מספרים שלפני כ-170 שנים, כשבמשרד החוץ הבריטי התקבלה טלגרמה ראשונה, אמר הלורד פלמרסטון, שעמד במשך שנים רבות בראש מערך החוץ הבריטי: "הגיע קץ הדיפלומטיה!" הטכנולוגיה החדישה נראתה אז כה פורצת דרך, עד שפלמרסטון סבר כי בעקבות חשיפתה לא יהיה צורך יותר במשרד החוץ.

מאז, הטכנולוגיה המשיכה להתפתח ולהפתיע, אבל האנושות לא נפטרה מרופאים, מורים, עורכי הדין וכמובן גם לא מהדיפלומטים. לא המציאו בינתיים שום תחליף לקשר האישי, ליכולת האנליטית, להשכלה מצוינת ולאופקים רחבים שמאפשרים לדיפלומט להכיר את המדינה בה הוא או היא משרתים.

דיפלומטים מנוסים ומשכילים יכולים למנוע מלחמות, לסייע במציאת פתרונות בסכסוכים, למנוע התקררות יחסים בין מדינות, ואף לשנות את דעתן של האליטות המקומיות בעניינים כאלה ואחרים.

עם זאת, גם בישראל של היום יש מי שחושב שטכנולוגיה יכולה לייצר קיצורי דרך בתהליכים דיפלומטיים. הרי במאה ה-21 – כאשר טראמפ, פוטין ונתניהו משוחחים מדי כמה שבועות ישירות בטלפון – אנשי משרד החוץ הם קודם כל אנשי מכירות שצריכים לדאוג לכלכלה, כי למדיניות ידאגו כבר הקדקודים עצמם.

הרפורמה במשרד שיוזם שר החוץ הטרי, ישראל כ"ץ, צפויה למדוד את הישגיו של משרד החוץ קודם כל לפי הקריטריון הכלכלי, והיא לא באה יש מאין. גם ראש הממשלה, בנימין נתניהו, מי שעד לא מזמן מילא את תפקיד שר החוץ, מאמין שצריך לגייס לקורס הצוערים הרבה יותר אנשים עם הבנה בכלכלה.

"אם הייתי יכול לעשות משהו אחד במשרד החוץ זה לבחור את הדיפלומטים שלנו לפי זה שיבינו מה זה כלכלה, מה זה כלכלת שוק, מה זה חברות… השינוי הזה עדיין לא קורה", אמר נתניהו השבוע בשיחה סגורה עם חניכי המכללה לביטחון לאומי.

לתפיסתם של נתניהו וכ"ץ, קשרים בין מדינות מושתתים בראש ובראשונה על העניין הכלכלי. לראייה מביא נתניהו את הנתון הבא: "אנחנו מרחיבים את היחסים של ישראל, יש לנו יחסים דיפלומטים עם 160 מדינות, כולל מדינות מוסלמיות גדולות – קזחסטן, אזרבייג'ן ועוד כמה ענקיות. כשאני הייתי באו"ם זה היה 80. למה? טכנולוגיה אזרחית, טכנולוגיה צבאית, מודיעין. הם רוצים, ולכן זה עובד".

גם נתניהו וגם כ"ץ מאמינים שתנופה בסחר חוץ יכולה לבוא במקום קירבה אידאולוגית, ושעסקות גדולות – גם אם חד-פעמיות – יכולות להחליף את הרקמה העדינה הנשזרת במשך זמן רב של ניהול יחסים דיפלומטיים קרובים.

האמונה התמימה בכך שהכלכלה לבדה יכולה להחזיק מים, ולקדם בריתות ושותפויות אסטרטגיות בין העמים והמדינות, מתעלמת מכמה עובדות שנתניהו שוכח לציין.

בשנים שחלפו בין התקופה שבה שירת נתניהו במשרד החוץ בשנות ה-80 לבין ימנו אלה, קרו עוד כמה דברים, כגון נפילת הגוש הסובייטי, השינוי האסטרטגי ביחס למדינות ערב וישראל שחל באפריקה, הסכמי אוסלו שנחתמו ב-1993 ועוד כמה אירועים שהובילו לשינוי מדיניות.

בזכות הסכמי אוסלו, למשל, שודרגו היחסים בין ישראל לאיחוד האירופי באופן משמעותי. ועוגנו בתהליך ברצלונה, שהביא לעליית מדרגה משמעותית בקשרים המסחריים, האקדמיים והתרבותיים בין ישראל לאיחוד, וקידם פיתוח קשרים נוספים עם מדינות בעולם הערבי.

ספק רב אם ישראל היתה יכולה להגיע ליחסים טובים יותר עם האיחוד רק בזכות התובנות הכלכליות של הסגל הדיפלומטי בבירות האירופיות, וללא שינוי משמעותי במדיניות שלה.

