אני בור ועם הארץ בכל הקשור להתנהגות נגיף הקורונה ושיטות ההדבקה שלו. אין לי מושג רפואי בענייני חיסונים, קטיעת שרשרת הדבקה, מסיכות כאלה או אחרות, שמירת מרחק והתעטשות למרפק. אין לי מושג ירוק אם הוראות משרד הבריאות וקבינט הקורונה הן תכנית רצינית מקצועית או חלטורה כדי לצאת ידי חובה בהתמודדות עם הלחץ הציבורי, הכלכלי והרפואי. דבר אחד ברור לי – ישראל וישראלים לא יכולים להתמודד עם הנגיף.

אני בור ועם הארץ באשר להתנהגות נגיף הקורונה ושיטות הדבקתו. אין לי מושג רפואי בענייני חיסונים והתעטשות למרפק. דבר אחד ברור לי – ישראל וישראלים לא יכולים להתמודד עם הנגיף

ישראל תצטרך להמתין עד שחיסונים יוזרקו לכל אזרחיה ורק אז אולי תוכל לצאת מהקטסטרופה.

הסיבה היא בכלל לא בריאותית.
היא תרבותית.
היא עניין של אופי ובעיקר עניין של משמעת.
כדי להתמודד עם נגיף כל כך מסתורי, מדבק ומסוכן, שאין לו גבולות והוא עובר מפה לפה או מאף לאף, נדרשת משמעת ציבורית.

נדרשת משמעת ניהולית של מקבלי ההחלטות במשרד הבריאות ובממשלה.
נדרש תכנון יסודי, קפדני ומקצועי, על בסיס עובדות ומחקר ונדרש כבוד למקצוענות ומילוי הוראות מדוייקות על פי דרישתם של אנשי המקצוע.

הרפואה הישראלית נחשבת לאחת הטובות בעולם, אבל שירותי הרפואה שלנו קורסים. לא בגלל רמת הידע של הרופאים המנתחים או החוקרים, אלא בגלל רמת הטיפול של הממשלה בתקציבים, בכמות המיטות, בשכר אנשי הצוות, בהרעבת מערכת הבריאות במשך שנים ובגרימה מכוונת לגסיסתה על חשבון מה שמעניין את השרים שלנו לפני הדאגה לחיים – רווחים כספיים.

בתרבות הישראלית, 'משמעת' היא מילה עם גוון שלילי. היא לא תנאי הכרחי לקיום החיים. התרבות הישראלית לא מעודדת עומק ויסודיות. אלה נתפסים אצלנו בטעות כבירוקרטיה מיותרת, או מרובעות, ומשמעת נחשבת לדרישה משפילה, לציות של פראיירים. שום ישראלי לא מוכן להיות פראייר, גם במחיר חיי הקרובים לו ביותר.

כך נראים הכבישים עם נהגים חסרי אחריות, ותאונות שבהן פשוט לא מקיימים את חוקי התנועה האלמנטריים. כך נראים אתרי הבנייה עם מעט פקחים, הרבה קומבינות וכיסויי תחת שתוצאתם תאונות יומיומיות. כך נראה למעשה כל השירות הציבורי – בעיריות ובמשרדי הממשלה. חאפלאפ. חאפריות.

נדרשת משמעת ניהולית של מקבלי ההחלטות במשרד הבריאות ובממשלה. נדרש תכנון יסודי, קפדני ומקצועי, על בסיס עובדות ומחקר, ונדרש כבוד למקצוענות ומילוי הוראות מדוייקות על פי דרישת אנשי המקצוע

מינוי של עסקנים פוליטיים ולא אנשי מקצוע, הזרמת כספים למשגיחי כשרות ולא לפקחי בנייה. משטרה שלא חוקרת עבירות בנייה, הסתה, מחדלים של ניהול פושע, אלא עסוקה במילוי הוראות פוליטיות לצרכים פוליטיים. משטרה שמתעמרת במפגינים בהנחייה פוליטית, במקום לנהל דו שיח ולהגן על הסדר וזכות ההפגנה, ולהקצות כוחות למה שחשוב באמת כדי להגן על חיינו. משטרה לא ממושמעת.

לישראלים אין תרבות של כבוד לתכנון ומקצוענות. הישראלים מקדשים את החלטורה ואת האלתור. מתגאים בזה. יצחק רבין הגדיר זאת פעם בנאום ה"יהיה בסדר" במכללה לביטחון לאומי. שום דבר לא יהיה בסדר כשמישהו אומר "יהיה בסדר".

מאחורי האלתור מתחבאים ברדק, רשלנות ותקלות, אי מוכנות, עיגול פינה, אי מילוי הוראה, ואסון צפוי מראש. באלתור מקבלים רק מענה חלקי, לא מספק או כושל, ובעצם רק מעט מהמצבים המתרחשים בחיינו הם בלתי צפויים. רוב רובם של חיינו ניתנים לתכנון מדוקדק. אבל ישראל וישראלים מעדיפים לשלם את המחיר במקום להקפיד על משמעת, כללים, נהלים, זהירות ואחריות.

כך מצא נגיף הקורונה בסיס נהדר להתפתחותו, וקצב ההדבקה הישראלי שובר שיאים עולמיים.

ולא שאין בישראל איים של מצויינות. יש. במכוני המחקר, בחיל האוויר, ביחידות המיוחדות בצה"ל, בחדרי הניתוח, באוניברסיטאות בחברות ההייטק, יש מצויינות כי היא הכרח להצלחה.

אי אפשר להמריא עם תקלה קטנה בבטן מטוס קרב. אי אפשר להציל חולה בניתוח לב מסובך אם הרופא הוא עסקן פוליטי. אי אפשר .

אבל בישראל אפשר למנות עסקן פוליטי לשר בתחום רגיש ללא כישורים, רק בשל נאמנותו לראש המערכת – ראש הממשלה. בישראל אפשר למנות לשרה מי שלא הציגה שום קבלות על כישוריה ושום מעשה המצדיק את אמון הציבור ביכולותיה, אבל יש לה קשרים ואמון של מי שממנה אותה.

בישראל ממשלות לא לומדות מטעויות, הן תמיד חוזרות על טעויות. תמיד דואגות לשרידותן ולעזאזל הציבור, בריאותו וחייו.

לישראלים אין תרבות של כבוד לתכנון ומקצוענות. הישראלים מקדשים את החלטורה ואת האלתור. מתגאים בזה. יצחק רבין הגדיר זאת פעם בנאום ה"יהיה בסדר" שלו: שום דבר לא יהיה בסדר כשמישהו אומר "יהיה בסדר"

בישראל שרים מעדיפים להיות נאמנים למי שמינה אותם, גם בעת משבר לאומי, בריאותי, כלכלי או ביטחוני – ולא לעמוד על דרישה למקצועיות, לעובדות, לניהול תקין, מסודר ומתוכנן. איש מהם לא ידפוק על השולחן ולא יסכן את עכוזו כדי לגרום לממשלה להתנהל אחרת.

אבל החיים הרבה יותר מורכבים ומסובכים מהאופי הישראלי ומאופיים של מנהיגי המדינה. אי אפשר לייצר ברשלנות תרופות או תכנית ליציאה ממגיפת הקורונה. אי אפשר להתכונן למלחמה ברשלנות פושעת מקצועית ומנהלית. אי אפשר לנהל מדינה בלי משמעת ציבורית ושלטונית, אחרת התוצאות קטלניות.
לכן ישראל וישראלים לא יוכלו להבריא מנגיף הקורונה. הוא רק דגם זעיר, סמל של מציאות חיינו בכל התחומים האחרים.

איתי לנדסברג נבו הוא אזרח המודאג מעומק השחיתות השלטונית, חושש לגורל הדמוקרטיה ומזועזע מהגזענות והאלימות בחברה הישראלית. לשעבר עורך "מבט שני" ומנהל מחלקת תעודה בערוץ הראשון מנוחתו עדן (2002-2017). בן קיבוץ תל יוסף וממקימי הפורום למען אנשי המילואים ( 1995-2017) . כיום במאי, עורך תוכן ומפיק עצמאי.

מידי שנה, בטקס יום הזיכרון, בעין דומעת ולב דואב, כולנו עומדים ומדקלמים את ההמנון בהתרגשות רבה. בשנים האחרונות במעמד הזה אני מרגיש, שהבית:

"עוד לא אבדה תקוותינו"

מעורר בי דיסוננס הולך וגדל. החזון והתקווה התגשמו, אבל הדמוקרטיה ההולכת ונשחקת מידי יום ביומו כבר שנים רבות, שוחקת את התקווה להמשך קיומו של הבית השלישי.

מידי שנה, בטקס יום הזיכרון, בעין דומעת ולב דואב, כולנו עומדים ומדקלמים את ההמנון בהתרגשות רבה. בשנים האחרונות במעמד הזה אני מרגיש, שהבית: "עוד לא אבדה תקוותינו", מעורר בי דיסוננס הולך וגדל

במצב בו ראש ממשלה, ונשיא המדינה, ושרים, וחברי כנסת, ורב ראשי, ומנהיגים כלכליים ואחרים מכל שדרות הציבור הורשעו בבית המשפט ומרצים את עונשם, וראש ממשלה מכהן נאשם בחמורות שבעברות בספר החוקים שלנו, והפילוג והפערים בעם הולכים וגדלים בהובלתה ובעידודה של המנהיגות במדינה, ועוד כהנה וכהנה, איך אפשר לעמוד ולדקלם בהתרגשות את המילים – "עוד לא אבדה תקוותינו"? וזאת, בערב יום הזיכרון למיטב בנינו שהקריבו את חייהם, כדי שבאמת תהיה לנו תקווה בארץ הזאת. סתירה זו אומרת דרשני!

ההמנון חובר בשלהי המאה ה-19 כאשר עדיין רוב רובו של עמנו היה בגולה, ובזמנו מילות ההמנון ביטאו את החזון והערגה של עמנו לשוב לארצו אחרי גלות כל כך ארוכה. אבל, העם היהודי כבר שב לארצו, והחזון צריך להתעדכן. "היתרון" היחיד של ההמנון הזה כיום, שהוא מתאים למצב בו תישחק הדמוקרטיה עד כדי כך, שהכול כאן יתפרק ושוב חלילה נחזור לגלות, והדורות הבאים ייחלו גם הם לשוב לציון – ויוכלו לשמר את ההמנון הזה. חזקה על אבות אבותינו שלא לכך הם התכוונו.

את ההמנון כל אזרח בישראל וכל יהודי בתפוצות לומד לדקלם מגיל הגן, וזה מלווה אותו לאורך כל ימי חייו בהרבה מאוד טקסים. אבל משום מה, בגן הילדים ובבית הספר לומדים בעיקר לדקלם את ההמנון, אבל לא דנים בו ובתכניו, וזו החטאה של  המטרה לשמה הוא חובר – להיות מאחד ומלכד ומסמל את חזונו ושאיפותיו של עמנו. אכן, מיום שחרב הבית השני ועד לפני כמאה שנים, המילים בהמנון:

"ולפאתי מזרח קדימה עין לציון צופיה ….התקווה בת שנות אלפיים"

התאימו לחזונם ושאיפתם של אבות אבותינו במשך אלפיים שנות גלות, לשוב לציון. אך משקמה והתבססה המדינה ורוב יהודי העולם חיים בארץ וכל יהודי בתפוצות שרוצה לעלות לארץ יכול לעשות זאת מכוח חוק השבות וגם להתקבל כאן בברכה, מילים אלה כבר לא רלוונטיות, והחזון וכל מה שנגזר ממנו צריכים להתעדכן ולשמש מורה דרך ומצפן, לכל אזרח ואזרחית, לכל מנהיג ומנהיגה ונבחר ונבחרת ציבור בארץ, ולכל היהודים בתפוצות באשר הם.

"היתרון" היחיד של ההמנון הזה כיום, שהוא מתאים למצב בו תישחק הדמוקרטיה עד כדי כך שהכל כאן יתפרק וחלילה נחזור לגלות, והדורות הבאים ייחלו גם הם לשוב לציון. חזקה על אבותינו שלא לכך התכוונו

הגיע הזמן שגם נפיק לקחים מההיסטוריה הארוכה מאוד של עמנו, נבין היכן היו נקודות הכשל וננסה לא לחזור עליהן. האסונות הגדולים שפקדו את עמנו אירעו עקב כשלים ערכיים ופילוג בתוך העם. הבית הראשון חרב על השחיתות:

"איכה הייתה לזונה, קריה נאמנה; מלאתי משפט, צדק ילין בה ועתה מרצחים.  כספך, היה לסיגים; סבאך, מהול במים. שריך סוררים, וחברי גנבים כלו אהב שחד, ורודף שלמונים; יתום לא ישפטו, וריב אלמנה לא-יבוא אליהם". ישעיהו פרק א'

והבית השני חרב על השיסוי, הפילוג ושנאת חינם:

"על קמצא ובר קמצא חרבה ירושלים". תלמוד בבלי, מסכת גיטין, דף נה.

כיום, כשהדמוקרטיה הולכת ונשחקת ואין חזון:

"באין חזון יפרע עם". משלי פרק כט

על מנת באמת לשמר את התקווה, יחד עם החזון גם ההמנון צריך להתרענן, ולהכיל מוטיבים הנגזרים ממגילת העצמאות (החזון של מקימי המדינה) ומוטיבים נוספים, כגון:

"ומנהיגנו ראויים, ועמנו מאוחד, ובליבנו שאיפה ותפילה לשלום בתוכנו ועם שכננו, וכחזון הנביאים להיות אור לגויים". ואז לסיים במילים: "עוד לא אבדה תקוותינו להיות עם חופשי בארצנו, ארץ ציון ירושלים".

המנון עם מוטיבים כאלה, שכל ילד וילדה ילמדו לדקלם בגן ובבית הספר וידונו בתכניו, וכל אזרח ואזרחית בוגרים במדינה ידקלמו בכל טקס, יטמיע בהם את הבנת החזון והערכים הנדרשים ממנהיגי המדינה. כמו כן, כל מנהיגנו ונבחרי ונבחרות הציבור, כשידקלמו את מילותיו בטקסים הרבים, יקבלו בעזרתו תזכורת מתמדת על האחריות המוטלת עליהם. ובא לציון גואל. אינשאללה.

יחיאל גלבוע הוא אזרח מודאג מאוד מתהליכי ההקצנה, הפילוג, הפערים הכלכליים ההולכים ומתרחבים, ומשחיקת הדמוקרטיה בשנים האחרונות. פעיל שנים רבות בתעשיה הביטחונית והאזרחית בארץ.