צה"ל תמיד הזניח את חיל הרגלים. אני עוד זוכר את רובה הגליל הכבד עם הידיית והדורגלים המתנדנדים והחגור המצ'וקמק שבזמני הוחלף באפוד. כל הרעיון שכדור 5,56 יגרום ליותר פצועים ויעכב חיילי אויב שיטפלו בהם פשט את הרגל. החמאסניקים לא ממש דואגים אחד לשני. הרי המטרה היא להיות חללים קדושים. אנחנו צריכים את הרובה האמריקני החדש ובעלי דרגות טיפשים פחות עם מבט לעתיד ולא סמוטריצים אהבלים כאלה שמבטלים שתי טייסות עבור כספים לחרדים שלא מתגייסים.
ארץ אוכלת יושביה חסרת לב. מדינה הרוכבת על שלושה אחוזים בלבד העושים מילואים, מאריכה את משך וגיל השרות ולא אכפת לה על אנשים המאבדים את עסקיהם מפוטרים, נידונים לגירושים,או חוזרים בארונות, או בלי ידיים,רגליים, עיניים הלומי קרב – ובמקביל מולדת עאלק הנותנת למאה ושלושים אלף צעירים חרדים חסינות מהמלחמה ועשרות מליארדים מכספי האנשים העובדים ולא כופה עליהם להכשיר את הדור הבא לחיי עבודה. זאת המדינה שלנו. ראש ממשלה מושחת וציני דואג רק לשרידותו ושהקיף אתעצמו במלחכי פנכה שהתחבאו בראשית המלחמה ולא עשו דבר. לו הייתי צעיר ובריא הייתי בורח מ 'המולדת ' הזאת וכל הפייק שביחד ננצח. ושלא הזכיר את החטופים שלימין מלא מלא לאאכפתמהםכי הם קיבוצניקים ומשטרת הקלגסים של בן גביר מתקיפה אותם פיזית בהפגנות
"ישראל נלחמת על קיומה. היצירה היא החלק שלי במלחמה על הארץ"
מישהו יכול לכתוב לי הודעה משמחת ומחממת את הלב? כותבת אישה מודאגת ממרכז הארץ. זה מזכיר לי אמרה בערבית על אנשים מדוכדכים המבקשים מראש הכפר: "ספר משהו משמח – אפילו שקר".
בני אדם השרויים במצוקה זקוקים לעיתים למישהו שישפר את האקלים, יעלה את מצב הרוח ויפיח תקווה. מישהו ללכת אחריו, להאמין ביושרו, לישון בשקט כשיודעים שהוא מצוי על ההגה.
משה בן עטר הוא פובליציסט, מחבר הספר "המסע לישראל האחרת". עסק שנים בתכנון אסטרטגי והיה מנכ״ל המועצה הציונית בישראל, מנהל כפר הנוער יוענה ז'בוטינסקי, ומנהל המכון למחקר וחינוך בקרן כצנלסון. היה יועצם של כמה שרים ויועץ ליצחק הרצוג.
לאחרונה גיליתי במהלך נסיעה במונית שגם בבת-ים יש רחוב ששמו כ"ט בנובמבר. כבר ידעתי קודם לכן שבירושלים, בהרצליה, אולי גם בערים נוספות יש רחובות הנושאים אותו שם. כידוע, בכ"ט בנובמבר שנת 1947 הוחלט באו"ם על הקמתה של מדינת ישראל.
"עוד יהיו לנו רחובות שייקראו 'ה-7 באוקטובר'", הערתי בלגלוג מריר. ונהג המונית הגיב: "אף אחד לא יסכים לגור ברחוב שזהו שמו".
שלומית טנא היא עיתונאית לשעבר (ב"על המשמר" ובהמשך ב"ידיעות אחרונות")..יוצאת קיבוץ. ב-1981 החלה בסיקור עיתונאי שוטף של הקיבוצים.
כרונולוגיה של פרישה בלתי נמנעת
הגיע הזמן לומר את דעתך
רוצים להגיב? הצטרפו לזמן ישראל רוצים לפרסם פוסט? הצטרפו לזמן ישראל רוצים לפרסם פוסט ולהגיב לכתבות? הצטרפו לזמן ישראל רוצים שנשמור לכם את הלייקים שעשיתם? הצטרפו לזמן ישראל
- לכל תגובה ופוסט עמוד בזמן ישראל שניתן לשתף ישירות ברשתות החברתיות ולשלוח באימייל
- עמוד הפרופיל הפומבי שלך ירכז את כל התגובות שפרסמת בזמן ישראל
- אפשרות להגיש פוסטים לפרסום בזמן ישראל
- אפשרות להגיב לכתבות בזמן ישראל
- קבלו את המהדורה היומית ישירות לתיבת האימייל שלכם
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם