בשבועות האחרונים חוזר הדיון על אחד החוקים המחפירים במדינת ישראל, חוק איחוד משפחות. חוק שהוא מעין קדימון לחוק הלאום ויוצר בפועל משטר אפרטהייד: מדינת ישראל אומרת לאזרחים הפלסטינים שלה במי הם רשאים להתאהב.

חוזר הדיון על אחד החוקים המחפירים במדינה, חוק איחוד משפחות, מעין קדימון לחוק הלאום, היוצר בפועל משטר אפרטהייד: מדינת ישראל אומרת לאזרחים הפלסטינים שלה במי הם רשאים להתאהב

הרשמו עכשיו לניוזלטר היומי

עם זאת, הדיון לרוב לא עוסק במזרח ירושלים, לכאורה שטח ישראלי שסופח ב-1967, ובפועל מתפקד כמעבדה לניסויים בהפרדה. תושבות מזרח ירושלים מחזיקות בתושבות ישראלית, לא אזרחות, וגם זה – איך אמר את זה בצלאל סמוטריץ'? בינתיים. לישראל יש מדיניות ארוכת שנים של שלילת תושבות מתושבות מזרח ירושלים שעברו לגור בשטחים, גם אם לזמן קצר.

המשמעות הבסיסית היא שמדינת ישראל מטילה מצור על אשה ממזרח ירושלים שהחליטה לקשור את גורלה בגבר מהגדה או, חלילה, מרצועת עזה. היא תיאלץ לבחור בין עקירה לגדה ואובדן זכויות התושבות שלה, לבין בחיים בלתי אפשריים – בפועל היא תצטרך לקיים שני בתים, אחד בירושלים והשני בגדה.

בפועל ישראל לא מאפשרת לזוגות כאלה לחיות בירושלים, ולילדיהם לא יהיה מעמד מוכר בעיר גם אם אחד ההורים נולד וחי שם כל ימיו. הם יצטרכו להיות פלסטינים סוג ג' בגדה.

הבעיה הזו היא אחת הקשות שנתקלות בה נשים ממזרח ירושלים, שעומדות במרכז דו"ח "אם אשכחך" שכתבה עדי גרנות רכזת חטיבת המחקר של מכון זולת לשוויון וזכויות אדם. "אם אשכחך" מתמקד בבעיות הייחודיות של נשים פלסטיניות במזרח ומערב העיר.

מזרח ירושלים, לכאורה שטח ישראלי שסופח ב-1967, ובפועל מעבדה לניסויים בהפרדה. תושבות מזרח ירושלים מחזיקות בתושבות ישראלית, לא אזרחות, וגם זה – איך אמר סמוטריץ'? בינתיים

כשישראלי מן השורה חושב על בטחון, הוא חושב על פיגועים, צה"ל וקצינים עם לסת מרובעת. כשאשה, לא כל שכן פלסטינית, חושבת על בטחון, היא חושבת על השאלה האם היא תצליח לצאת מביתה ולחזור אליו ללא פגיעה או השפלה.

היא חושבת על העובדה שגדר ההפרדה מאלצת את הילד שלה לעבור מחסום בדרכו לבית הספר – ובדרך חזרה. כל מעבר במחסום הוא סיבה לקיים את מה שאפרו-אמריקאים מכנים "השיחה" עם הילד: להיות מנומס, להשפיל מבט, לא להיראות מתגרה. לך תדע מתי יעוף לחייל או השוטר הפיוז. שזה לא יהיה אתה.

ואם האשה היא מסורתית, אז גם הלבוש הופך לסיכון או אמצעי השפלה. "כבנאדם עם חיג'אב," אומרת לוג'ין סובחי מבית צפאפא, "את כל הזמן צריכה להוכיח שאת בנאדם טוב. זה חונק. אני חייבת לחייך יותר […] זה תמיד פוגש אותי כשאנשים פשוט עוברים את התור כאילו אני לא נמצאת. כאילו הם יודעים שאני לא אענה, לא אגיד, לא אצעק".

