"להתיש את החתול" הוא מאמר שמציב בסימן שאלה את הגדרתה של ישראל כמעצמה אזורית. למרבה ההפתעה, מי שכתב אותו הוא קצין בכיר לובש מדים – תא"ל ערן אורטל, מפקד מרכז דדו לחשיבה צבאית.

אורטל נחשב לקול עצמאי במערכת ולא פעם התאוריות שלו מאתגרות את התפיסה הצבאית המסורתית, בעיקר בהקשרי אסטרטגיה והיבטי בנין הכוח של צה"ל. ב"להתיש את החתול" שנכתב על המאבק הישראלי-איראני,  מנסח אורטל תבחינים ברורים להגדרת מעצמה, וישראל לא עונה לרובם.

כך, למשל, בממד העומק האסטרטגי. ישראל בגבולותיה הנוכחיים קטנה ופגיעה לאין ערוך בהשוואה לשתי מעצמות אזוריות אחרות, איראן וטורקיה. תבחין אחר הוא "הקרנת עוצמה".

תא"ל ערן אורטל (צילום: ויקיפדיה)

על פי אורטל, היעדר עומק אסטרטגי גאוגרפי מקטין באופן משמעותי את היכולת להקרין עוצמה. ישראל לא יכולה לתקוף לאורך זמן מטרות רחוקות משטחה, היא לא יכולה לשלוח כוחות גדולים רחוק מגבולותיה והיסטורית, כמו כל מדינה בעלת דימוי גרעיני, אם אכן הפרסומים נכונים, אזי היא מוגבלת מאוד בהפעלתו.

אז מה בכל זאת גורם למדינות רבות באזור ובעולם להתייחס אל ישראל כאל מעצמה צבאית אזורית? תשובה חד-משמעית כנראה שלא קיימת, מדובר בעיקר בניתוח המציאות העכשווית על בסיס יכולות ותהליכים.

אז מה בכל זאת גורם למדינות רבות באזור ובעולם להתייחס אל ישראל כאל מעצמה צבאית אזורית? תשובה חד-משמעית כנראה שלא קיימת, מדובר בעיקר בניתוח המציאות העכשווית על בסיס יכולות ותהליכים

עובדתית, ערב יום העצמאות ה-74, ישראל ניצבת  בנקודה היסטורית. היא נמצאת בברית שלום רשמית עם חמש מדינות ערביות, שתיים מהן גובלות איתה והאחרות נחשבות למשפיעות בעולם הערבי. לצד השלום הרשמי מקיימת ישראל מערכת יחסים חמה ותיאום ביטחוני ומדיני עם מדינות מפתח נוספות באזור דוגמת סעודיה.

מבחינה מדינית, הקשר הישיר עם ארצות הברית והמחויבות האמריקאית לביטחונה של ישראל לאורך שנים עמד עד כה במבחן המציאות, אם כי לא תמיד סיפק את הרצון הישראלי במלואו. בהקשר הזה, העניין האיראני הוא מבחן חשוב, שעדיין לא ברור מה תהיה תוצאתו.

כלכלית, ישראל מובילה בהשוואה למדינות האזור כמעט בכל פרמטר: תוצר לאומי גולמי גבוה מאד, יחס חוב-תוצר, דירוג אשראי בינלאומי, תעשייה מתקדמת ויציבות שלטונית.

דן מרידור (צילום: הדס פרוש/פלאש90)

"בראייה היסטורית, אפשר בהחלט לומר שמהחולשה הגדולה ביותר שהייתה אי-פעם לעם היהודי הגענו לחוזק הגדול ביותר אי פעם", אומר השר לשעבר דן מרידור, מי שעמד במשך כמה שנים בראש הוועדה שגיבשה את תפיסת הביטחון של ישראל.

מעבר להדגשת העוצמה הכלכלית, מרידור מדבר על "שבירת השורות" בעולם הערבי ומעבר מחזית ערבית אחידה נגד ישראל למארג מדיני פרגמטי. "עם חתימת הסכם השלום עם מצרים ב-77, ישראל שברה את הא-סימטריה המסוכנת שלה מול העולם הערבי, של מדינה קטנה ופגיעה מול עשרות צבאות ערבים. עד לפני כמה עשורים צה"ל והתפיסה הביטחונית נבנו בעיקר לזה – להגן על הגבולות ולהעביר מהר ככל שניתן את המלחמה משטחנו לשטח האויב.

"הממד האסטרטגי המאיים הזה כבר לא קיים. הסכמי השלום שלנו עם ירדן ומצרים, יחד עם שקיעת מדינות כמו עיראק וסוריה, לא רק שפוררו למעשה את החזית האחידה נגד ישראל והסירו איום משמעותי על הגבולות, אלא גם יצרו בריתות חדשות".

