בסדרה "המוסד: סיפור כיסוי" מ-2017, שואל הבמאי דוקי דרור את אחד מבכירי המוסד, רם בן ברק: "בתקשורת העולמית המוסד נתפש כארגון חיסול בע"מ, זה רק דימוי או שזאת האמת?", ועונה לו בן ברק: "הדימוי לא רחוק מהמציאות, לפעמים המציאות עולה על כל דמיון. ובזה הרגע תרמתי לדימוי". והמשפט הזה מעניין, כי הוא רומז שבין אם הדימוי נאמן לאמת ובין אם לא, בעצם מה זה משנה, אם האפקט הרצוי של הדיון עליו כבר הושג?

במשך שנים, ישראל נתפסה כבלתי מנוצחת, וסביב זרועותיה נרקמו מעשיות וקונספירציות.

את הנרטיב הזה ישראל מטפחת בתוך עצמה גם: אנחנו בלתי מנוצחים. ניצחנו בכל מלחמות הקיום שלנו, גם ניצחונות שנראו כמו נס. גם במלחמות קיום שבהם נקודת הפתיחה של ישראל הייתה גרועה מאוד, כמו יום כיפור, ישראל יצאה מנצחת.

במשך שנים, ישראל נתפסה כבלתי מנוצחת, וסביב זרועותיה נרקמו מעשיות וקונספירציות. את הנרטיב הזה ישראל מטפחת גם בתוך עצמה: אנחנו בלתי מנוצחים. ניצחנו בכל מלחמות הקיום שלנו, גם כשזה נראה כמו נס

הנרטיב הזה של יום כיפור אמנם זוכה לפרספקטיבה אחרת בעיני מדינות ערב, אך העובדה שמדינות ערב הפסיקו לנסות לתקוף את ישראל מאז, מוכיחה שכנראה יש לנרטיב הישראלי אחיזה גדולה במציאות.

אבל כמו בסרטי אקשן, בהם אנחנו יודעים שהגיבור לא הולך למות לנו באמצע הסרט, לא משנה כמה מותחת ומסוכנת סצנת המרדף או הקרב, כך גם בישראל, דבקה בנו התסמונת של "הגיבור הראשי". ישראלים לא מאמינים שיש סכנה קיומית כלשהי, לא מאמינים שניתן לנצח אותם או לסיים את קיומה של מדינת ישראל במלחמה או בפעולת טרור כלשהי. הרוגע הזה הופך את הסרט "ישראל: בית שלישי", לסרט משעמם במידת מה, מכיוון שהסוף צפוי.

ולכן, גם כשישראל דיממה והושפלה באחת מפעולות הטרור המרשימות והמזוויעות יותר בהיסטוריה המודרנית בשבעה באוקטובר, גם אז אזרחיה מתמהמהים בנוגע להמשך התגובה הראוי ולסדר העדיפויות הנדרש.

ישראלים משוכנעים שאין סכנה קיומית, שעם הכל אפשר להתמודד, כל עוד יש לנו את חיל האוויר, מרכבה 4 ואלוהים של היהודים. לכן מהר מאוד התחלנו לראות כניסה קולקטיבית למצב של שאננות. חצי רגל ברצון למוטט את חמאס סופית, חצי רגל ברצון להחזיר את החטופים עכשיו, ובלב שוכן הרצון פשוט להתחיל לחזור לשגרה, ללימודים, לעבודה ולשקם את העסקים והכלכלה.

ישראלים משוכנעים שאין סכנה קיומית, שעם הכל אפשר להתמודד, כל עוד יש לנו את חיל האוויר, מרכבה 4 ואלוהים של היהודים. לכן מהר מאוד התחלנו לראות כניסה קולקטיבית למצב של שאננות

ובין הרצונות האלה, כנראה רצון הלב בסוף ינצח.

ויש משפט שמככב לו מעל הסרט שבו ישראל היא הגיבור הראשי: "תנו לצה"ל לנצח". זה משפט עצוב מאוד שמכיל בתוכו המון קונספציות. המילה "תנו" אומרת – רק תאפשרו לו להפעיל את היכולות שלו. כלומר לצה"ל יש את היכולת למחוץ את האוייב תוך מספר ימים, כמו בפרקים הקודמים, ורק ראש הממשלה הנוכחי/ בית המשפט / נשיא ארה"ב / האו"ם עומדים בדרכו.

ההנחה הזאת שיש לנו את היכולת לנצח באופן מוחלט, באמצעים צבאיים בלבד, דוחפת אותנו בעתות משברים ביטחוניים לחפש את המנהיגים שיהיו מוכנים יותר ויותר "לתת" לצה"ל לנצח, במקום מנהיגים שמסוגלים להבין את המורכבות העצומה ולתת מענה מרובה רבדים לבעיה הביטחונית שהיא לא קלה.

הסכנה בהנחה הזאת היא התחושה שיש מוכנות על-זמנית להגיב ולהתמודד עם כל תרחיש אפשרי מתי שנידרש, וזה מפעיל עלינו פחות לחץ לנסות ולייצר מאזן כוחות אחר, או לשנות את אופי הסכסוך עם הפלסטינים.

ולא משנה שטקטיקות הגרילה של חמאס הן חסרות תקדים ויכולות להציב מכשולים גם בפני הצבאות הכי חזקים בעולם, לא משנה שיושבים לנו על כל גבול בסיסי צבא שרק מוכנים לתאם מהלכים בפעולה הבאה. הכל יהיה בסדר.

המלחמה הנוכחית מחזקת את החשד שאולי לצה"ל אין באמת את היכולת לנצח. ושההתמהמהות של הקבינט והזחילה הניכרת לקראת סיום הלחימה בלי שום הישג קונקרטי, מצביעים על כך שאולי באמת הם יודעים כמה עגומה התמונה שם, וכמה אולי נגררנו למלחמה שלא היינו מוכנים אליה, לא מבחינת ההכשרה של כוחות המילואים למלחמה פנים מול פנים באופן כזה.

ההנחה שיש לנו את היכולת לנצח באופן מוחלט, באמצעים צבאיים בלבד, דוחפת אותנו בעתות משבר ביטחוני לחפש מנהיגים שיהיו מוכנים יותר ויותר "לתת" לצה"ל לנצח, במקום מנהיגים שמסוגלים להבין את המורכבות

כששואלים את תומכי חמאס מה הם רצו להוכיח בפעולה שלהם, הם יגידו "לחשוף כמה ישראל חלשה צבאית", ובעצם, לנפץ את הדימוי שהזכרתי בתחילת הטור. ומשם? אלוהי האסלאם גדול.

עלי עדי הוא פעיל פוליטי וחברתי מרקע מוסלמי, מזוהה עם הימין הקפיטליסטי בישראל. בעל תואר בקולנוע וכלכלה באוניברסיטת תל אביב. שימש כעוזר עריכה ומפיק פוסט בהפקה "לבנון - גבולות הדם"