.מחסום בכניסה לשכונת עיסאוויה במזרח ירושלים (צילום: Hadas Parush/Flash90)

לצד אזורים רבים של הזדהות בקרב נשים ישראליות, גם לפעילות פמיניסטיות יש לפעמים קושי להבין את המצב שבו נמצאות נשים ממזרח ירושלים: בעוד שהסכסוך, והצורך לשוויון, בוער במזרח ירושלים, מבחינתן הנושא הוא פוליטי מדי.

"אם אשכחך" מבקש להנכיח בשיח הבטחוני הישראלי את החלטה 1325 של מועצת הבטחון של האו"ם, שהיא משפט בינלאומי מחייב. החלטה 1325 מכילה שלושה מרכיבים עיקריים:

1. ייצוג, קרי דרישה לשוויון של נשים ממגוון קבוצות בתהליכי קבלת החלטות בנושאי שלום ובטחון.
2. הגנה, כלומר מחויבות שנשים, ילדות וילדים יהיו מוגנים במצב של סכסוך אלים.
3. הטמעת חשיבה מגדרית של נשים ממגוון קבוצות בחשיבה על נושאי בטחון ושלום.

כשישראלי מן השורה חושב על בטחון, הוא חושב על פיגועים, צה"ל וקצינים עם לסת מרובעת. כשאשה פלסטינית חושבת על בטחון, היא חושבת אם תצליח לצאת מביתה ולחזור אליו ללא פגיעה או השפלה

ממשלת ישראל מזמן כבר עיגנה את ההחלטה בחוק, ואפילו ממשלת נתניהו העבירה החלטת ממשלה בנושא, אבל – תיראו מופתעות – לא עשתה עם זה כלום. הגיע הזמן שדיונים על ירושלים לא יהיו מגובה המל"ט אלא מגובה עיניה של אשה שצריכה לחשוש ממה שיקרה לה ולילדיה במחסום.

עינת עובדיה היא מנכ"לית מכון "זולת" לשוויון וזכויות אדם.

הכי אהבתי את הפוזה של מגן העולם החופשי מול הנאצים.

מחולל הפיכה משטרית כדי להחריב את הדמוקרטיה ולהיות דיקטטור, ואז מציג עצמו כמגן הדמוקרטיה והעולם החופשי.

עו"ד דניאל חקלאי הוא בעל משרד עריכת דין שמתמחה בייצוג בתחומי המשפט הפלילי, עבירות הצווארון הלבן, ועדות החקירה, הדין המשמעתי ולשון הרע. יליד שנת 73', נשוי ואב לשני בנים. פרסם מאמרים וכן סיפורים קצרים בכתבי עת דיגיטליים. אוהב מאד ספרות, קולנוע ומוזיקה. מוטרד מאד מהסכנות העצומות למשטר הדמוקרטי ולזכויות האדם והאזרח. מנסה לחשוב כיצד למקם את המשפט החוקתי ואת המשפט הפלילי בהקשרים סוציולוגיים, תרבותיים, פוליטיים, היסטוריים ופסיכולוגיים.

היה זה המדינאי היהודי הענק הנרי קיסינג'ר שאמר, שלישראלים אין מדיניות חוץ, רק מדיניות פנים. משפט גאוני שלעיתים היה מדויק להפליא ולעיתים מדויק פחות. מה שבטוח, מעולם לא היה הביטוי הזה נכון יותר מאשר בשנות שלטונו האינסופיות של בנימין נתניהו.

האדם שמבחינתו הכל זה מילים, והרבה פחות מכך מעשים, התמחה זה שנות דור בנאומים חוצבי להבות שמשכנעים את הבייס ואך ורק את הבייס. מספיק היה לגלוש שלשום בטוויטר, לאחר נאום האיש החלול הזה, בשביל להבין את גודל התופעה.

יעוז סבר, איש עסקים, סופר, מנכ״ל MyTeam Group, יו"ר לשכת המסחר ישראל-המפרץ, לשעבר עיתונאי, דובר עיריית רעננה וראש יחידת התקשורת במשרד הביטחון. ישראלי שאכפת לו.