עד לפני כמה עשורים צה"ל והתפיסה הביטחונית נבנו בעיקר לזה – להגן על הגבולות ולהעביר מהר ככל שניתן את המלחמה משטחנו לשטח האויב. הממד האסטרטגי המאיים הזה כבר לא קיים"

אחת השאלות שצצות בהקשר "שבירת השורות" בעולם הערבי היא מה היה קו פרשת המים שגרם למדינות ערביות רבות לחשב מסלול מחדש. מרידור, שצמח בבית רביזיוניסטי, בוחר לתאר את התהליך דרך תורת ז'בוטינסקי ובניית "קיר הברזל", שלאחר שיתנפצו עליו גלי ההתנגדות הערבית, תגיע ההכרה המתבקשת בקיומה של מדינת ישראל.

עמוס גלעד (צילום: Noam Revkin Fenton/Flash90)

"בראייה היסטורית בכל תחום שאנחנו בוחנים, ישראל מקדימה את מדינות האזור בפער עצום", אומר אלוף (מיל.) עמוס גלעד, לשעבר ראש חטיבת המחקר באגף המודיעין ומי שעמד בראש האגף המדיני-ביטחוני במשרד הביטחון.

"ההכרה הערבית בעוצמה הנוכחית של ישראל צבאית וכלכלית, הם שיצרו את השינוי. אני באופן אישי עבדתי על זה במשך שנים מול מדינות ערביות ושליטים, וראיתי איך התהליך הזה לאט-לאט קורם עור וגידים. אבל חשוב להדגיש שלרגליים היציבות הללו חייבים להוסיף את הקשר עם ארצות הברית. בראיית האזור וגם במציאות היומיומית הישראלית, זה מכפיל כוח משמעותי".

במאמר "להתיש את החתול", אורטל מצטט את ההיסטוריון פול קנדי שתיאר בספרו "עלייתן ונפילתן של המעצמות הגדולות" את תזת התפשטות היתר, אשר בשלב מסוים גורמת למעצמות להתיש את עצמן – ומכאן למעשה מתחילה שקיעתן. ישראל לא עונה אמנם לתזה הזו, אבל יש מי שמצביע על סדקים משמעותיים בעוצמה, המשולים לאפקט המחליש הזה.

"עצם הדיון בשאלה מעיד על קריאה מעוותת של המציאות", אומר פרופ' יגיל לוי מהאוניברסיטה הפתוחה. "לכאורה ישראל היא מעצמה אזורית המצליחה לפעול במסגרת המערכה השקטה שלה – מב"ם (מערכה שבין המלחמות – א.ב.ש) – באתרים בהם לא פעלה בעבר, לעכב את פרויקט הגרעין האיראני וגם לפעול באמצעות סייבר. אבל זה מצג שווא.

"ישראל מנצלת יתרון טכנולוגי זמני ובעיקר את יתרונה על אויב שאינו מסוגל או רוצה להגיב (סוריה, לבנון ואף איראן) ומפליאה את מכותיה בהינתן שלנצח תישאר חסונה מפגיעה. החסינות הזו תישאר בתוקף עד שלאויב יהיו די יכולת ומוטיבציה להגיב. די להסתכל על התקפת הסייבר על בתי חולים בישראל כדי להבין כיצד איראן או יריבים אחרים יכולים לשתק מערכות אזרחיות בישראל.

"החסינות הזו תישאר בתוקף עד שלאויב יהיו די יכולת ומוטיבציה להגיב. די להסתכל על התקפת הסייבר על בתי חולים בישראל כדי להבין כיצד איראן או יריבים אחרים יכולים לשתק מערכות אזרחיות בישראל"

פרופ' יגיל לוי (צילום: גדעון מרקוביץ cc by)

"ואז תופנם התובנה ההיסטורית: ישראל מזמן איבדה את יכולתה להשיג תוצאה צבאית אפקטיבית לאורך זמן אלא אם המירה יכולת צבאית בפתרון מדיני. העיסוק בדימוי 'המעצמה האזורית' מרחיק פתרון מדיני אך מקרב מכה כואבת".

בהמשך לדברים הללו של פרופ' לוי, אי אפשר שלא להיזכר באמירה של הגנרל הפרוסי קרל פון קלאוזביץ: "המלחמה אינה אלא המשך המדיניות באמצעים אחרים". במשפט הזה נוהגים להשתמש לעיתים קרובות קצינים בכירים, כאשר הם מבקשים להעביר ביקורת מרומזת על חוסר עשייה מדינית של הממשלה.