למרות החשיבות של התהליכים הכלכליים על חיינו, לא רק הם מניעים את גלגלי הדיפלומטיה הבינלאומית. האם נספח כלכלי יכול להשפיע על ההחלטה של חברי הפרלמנטים באירופה או באמריקה הלטינית בסוגיות הרות גורל לישראל, כמו למשל סיווג ארגוני טרור או מכירת נשק למדינות תומכות טרור?

האם המניע הכלכלי והעניין בחדשנות הישראלית יכול לגרום למדינות שמסרבות לנרמל את היחסים עם ישראל לשנות את עמדתן? התשובה לשאלות הללו היא ברורה: המניע המדיני הוא זה שסולל על פי רוב את הדרך למניע כלכלי, ולא להפך.

מותר וצריך לדבר על רפורמות במשרדי הממשלה, לרבות משרד החוץ. אך אי אפשר לפגוע אנושות במשרד החוץ ובאנשיו, לגרוע מסמכויותיהם, לקצץ בשכרם ובתקצוב הנציגויות הישראליות בחו"ל, ובמקביל לדרוש מהמשרד ואנשיו לספק תוצאות אחרות.

הבעיה הנוכחית של משרד החוץ עמוקה יותר ממחסור בתקציבים. השינוי שעליו מדברים נתניהו וכ"ץ הוא שינוי אידאולוגי עצום, שלא תואם את רוח משרד החוץ ואת היסודות שהניחו אבא אבן ויורשיו לפעילותו, וגם לא את המציאות שבה פועלים הדיפלומטים הישראלים בחו"ל.

בינתיים, שגרירים ותיקים יפרשו, אחרים יעזבו בגלל התנאים הירודים וחוסר ההשפעה על עיצוב מדיניות, והדור החדש שיגדל ויימדד בעיקר על פי תפוקות כלכליות כבר יהיה שונה בתכלית. ראש הממשלה ושר החוץ צריכים לשנות כיוון ולסלול מדיניות אחרת. אחרת, הנזק לדיפלומטיה הישראלית עלול להיות ארוך טווח וקשה מנשוא.

בפרשת פנחס אנחנו קוראים על ניצנים ראשונים של מאבק פמיניסטי בעת הקדומה. מַחְלָה נֹעָה וְחָגְלָה וּמִלְכָּה וְתִרְצָה, חמש בנותיו הגיבורות של צלפחד, העזו לדרוש שנחלת אביהן תועבר להן למרות שנחלות הועברו אז רק לגברים.

משה פונה להחלטת אלוהים וזה משיב: "כֵּן בְּנוֹת צְלָפְחָד דֹּבְרֹת נָתֹן תִּתֵּן לָהֶם אֲחֻזַּת נַחֲלָה בְּתוֹךְ אֲחֵי אֲבִיהֶם וְהַעֲבַרְתָּ אֶת־נַחֲלַת אֲבִיהֶן לָהֶן: וְאֶל־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל תְּדַבֵּר לֵאמֹר אִישׁ כִּי־יָמוּת וּבֵן אֵין לוֹ וְהַעֲבַרְתֶּם אֶת־נַחֲלָתוֹ לְבִתּוֹ" (במדבר כז, ז-ח). התעוזה השתלמה!

אלפי שנים אחרי סיפור זה צבר המאבק הפמיניסטי תאוצה. הדבר קרה בזכות שורה של נשים אמיצות ובזכות חדירת הליברליזם לעולם המערבי, והפך לנחשול גדול ששינה את פני האנושות.

מוזמנים ומוזמנות להאזין בקישור זה לפרק החדש בפודקאסט 'קולות של רוח' בהנחייתי העוסק בפמיניזם, בזרמים בתוכו, במחלוקות הפנימיות, במקומם של גברים בתנועה זו ובעבודה שלפנינו.

כאן אבקש להאיר זווית אחת של העניין –

ניתן לחלק את הדיכוי בעולם לשני סוגים: דיכוי מכוון ודיכוי שיסודו ברשלנות תמימה.

הדיכוי המכוון קובע שיש להפלות ציבור מסוים. הדיכוי התמים מתקיים ללא כל כוונות רעות. הוא נובע מהתניות תרבותיות וסדר חברתי והוא כלל לא מודע. זה, לדוגמה, ההסבר לכך שיש שכר שונה לגברים ונשים בתפקידים מקבילים. זה לרוב גם ההסבר לכל אותם כנסים ורבי-שיח ללא נשים. יוזמי האירוע לא התכוונו להדיר נשים. זה לא עולה על דעתם ומנוגד לתפיסת עולמם! אבל ברשלנותם הם לא שמו לב שאין קול נשי בשיח. וכך במאות דוגמאות אחרות.

