הפמיניסטיות לא ינוחו עד שהפטריארכיה לא תיפול. מה זה תיפול? תתרסק, תישבר לחתיכות, תישרף, תעלה בעשן ולא יישאר ממנה זכר. רק שזה לא יקרה אף פעם, כי אולי זה בעצם כבר קרה.

לפני שלוש מאות שנה קריאת הקרב נגד הפטריארכיה היתה יכולה להישמע מהפכנית, היום היא מלמדת בעיקר על חוסר עניין וידע בגאופוליטיקה, בהיסטוריה ובמדע. מדובר בפמיניזם אמוציונלי, שזורק סיסמאות נדושות ולא מדויקות, מה שמצער בעיקר את מי שסולד מהטיעון השוביניסטי שקובע שנשים אינן מסוגלות לטיעונים רציונליים ולא רגשיים.

עוד לא מצאתי שני אנשים שמסכימים אפילו על הפירוש המדויק של המושג פטריארכיה, על אחת כמה וכמה קשה להסכים על שאלת קיומו או אי קיומו בעולם המערבי בימינו. יש שטוענים שאף פעם לא היה דבר כזה, יש שהיה ואיננו ויש כאלה שאומרים שהוא הכוח שעדיין שולט בעולם מאחורי הקלעים, כמו האילומינטי, זקני ציון או הבונים החופשיים.

מה שברור הוא שלהמשיך ולהשתמש באותו מושג ששימש בתקופה בה לנשים לא היתה זכות הצבעה בבחירות, זכות לירושה ולעבודה מחוץ לבית, תקופה בה מעמדן החוקי היה נחות בכל לזה של הגברים, זו הגזמה על גבול הפרובוקציה.

אפשר להתווכח על השאלה אם ישראל מקיימת משטר אפרטהייד בשטחים, אבל מי שיטען שבתוך גבולות המדינה אזרחי ישראל הפלסטינים חיים במשטר אפרטהייד הוא פרובוקטור. אפליה? יש. גזענות? יש. דורש שיפור? כן. אפרטהייד? איבדתם אותי.

להמשיך לקרוא לפירוק הפטריארכיה זו לא רק פרובוקציה, זה גם חוסר כבוד כלפי המאבק וההישגים של הpמיניסטיות שלחמו והשיגו נצחונות עצומים. זכויות שרק לפני  50-80 שנה לא היו עולים על הדעת. אז אני לא אומר שהעבודה נגמרה, יש עוד מה לעשות, אבל אפשר להחליף תקליט. אין פטריארכיה, אנחנו לא חיים בחברה שבאופן מובהק מפלה נשים בחוק, זכויותיהן שוות לאלה של הגברים, בחלק מהמקרים הן אפילו מופלות לטובה.

אני חושש רוב רובן של הפמיניסטיות לא ממש התעמקו בכתבים של כמילה פיגליה או של רוי באוומייסטר על הפטריארכיה, או טרחו לבדוק את דעתם של הפסיכולוגים האבולוציוניים שהפטריארכיה היא בעצם המצאה של הנשים שתרמה להתפתחות ולהשרדות המין האנושי, יותר קל הרי להרים שלטים ולזרוק סיסמאות.

גיא נבו הוא יליד 1964, עורך דין לשעבר, יזם סדרתי בהווה. גרוש מאד, אב לשתי בנות, חי בארגנטינה מאז רצח רבין אותו לקח באופן אישי. לכלב שלו קוראים רון.

שוחררתי מהמעצר אתמול (שישי) באחת בלילה. איך אני מרגישה אחרי המעצר? רגיל. ילדתי ארבעה ילדים בלי אפידורל, אז קטן עלי. אבל הם לא נורמלים. ניסו להלביש עלי גם תקיפת שוטר.

הגעתי אולי שתי דקות קודם כדי לעזור לעצורים, הבאתי להם מים, נתתי למישהי להחזיק לי את המגאפון, אני מדברת עם השוטרים שעמדו להיכנס לתחנת המשטרה, אני הרי מכירה אותם, ופתאום נכנסה בי שוטרת כמו פגז מתותח.

לא הבנתי מי נגד מי. רצתה לקחת את המגאפון שלי מהבחורה שהחזיקה אותו. אמרתי לה: "רגע, זה המגאפון שלי, זה לא שלה". מין הון להון, התחילה לגרור אותי.

אמרתי:  "מה את רוצה, מה את מושכת אותי?".

אומרת לי: "את עצורה".

אמרתי:  "על מה אני עצורה?".

אמרה: "הפרעה לשוטר במילוי תפקידו".

אמרתי לה: "מה?! טוב, זה מעצר לא חוקי, אני עורכת דין, אני מכירה את החוקים, אני יש לי זכות לא לשתף פעולה עם מעצר לא חוקי", ונשכבתי על הכביש. אז הרימו אותי, לקחו אותי.

אמרתי להם: "תיזהרו שאני לא אקבל מכה, כי כל מכה תעלה לכם מאה אלף שקל".

אמרתי גם לשוטרת בדרך: "שתדעי לך, אני הולכת להגיש נגדך תלונה במח"ש. גם על תקיפה, גם על מעצר שווא. אני לא יודעת מאיפה הגעת אלי, אני לא יודעת מה את רוצה ממני, זה מעצר שווא".

שמו לי אזיקים כבר שם. לקחו אותי ככה, כמו שק תפוחי אדמה. שמו אותי בחדר מעצרים על הריצפה. אומרים לי: "קומי, שבי".

אמרתי: "סליחה? אני לא הגעתי לפה מרצוני. אני פה במעצר בלתי חוקי, איזוק בלתי חוקי. ואני אצא מפה רק מרצוני החופשי ועל הרגליים. אתם זרקתם אותי פה שלא מרצוני. תורידו לי את האזיקים אני אתיישב על הספסל. אם לא – לא".

שלוש שעות שכבתי על הריצפה. תאמינו לי? שמתי עליהם פס. אם לא היה רעש הייתי גם נרדמת. עברו מעלי עצירים, לחקירה, לזה, להוא, שוטרים, לא זזתי.

"קומי!", כולם התביישו, מכירים אותי, אומרים לי: "סיגלית, מה?".

אמרתי: "תשמע, אני לא יודעת למה אני פה. אין שום סיבה שאני אהיה פה. אין שום סיבה שאני אהיה עם אזיקים על הידיים. אני לא יודעת מה אתם רוצים. אני מנצלת את זכותי להביע מחאה פאסיבית על מעצר בלתי חוקי".

אז ככה שכבתי על הריצפה. ניסו להפחיד אותי: "יש חיידקים", "היה פה דם", "השתינו".

אמרתי: "אם יקרה לי משהו זה על הראש שלכם".

בסוף, אחרי שלוש שעות, שיחררו לי את האזיקים. ישבתי שם, אמרתי למפקד תחנה: "תגיד, מה זה? מה קורה? מה זה הדבר הזה?".

אמר: "לא, לפני זה יצאתי ואמרתי לכולם שאסור מגאפון".

אמרתי: "בסדר, אבל אני רק הגעתי, ראית במצלמות. חוץ מזה השוטרת שלקחה לי את המגאפון ואמרה את שמות העצורים, הייתה יכולה לבוא, להגיד 'גיברת, אמרו לך שאסור מגאפון, תסגרי אותו'. אבל אני לא יודעת בכלל במה מדובר, היא באה, לוקחת את המגאפון, מה פה קורה פה?"

אמר: "נו, טוב". שיחררו אותי. חארטה. "אם אנחנו נקרא לך את צריכה לבוא".

הוא רצה להחזיר לי את המגאפון אבל לא היה לו נעים מהשוטרים, אז אמר לי: "תבואי מחר לפני ההפגנה ותיקחי".

אני אומרת לכם: זה הזוי מה שקורה פה. היום זה קורה לנו, תאמינו לי, אנחנו לא אלימים. מחר, תראו מה עושים לאתיופים, תראו מה עושים לערבים. המשטרה חצתה את הקווים – משיקול הדעת לשמור על הסדר הציבורי ובטחון הציבור, שזה קשור לגרעין הקשה של מניעת התפרעות אלימה או חסימת כבישים – לתחום של חופש הביטוי וחופש ההפגנה. בבג"ץ, נשיאת בית המשפט העליון אסתר חיות אמרה בפירוש שזה תחום לא להם.

