אודה על האמת, אינני מכירה כלל מבצעים עליהם פיקד שר החינוך שלנו בעברו הצבאי, אך ארשה לעצמי להניח שלא בחל באיסוף תוד"א (תודעת אויב) לקראתם ואף נערך מבעוד מועד להפתעות אפשריות ולא הסתפק ברְקיעה ברגליו אגב נהימה ״איני מפחד כלל״. כן אעז לשער שאהב בכנות את משימותיו בצבא, פעל מתוך הזדהות עמוקה עמן ואף זכה להלימה בין רוחן ותכניהן לבין נטיותיו וכישוריו. מנגד, איני בטוחה שאלו הם פני הדברים בתפקידו הנוכחי, ואין להוציא מכלל אפשרות שלא קפץ משמחה כשהתבשר על אחריותו לחינוך ילדי ישראל, בפרט בעת משונה זאת.

איני מכירה מבצעים עליהם פיקד שר החינוך שלנו בצבא, אך אשער שפעל מתוך הזדהות. איני בטוחה שכך הדבר בתפקידו הנוכחי, ואין להוציא מכלל אפשרות שלא קפץ משמחה כשהתבשר על אחריותו לחינוך ילדי ישראל

בינתיים, במפגשים עם מורים, גננות, הורים ותלמידים בעבודתי – אני מתוודעת לאירועים כאוטיים במערכת החינוך, שעד לא מזמן פשוט לא יכולתי להעלות בדעתי. חלקם בלתי נמנעים בהיותם פועל יוצא של השפעות הקורונה המתעתעת, אך חלקם עשוי היה להימנע לו הושקעו במערכת די חשיבה מטרימה וניהול פרטני ומסור המחלחל מלמעלה. כזה שניתן היה לפגוש אילו הוחזקו מערכות חיינו בידי דמות סמכות נוכחת ומעורבת שבולטת בחשיבתה הערכית ובדוגמה מוסרית אישית.

בהיעדר ״נוכחות הורית״ של ״מבוגר אחראי״ במערכת החינוך ואולי אף במדינה כולה, נוצרת חוויית בוקה ומבולקה של פתרונות פרוביזוריים בשטח, של איש הישר בעיניו יעשה ושל זילות כבוד האדם, שלומו ורווחתו.

בין היתר שמעתי על היעדרם הכמעט מוחלט של מסגרת וסדר-יום לתלמידי כיתות ד׳ ואילך. על ערבוב שנוצר בין קפסולות בהסעות, במסדרונות, בשעות הפנאי ודרך מורים מקצועיים שעוברים ביניהן. על בני עשר וקצת שעושים את דרכם לבדם בשעות משונות לטבילה קצרה בבי״ס ושבים לבית ריק. על בני נוער שממלאים את הוואקום שנפער ביומנם בפעילות לפי מיטב שיקול דעתם.

שמעתי גם על כניסת נטולי-הכשרה לשמש כמורים ושמרטפים ברגע האחרון, למרות שניתן היה לגייסם ולהכשירם מבעוד מועד. על מורים בקבוצות סיכון שנאלצים לפגוש עשרות ילדים מדי יום. על ילדים בגני עירייה שמרטיבים כחלק מהנוהל, כי אין די כוח אדם לתיווך מתקני הגן וסדריו. ובל נשכח את קבלת הפנים לתלמידות הששית בכפר-סבא בסגנון הזאב הרע מכיפה אדומה.

בהיעדר ״נוכחות הורית״ של ״מבוגר אחראי״ במערכת החינוך ואולי אף במדינה כולה, נוצרת חוויית בוקה ומבולקה של פתרונות פרוביזוריים בשטח, של איש הישר בעיניו יעשה ושל זילות כבוד האדם, שלומו ורווחתו

אני יודעת שאין להזכיר את שנות ה-30 במאה הקודמת, אך אולי מותר להציץ בשנות ה-20 שקדמו להן. סבסטיאן הפנר כותב על ״החותם העמוק והמסוכן״ שהותירו שנות מלחה״ע הראשונה בילדי ארצו. לדבריו, הילדים חוו את המלחמה כדבר לא מציאותי, מאחר שלא פגשו באימה האמיתית בשטח ולא ראו נפגעים בעיניהם. הם פגשו במלחמה דרך המספרים וראו בדיווח מספרי המתים והפצועים ״משחק אחד גדול ומרגש״: ״הייתי קורא נלהב של המספרים״ מספר הפנר שלמד ביסודי באותם ימים, ״הם הלהיבו אותי ממש כמו דיווחים על גולים בכדורגל, בכוח משיכה בלתי נדלה וממכר״.