"מעצמה אזורית עם חולשות מפחידות", מגדיר את זה גלעד כשהוא מתמקד בעניין הפלסטיני. בכלל, כל הדוברים ששוחחו עם זמן ישראל מצביעים על חוסר התוחלת המדינית מול הפלסטינים כאיום משמעותי על ישראל, לצד כמובן האיום הקיומי של הגרעין האיראני.

"אבו מאזן מתואר כטרוריסט, זה לא נכון!" אומר גלעד. "אני כראש חטיבת מחקר העברתי הערכות מודיעין בהקשר הזה. עראפאת היה טרוריסט, אבו מאזן לא מתקרב להגדרה הזו. הוא לא אמנם לא ציוני אבל גם לא טרוריסט אלא מוביל אג'נדה פלסטינית של מאבק לא אלים.

"אבו מאזן מתואר כטרוריסט, זה לא נכון! עראפאת היה טרוריסט, אבו מאזן לא מתקרב להגדרה הזו. הוא לא אמנם לא ציוני אבל גם לא טרוריסט אלא מוביל אג'נדה פלסטינית של מאבק לא אלים"

"וכאן נשאלת השאלה מה הוא ישאיר אחריו בשעה שישראל מתעלמת ממנו במשך שנים. העובדה שהוא פוגש לאחרונה רק את שר הביטחון וראש השב"כ עדיין משאירה אותו מבודד.

"המורשת שלו תהיה שאי אפשר לסמוך על ישראל וללכת איתה לתהליך מדיני ללא מאבק מזוין – וזה מסוכן מאד לישראל. חמאס מחכה ללכתו כדי להשתלט על הגדה ולרכב על זה, לכן הם משקיעים עכשיו בהסתה ולא ברקטות ומנהרות".

ראש הממשלה בנימין נתניהו עם נשיא הרשות הפלסטינית מחמוד עבאס (אבו מאזן) בוושינגטון, 1 בספטמבר 2010 (צילום: לע"מ)

העניין הפלסטיני עובר כחוט השני בשיחות עם בכירים ישראלים כבעיה לא מטופלת. הקונצנזוס בהקשר הזה הוא כי מדובר בסכנה למדינה דו-לאומית שתביא לאיבוד הרוב היהודי וביטול  עקרון המדינה היהודית ודמוקרטית.

את האפשרות למדינה דו-לאומית מכנה גלעד "אסון". הוא אמנם לא נוקב בשמות, אבל עיקר הביקורת שלו מופנית במובלע לראש הממשלה לשעבר בנימין נתניהו, שבודד למעשה את ראש הרשות הפלסטינית מחמוד עבאס (אבו מאזן) בשנים האחרונות והפך אותו במובנים רבים ללא רלוונטי, כל שכן אחרי חתימת הסכמי אברהם.

"לצד שקיעת האיומים הישנים של צבאות ערב, צצו איומים אחרים ובראשם האיום האיראני והאיום הפלסטיני שאסור להמעיט בערכו, שכן הוא מעיב על העוצמה הישראלית", אומר מרידור, שגם בהקשר הפלסטיני חוזר לתאוריית קיר הברזל.

"דווקא עכשיו, כשהגענו למצב שבו ישראל חזקה מתמיד, חייבים ללכת לתהליך מדיני מול הפלסטינים. כל הסכם שנחתום איתם, יהיה לאין שיעור טוב יותר מהסכם שייחתם מעמדת חולשה.

"דווקא עכשיו, כשהגענו למצב שבו ישראל חזקה מתמיד, חייבים ללכת לתהליך מדיני מול הפלסטינים. כל הסכם שנחתום איתם, יהיה לאין שיעור טוב יותר מהסכם שייחתם מעמדת חולשה"

התנגשויות בין צעירים פלסטינים בחברון לצה"ל, 31 בדצמבר 2021 (צילום: Wisam Hashlamoun/Flash90)

"לאורך זמן יהיה קשה מאד להמשיך במצב הקיים של שליטה על אוכלוסיה פלסטינית ביהודה ושומרון ללא פתרון מדיני. הסכנה היא שיום אחד הם יזנחו את הדרישה למדינה פלסטינית וידרשו שוויון זכויות וזכות הצבעה.

"לאורך זמן יהיה קשה מאד להמשיך במצב הקיים של שליטה על אוכלוסיה פלסטינית ביהודה ושומרון ללא פתרון מדיני. הסכנה היא שיום אחד הם יזנחו את הדרישה למדינה פלסטינית וידרשו שוויון זכויות וזכות הצבעה"

"צריך להיות כנים ולומר באופן ברור שהאשמה כאן היא לא רק על מדינת ישראל, גם הצד השני אשם. עובדה שאהוד אולמרט ואהוד ברק – בהפרש של חמש שנים ועם ויתורים גדולים – לא הצליחו להביא אף מנהיג פלסטיני לחתום על הסכם. ועדיין, הבעיה הפלסטינית היא סכנה אמיתית למדינה היהודית והזמן לא פועל לטובתנו".