מבחינתי מה שקרה עם המשטרה זה רק סייד אפקט – תופעת לוואי של ההתדרדרות הקשה במדרון לעבר דיקטטורה. איך זה קורה? קודם כל חיסול מוסדות דמוקרטיים. המשטרה – כולם אומרים שהיא תופרת תיקים. הפרקליטות – אותו דבר. בית המשפט העליון בתהליך חיסול. כנסת אין. ועדת שרים לחקיקה עושה מה שרוצה. אז מה נשאר, העיתונות? פחחח. יאללה. תבואו להפגנה בערב.

סיגלית קסלר היא בת לניצולי שואה. עולה חדשה. גדלה בשכונת המצוקה מורשה ברמת השרון. עתודאית. ביוכימאית, משנת 2000 עורכת דין. מייצגת הרבה פרו בונו, ממנהיגות מחאת פתח תקווה, מחאה אזרחית עממית המובלת על ידי נשים. אם ל-4, סבתא ל-2. נאמנה לבורא עולם ולמצפון שלה.

מדי כמה ימים אני נוסעת לאופקים, העיר הגדולה לעשות בה קניות. "סידורים" מה שנקרא. אופקים היא העיר הכי קרובה למושב שלי אי שם במועצה אזורית אשכול – עוטף עזה.

והאמת, אני רק מחפשת תירוצים לנסוע אליה. יש בה משהו באופקים, איזשהו קסם שאני לא יכולה להסביר. קסם שמושך אותי אליה נפשית.

אני יכולה להרחיק עוד טיפה ולהגיע לבאר שבע (או נתיבות) שבה יש הרבה יותר, והכל. באר שבע גדלה וקיבלה נפח רציני בכל תחום – חברתי, תרבותי וקולינרי- גדלה בלי עין הרע לתפארת מדינת הנגב. באמת. וזה כל כך משמח שעיר הבירה הדרומית ממלאה כמעט את כל הפונקציות עבור אזרחית סקרנית, צמאה לתרבות (ואוכל טוב) כמותי. למעט ים. אין בה ים. אבל יש בה ים אפשרויות אחרות.

אני יכולה להרחיק עוד טיפה ולהגיע לבאר שבע (או נתיבות) שבה יש הרבה יותר. אבל בואו נדבר על אופקים, העיירה עם המראה המותש, החולי והמאובק, והניחוח ששייך רק לה

אבל לא בשביל באר שבע הגעתי עד הלום, בואו נדבר על העניין שלשמו התכנסתי חגיגית – אופקים – העיירה בעלת המראה המותש, החולי והמאובק – והניחוח ששייך רק לה.

נכון, לא ניתן להתחמק מזה – התחושה היא אמיתית, תחושה שהזמן עצר בה מלכת. וכל פעם כשאני מוצאת את עצמי כותבת או מספרת על אופקים, במין דוק של עצבות, מיד החברים שלי קופצים ואומרים לי "אוי די, באמת, אופקים מתפתחת למופת, עם תנופת בניה אדירה, יש בה ראש עיר בולדוזר שמתכנן מלא פרויקטים, היא עברה מהפך אדיר, תפסיקי לקונן".

אבל אני, נשמה רומנטית, מקוננת לא מעט, לבי נכמר על העיירה-ספק-עיר הזאת. עיר או עיירה. אני תוהה. מה היא אופקים. היא מסקרנת אותי כל כך. אני יכולה למצוא את עצמי שוהה בה שעות.

רוב מי שמגיע אליה, עושה קניות בסופר, קצת בנק, קופ"ח, פיצוחים, ומיד ממהר חזרה למועצה שלנו. אני נשארת, שוהה עוד קצת. צופה. מחפשת אחר המשהו הזה לחקור, לצפות באנשים, בהתנהלות שלהם. לבדוק אם הם מאושרים. נראה שכן. לנסות להבין את הלך הרוח בה. אולי אמצא אוצר, איזו חנות שטרם גיליתי שיתאפשר לי לקנות בה, ללכת בה לאיבוד, להתרגש.

לבי נכמר על העיירה-ספק-עיר הזאת. עיר או עיירה. אני תוהה. מה היא אופקים. היא מסקרנת אותי כל כך. אני יכולה למצוא את עצמי שוהה בה שעות

לא תמצאו שם ארומה, לא סטימצקי. לא גן סיפור. המון מכולות קטנות. חנויות דחוקות וצפופות ובתוכן נערמים כלי בית, כלי ניקוי, כלי פלסטיק, סירים, מטאטאים, דליים. גומחות קטנות שיש בהן הכל. חנויות פיצוחים ותבלינים, קוקוס בתפזורת, שומשום, קטניות. אגוזים. פפריקה וכמון. והשירות הכי לבבי בעולם. הכי ביתי. הכי נגיש. בלתי אמצעי.

חרדים לצד אתיופים לצד רוסים. דתיים, לצד חילונים, עיר מתוקה, שטופת שמש, לוהטת, מוזנחת מאוד במרכזה. מטופחת יותר ברחובות העוטפים אותה. מרכז ביג אחד מינימליסטי, שאין בו חנות ספרים אחת.

ולמה שוב חנות ספרים? כי חנות ספרים מסמלת עבורי חופש. אפשרויות לצאת למסע חובק עולם גם כשפיזית אין את היכולת. העמקת ידע. ואופציה למתנה שהכי תשמח אותי. אם וכאשר. איך זה שאין באופקים חנות ספרים, בית קפה צוהל, מעוצב ומגניב לשבת בו להתפנק.

חרדים לצד אתיופים לצד רוסים. דתיים, לצד חילונים. עיר מתוקה, שטופת שמש, לוהטת, מוזנחת מאוד במרכזה. מטופחת יותר ברחובות העוטפים. מרכז ביג אחד מינימליסטי, שאין בו חנות ספרים אחת

אני יודעת את התשובה. אבל לא אשיב עליה בקול רם. נכון, יש קצת מסעדות בשרים על האש, יש פלאפל. את המקסיקני, יש את האטליז של מוטי. ושני סופרים גדולים. יש מלא מכולות. וחנויות לכלי בית. ונעליים. שתי חנויות לפיתוח תמונות. חנות לווילונות. ופוקס אחד. וסופרפארם. וחדש! נפתח ללין. ויש גם קולנוע במרכז הצעירים.

והכי הכי יש את גוזלן, גומחה פיצית שיש בה "הכל לילד" כמו שכתוב בשלט – חומרים למלאכת יד. ציוד משרדי, משחקים, צבעים ומכחולים. מין ארטא-קרביץ, אבל הרבה יותר, הרבה הרבה יותר. חוטים. ומדבקות. וניירות. ועפרונות. שם מצאתי ממלכה משלי.

אחר כך קונים במאפיה הצמודה, קצת לחמניות, בורקסים ורוגלך. אחר כך כפכפים, כי אלה שהלכתי איתם בדיוק נקרעו ואני יחפה, עם מצלמה באמצע אופקים. חנות פרחים אחת. כמה מספרות, שלושה בנקים. גורילה אחת. וטיפה גרפיטי. ואני אוהבת אותה, את אופקים. נקשרתי אליה. גם לתושבים. הם לא יודעים.

נעמה כספי היא אמא, גרה בעוטף עזה, צלמת ומהגגת הגיגים, בעיקר על מה שמפריע. ובין לבין גם על הנאות, אבל מזעריות. כשהבינה שהמצלמה היא כלי טיפולי להרגעת הנפש הסוערת - החלה לשאת אותה כמו תיק גב שסוחבים בו את המסמכים החשובים, כמו תעודת הזהות שלה. היא נפש חופשיה, טוטאלית, שבודקת קצוות, וחייבת לצאת מהפריים כדי להיות שלמה עם התוצאה.