״חישבנתי לפי חוקים נסתרים ולא לגמרי רציונליים״, הוא מוסיף. למשל כמה שבויים שווה הרוג אחד. הוא וחבריו ציפו כל השנים לניצחון אולטימטיבי שתואם למספרים היפים, וסירבו להאמין כשהפכו המספרים לעגומים. כשהגיע ההפסד חשו עצמם מרומים: ״כמו מישהו שהשקיע בבנק סכומים גדולים ומגלה שבמקום הון נאה יש לו חוב כבד״.

״עלי לומר שתגובותיהם של ילדים ראויות בהחלט לתשומת ליבנו״ כותב הפנר, ״כי מה ש׳כל ילד יודע׳ זוהי לרוב המהות העמוקה והחד-משמעית של המהלך ההיסטורי״.

גם בן דורו המעט מבוגר ממנו, אריך קסטנר, חושב בצורה דומה. בהקדמה לספרו ״הכיתה המעופפת״ תוהה קסטנר כיצד זה מזלזלים מבוגרים בתבונתם וברגשותיהם של ילדים. ״דמעות של ילדים אינן קטנות יותר ולעיתים משקלן בעיני אלוהים כבד ממשקל דמעותיהם של מבוגרים. איך יכול אדם מבוגר לשכוח את ימי ילדותו״ הוא כותב, ״עד שיום אחד הוא כבר לא זוכר כמה עצובים יכולים ילדים להיות לעיתים? בהזדמנות זו אני מבקש מכם מכל הלב: לעולם אל תשכחו את ילדותכם״.

גם בן דורו המעט מבוגר ממנו, אריך קסטנר, חושב בצורה דומה. בהקדמה לספרו ״הכיתה המעופפת״ תוהה קסטנר כיצד זה מזלזלים מבוגרים בתבונתם וברגשותיהם של ילדים

עטיפת הספר "הכתה המעופפת", אריך קסטנר

ב״כיתה המעופפת״ מתאר קסטנר יחסי חברות, אחווה ואחריות הדדית בקרב קבוצת ילדים. כדמות מופת משמש להם המחנך ד״ר בק המכונה יוסטוס, שפירושו ״איש צדק״: ״בדיוק בגלל תכונה זו הם העריכו וחיבבו אותו כל כך״. החבורה מעלה מחזה לחג המולד בו הם מעופפים ברחבי העולם.

במציאות מתמודדת החבורה עם ילדי בי״ס מתחרה שחטפו את חברם, תוך שהיא מפגינה אומץ ותבונה. השמיניסט שאחראי עליהם משגיח בהיעדרם בניגוד לתקנון ומביאם לד״ר בק-יוסטוס שיעניש אותם. כשיוסטוס מבין שברחו מביה״ס כדי להציל חבר הוא מתאכזב שלא פנו אליו קודם לכן לבקש רשות ועצה. ״כל כך מעט אמון אתם נותנים בי? אם כך הדבר, לי עצמי מגיע עונש! כי אני אשם בטעותכם״.

הבירור המשמעתי שעורך ד"ר בק (יוסטוס) לחבורת הילדים ב"כיתה המעופפת"/ איור: ולטר טריאר.

״הכיתה המעופפת״ יצא בשנת 1933 למרות שנכתב קודם לכן. על רקע העת הקשה בה נכתב, אפשר להניח שהערכים והמידות הטובות שמייחס קסטנר לגיבוריו מייצגים משאלת לב, ואפילו אסקפיזם. יתכן שקסטנר מבקש לחלץ את קוראיו ממדמנת המציאות האלימה והמדכדכת, תוך שהוא מזכיר להם איך נוכל להיות טובים יותר לו רק נקשיב לאנשים ולערכים הנכונים.

גרסה שונה בתכלית השינוי להברחת אחרים למציאות חלופית מספקת דמות מסיפורי קומיקס לילדים, החתול גארפילד. גארפילד הוא יצור עצלן ונהנתן שאוהב לאכול טוב, לרבוץ במגוריו הנעימים, להציק לאחרים ולטרפד שינויים בחיי בעליו. שינויים שעלולים, להערכתו, להרע את תנאי חייו החתוליים הנוחים.

במיוחד מתקשה גארפילד לשאת את החתול החמוד והמנומס נֵרְמֵל שמעורר בו קינאה וטינה. לכן הוא מנסה שוב ושוב להעלימו מתשומת ליבו: כשנרמל מופיע אורז אותו גארפילד בקופסה ומשגר אותו לאבו דאבי, מחוז מועדף, כפי שלמדנו לדעת, להסטת תשומת-הלב מכל מה שעלול לזעזע תנאי חיים נוחים של אוהבי חיים טובים.

במיוחד מתקשה גארפילד לשאת את החתול החמוד והמנומס נֵרְמֵל שמעורר בו קינאה, לכן הוא מנסה להעלימו מתודעתו. כשנרמל מופיע אורז אותו גארפילד בקופסה ומשגרו לאבו דאבי, מחוז מועדף להסטת תשומת-הלב

החיים הנוחים יחסית שמתאר הפנר בימי המלחמה בעורף, אשר חוָוה את אימי החזית רק באמצעות מספרים על הדשבורד בעיתונים, באו לתומם עם סיומה כשהזעזוע החל לפעפע גם למרקם האזרחי.

הפנר כותב על ״המיצג היומיומי של קריסת הרגלי החיים ופשיטת הרגל של המבוגרים ובעלי הניסיון. כל אותו זמן השתוללה סביבנו הקדחת. אפשר היה לחוש ממש את החברה מתפוררת מולנו. הקבצנים התרבו בבת אחת, וכן דיווחים על התאבדויות, פריצות וגנבות״. הממסד, שאמור היה להושיע, ״חַסֲר לחלוטין אומץ אזרחי, כלומר, חסר לו האומץ לקבל החלטות באופן אישי, ולקחת אחריות אישית״.

גם קסטנר עוסק באומץ אזרחי ובקשר שלו לתבונה: ״אומץ בלי תבונה הוא סתם תעלול, ותבונה בלי אומץ היא קשקוש. ההיסטוריה של העולם מכירה תקופות רבות שבהן לאנשים טפשים היה אומץ ואילו אנשים נבונים היו מוגי לב. רק כאשר לאמיצים תהיה תבונה ולנבונים יהיה אומץ, יהיה אפשר להבחין בהתקדמות של האנושות, דבר שבטעות חשבו שכבר קרה״.

מערכת החינוך נפתחה באומץ מרשים, ואילו לגבי התבונה במהלך – יחליט כל אחד לעצמו. חווית החזית שמורגשת היטב במוסדות הרפואה, על ידי החולים ואצל מי שנפגעו כלכלית ורגשית מהמלחמה בקורונה נחווית ע״י מי שרחוקים מהחזית רק דרך מספרים ״שמחושבנים לפי חוקים נסתרים ולא לגמרי רציונליים״. כמה מתים קשישים למשל שווה צעיר אחד ששומר על שגרה?

אשר לילדים, שמעופפים בין כיתות, קפסולות, מורים והורים טרודים ומסגרות חלקיות ושבורות, אין לזלזל בחוויה שלהם. כפי שכותב הפנר, שורשי ההתפרקות הרגשית והמוסרית בשנים הבאות נטמנו דווקא במה שחוו הילדים בימי מלחה״ע הראשונה, כי ״מי שחווה אותה במציאות העריך אותה בדרך אחרת ואילו הילדים, שחוו אותה דרך המספרים בלי לסבול את האימה האמיתית שהביאה עמה, ראו בה משחק אחד גדול, מלא בריגושים״.

חווית החזית שמורגשת היטב במוסדות הרפואה, על ידי החולים ואצל מי שנפגעו כלכלית ורגשית מהמלחמה בקורונה נחווית ע״י מי שרחוקים מהחזית רק דרך מספרים

מבוגר אחראי וערכי, שוחר צדק ומציב דוגמא אישית, מעין תואם ד״ר יוסטוס שכזה, עשוי היה לצמצם נזקים בחיי הילדים. כי כפי שכתב הפנר, ״מה שכל ילד יודע״ זו לרוב המהות העמוקה והחד-משמעית של המהלך ההיסטורי״.

והילדים יודעים שמשהו רע קורה ושדברים אינם כתמול שלשום, גם אם תשומת לבם ותשומת לב המבוגרים סביבם מוסחת למחוזות רחוקים, תוך דלדולם של אומץ ותבונה.

יעלה ורטהיים היא פסיכולוגית קלינית וחינוכית מומחית, מטפלת בקליניקה פרטית במטופלים מגיל נוער ועד גיל שלישי, מטפלת במורות ובגננות מטעם הסתדרות המורים, ומדריכה הורים. בזמנה הפנוי כותבת, קוראת, וטווה מחשבות מול נופים בריצה