בהמשך ישיר לדברים הללו של מרידור – שבלי קשר לשאלה האם ישראל היא מעצמה אזורית או לא, משרטטים באופן חד ובהיר את קו השבר הנוכחי בין הליכוד של נתניהו לוותיקי תנועת החירות והליכוד הישן – נמצא האיום האיראני. הקונצנזוס בהקשר הזה ברור, אם כי שורה תחתונה אין.

האם ישראל תיוותר לבדה בסופו של דבר מול איראן על סף גרעין? או שמא ארצות הברית תממש את ההבטחה של שלושת הנשיאים האחרונים – ברק אובמה, דונלד טראמפ וג'ו ביידן – כי לאיראן לעולם לא יהיה נשק גרעיני?

מחסן טילים במיקום לא ידוע באיראן (צילום: Sepahnews via AP)

אין ספק שהמלחמה באוקראינה ועמידתן של ארצות הברית ונאט"ו מנגד יצרו סדר עולמי חדש ותובנות חשובות לגבי יכולת הגנה עצמית וכוח הרתעה צבאי.

בהקשר האיראני, ישראל מקפידה לשדר נחישות צבאית ומדינית, ונראה שבינתיים היא היחידה. עצם הפעולה הישראלית היא אחת הסיבות להתקרבות מדינות המפרץ הפרסי, שם  ישראל נתפסת כמדינה היחידה שיכולה, מוכנה ועושה משהו בהקשר האיום האיראני.

"איראן היא איום קיומי למדינת ישראל, וכך צריך להתמודד איתו", אומר גלעד. "אסור לאפשר יכולת גרעינית לאיראן משום שזה יציב מיידית את ישראל בעמדת פגיעות וחולשה. מעבר לאיום הפיזי, זו סכנה לכל הסדר המדיני החדש שהצלחנו ליצור עם העולם הערבי, שמכיר ומוקיר את העוצמה הישראלית. מעבר לכך, זה יפתח באופן מיידי מירוץ חימוש גרעיני אזורי".

"אסור לאפשר יכולת גרעינית לאיראן משום שזה יציב מיידית את ישראל בעמדת חולשה. מעבר לאיום הפיזי, זו סכנה לכל הסדר המדיני החדש שהצלחנו ליצור עם העולם הערבי"

ביום שישי האחרון ציינו באיראן את יום "אל קודס". זוהי מסורת שהחלה בהוראת המנהיג העליון חומייני ב-1979, במטרה ליצור זיקה מיידית בין איראן השיעית למסגד אל אקצא, ובכך קישור איראני ישיר גם לבעייה הפלסטינית כמנוף השפעה בעולם הסוני. מכאן גם נולד בהמשך מטבע הלשון השגור של "שטן גדול – ארה"ב, שטן קטן – ישראל".

יום אל-קודס באיראן, 29 באפריל 2022 (צילום: AP Photo/Vahid Salemi)

"איראן היא אויב מסוכן בעיקר בשל העובדה שהיא החזירה לשיח הערבי את האפשרות של מחיקת מדינת ישראל", אומר מרידור. "עם הגרעין והמעורבות האזורית של טהרן צריך לטפל קודם כל בבריתות אזוריות, וזה קורה.

"לגבי הגרעין, צריך לזכור שהנסיגה המשמעותית ביותר בפרויקט הגרעין האיראני נעשתה במסגרת הסכם 2015 שמאוחר יותר ב-2018 ארצות הברית נסוגה ממנו. לכן, בהתחשב בעובדה שאין חילופי שלטון בטהרן, אני לא שולל נתיב נוסף של הסדר מולם. בהקשר הזה נכון להתמודד עם איראן בנחישות דרך קואליציה עם האמריקאים, האירופאים והערבים".

"הנסיגה המשמעותית ביותר בפרויקט הגרעין האיראני נעשתה במסגרת הסכם 2015. לכן, בהתחשב בעובדה שאין חילופי שלטון בטהרן, אני לא שולל נתיב נוסף של הסדר מולם"

ועדיין לא דברנו על הזירה הפנים ישראלית: חלוקה בנטל, משילות, תהליכי הקצנה דתיים ופוליטיים, פערים כלכליים וחברתיים ועוד כהנה וכהנה מרכיבים שכל אחד מהם, בראייה היסטורית, החליש מדינות.

בשורה התחתונה, ישראל לא עונה לשום הגדרה מדעית, מדינית או היסטורית של מעצמה אזורית, אבל לצד זה ולמרות הביקורת, היא עדיין מה שכינה אהוד ברק בתחילת שנות ה-2000: וילה בג'ונגל.