אבל שצריך לעשות הפרדת רשויות אחרת. בוא נפזר קצת את הכוחות, ניתן קצת לרשויות המקומיות, נבנה נשיא עם כוח. ככה הכוח לא מרוכז אצל אדם אחד. הרי בן גוריון בכוונה לא נתן לנשיא כוח.

"מה זה בעצם רעיון הממלכתיות, שבן גוריון טבע? הוא אומר שצריך לסגור את הפלמ"ח כי הם מייצגים אלטרנטיבה של פיזור הכוח, ואני לא מוכן. הכוח צריך להיות מרוכז בידי המדינה, והמדינה זה הוא, אין אחר".

אז ההשוואה בין בן גוריון לנתניהו הולכת מעבר לשאלת אורך הכהונה.

"בהחלט. בן גוריון לא באמת חשב שהמדינה זה הוא, אבל הוא כן תפס את הצורך לרכז. בהפוגה הראשונה במלחמת העצמאות ניסתה הממשלה להקים איזו ועדה, שתבחן את ניהול המלחמה. מין קבינט. בן גוריון אמר, אם אתם רוצים אותי בראש המדינה, אני עובד בלי קבינטים ודברים כאלה. אם לא, אני מתפטר. והממשלה נבהלה אז עזבו את זה. הוא ניצח במלחמה בלי ביקורת, בלי קבינט, בלי כלום.

"את הכור בדימונה הוא בנה בלי תקצוב מהכנסת, הייתה לו קופה קטנה מתורמים שלא עברה דרך שום מוסד. בן גוריון היה דמות לא דמוקרטית במובן המקובל.

"לזכותו, ייאמר שהוא עיצב את המערכת כך, שברגע שהציבור החליט בבחירות להפוך את השלטון, המערכת התהפכה. הוא לא יצר מערכת שמקבעת את השלטון גם כשהעם מחליף את דעתו, שזה הסיכון הגדול".

עמיחי כהן (צילום: הדס פרוש, פלאש 90)
עמיחי כהן (צילום: הדס פרוש, פלאש 90)

מעניין שמנחם בגין, שסבל מהמצב הזה, לא ביצע רפורמה משטרית כשנבחר.

"זה נכון, אבל בגין כיבד מאוד מוסדות שלא הסכימו לדעתו, ובמובן זה הוא היה דמוקרט. היום מדברים על זה ככישלון, איך קרה שהימין בשלטון מאז בגין ולא ביצעו מהפכות באקדמיה, בבית המשפט. זה נתפס כאילו בגין לא היה מספיק חזק. מי שאומר את זה לא מעלה בדעתו שזה היה עיקרון, לא טעות.

"זה היה נכון גם פנים ליכודית. נתניהו תופס כל שר כמתחרה עתידי, אבל בגין ושמיר הבינו את החשיבות של כוחות רבים בתנועה ופיתחו אותם. הייתה להם תפיסה של פיזור כוח, בניית אלטרנטיבות, והרבה כוחות צמחו בליכוד תחתם.

"עם זאת, בגין כן עשה דברים מסוימים. הדוגמה הכי מובהקת היא חוק המעצרים המנהליים מ-1979, שהיה ברור שמתייחס לפלסטינים. שר המשפטים, שמואל תמיר, ובגין אמרו שלא יכול להיות שבמדינת ישראל אנשים ייעצרו בלי פיקוח משפטי.

"בסוף, חוקי היסוד 'הבעייתיים' הם יצירה ליכודית, וקרו תחת שלטון הליכוד. מי שקידם אותם היה דן מרידור (שר המשפטים בין השנים 1988 ל-1992, נ"י).

"עצם המחשבה על זכויות אדם כחלק מהותי מהמשטר הישראלי קודמה על ידי אנשים בליכוד. השמאל תמך, אבל מי שהיה בשלטון היה הליכוד".

ובכל זאת, בגין לא ביצע שינויים משטריים שיבזרו את הכוח.

"פוליטיקאי שנלחם הרבה שנים להגיע לכוח, לא יפגע כל כך מהר בכוח הזה".

כתבת על החריגות של ישראל בהיעדר מגבלות מבניות. היא חריגה גם בהחזקת כיבוש, באי הפרדת דת ומדינה, באי עיגון השוויון בחוקה ובחוק הלאום החדש.

"צריך להבדיל בין מבנה השלטון שעליו דיברתי, לבין מה שאתה מדבר עליו, שהוא התוצאות שמתאפשרות במבנה השלטוני הקיים, שסובל כל מיני תופעות שמדינות דמוקרטיות אחרות כנראה לא היו סובלות.

"למשל, יחסי הדת והמדינה בישראל, שיוצרים חוסר שוויון מובהק, או חוק יסוד: הלאום. יש עוד מדינות בעולם שמוגדרות כמדינות לאום, אבל אין אף מדינה דמוקרטית כזאת שאין בה הכרה בשוויון מלא, כולל הכרה בזכויות קולקטיביות.

"זו תוצאה של הכוח הרב של הכנסת, שמאפשר לרוב מסוים – לא עצום – להעלות טענות שבסופן אין שוויון. כדי לעשות דבר כזה במבנה משטרי מבוזר יותר, היה נדרש הרבה יותר מאשר רוב של 62 מול 55, כמו בהצבעה על חוק הלאום".

עוד 1,803 מילים
סגירה
בחזרה לכתבה