המבט הפמיניסטי לא מתרשל. הוא מבחין בעוול שנעשה תחת ידינו ותחת תרבותנו גם אם מבלי משים. הוא כל הזמן ער לזה. הוא מחנך את כולנו למבט ער. אכן, המבט הפמיניסטי מעורר אותנו לא רק בנושא המגדרי. הוא דורש מקום לכולם בעיצוב פני החברה והתרבות. הוא דורש ריבוי מבטים וקולות. הוא לא מקבל את הסדר החברתי כנתון טבעי. המבט הפמיניסטי לא חושש לעמוד מול יסודות התשתית של החברה ולטעון כנגדם. הוא רואה תמיד לנגד עיניו את אלה שבעלי הכוח בחברה רואים פחות. הוא שם לעצמו תמיד כמטרה את צמיחתן של אוכלוסיות מוחלשות יותר.

גם מאבקם החשוב של קהילת יוצאי אתיופיה יסודו במבט שכזה. מדינת ישראל הממוסדת לא מפלה במכוון את בני הקהילה. מחקרים מראים אומנם לצערנו גזענות גלויה ומכוונת מצד עשרות אחוזים בחברה הישראלית, אך זו לא גזענות ממוסדת.

יחד עם זאת, נציגי המדינה בהחלט מתרשלים פעמים רבות מאוד ומפלים דה פקטו את בני ובנות קהילת יוצאי אתיופיה. במאבק הזה, כמו במאבק הפמיניסטי, קמו גיבורים בכאבם לזעוק את זעקתם ולתבוע את השותפות והשוויון.

גם מאבקה של קהילת הלהט"ב, המופלה הן באופן גלוי וממוסד והן באופן סמוי ותמים, יסודו במאבק שכזה. סערת טיפולי ההמרה היא דוגמה אחת מיני רבות לכך. החברה הישראלית צריכה להיות גאה ברעש האדיר שיצרה סביב הנושא עד ששר החינוך חזר בו והודיע שהוא למד את העניין ומעתה הוא מתנגד לטיפולי המרה.

אכן, קו ישר וברור מחבר בין מַחְלָה נֹעָה וְחָגְלָה וּמִלְכָּה וְתִרְצָה למאבקים חברתיים בימינו.

בואו נדבר רגע על נתניהו וננסה לא לרעוד מרוב מנת-יתר מהנוכל שעסוק רק בהישרדות אישית וכבר לא טורח להסתיר זאת.

מנוסתו מאימת הדין מתאפשרת בגלל אדישות הרוב ובעיקר מכך שהאיש הכי חזק כאן חולש על מרחב תקשורתי-פוליטי שכולל הרבה יותר מעיתון-בית חינמי שמתקבל בטבעיות סובייטית.

המשפט הכי שחוק שנאמר עליו שואל מי יחליף אותו. ובכן, אם סבתא שלי היתה חיה היה על מה לדבר. תראו מי מדברר אותו, הילד והחברים מהגן.

נתניהו הפך מזמן לסוג של רובוט שעוד מוכתר כקוסם מתוך הרגל, וזה כל כך עובד עד שלא שמנו לב שהבלון התפוצץ והקסם פג ומה שנותר מעורר רצון לרשום לו כדור ורוד.

התרגלנו למניפולציות, התרגלנו שהודיני נחלץ מכל מלכודת על כנפי תקשורת סוגדת לכוח ובתמיכת עכברי כנסת, דתיים מושחתים שואבי-תקציבים ומנדלבליט אחד. המדינה כבולה בתוך קפסולה בעומק הים.

ה'קוסם' מכריז על עצמו שתמיד השיג מה שרצה ושוכח חגורת עיתונאי-חצר הכותשים את מתחריו בגלוי. ביבי נותר אייטם תקשורתי גם כשהוא הולך ונטרף לעינינו עם סרטונים מוזרים בסגנון מחתרתי של מוחרם בתקשורת. זו, מצידה, משבצת כל סרטון כאייטם פותח מהדורות כאילו זו ידיעה חדשותית ולא פראנויה שדורשת טיפול של איש מקצוע.

"ראש ממשלה שקוע עד צוואר בחקירות" זה משפט של הקוסם על אולמרט, אבל מענה לחשדות נגדו לא ידרשו ממנו, לא נעים, הוא נעלב בקלות, ציפורני העיתונות נשלפות רק מול יריביו, ועל זוטות.

רק סירובו העיקש להתראיין מתקבל כמו הסירוב של עומר אדם. זה מעצים את המסתורין שלהם ועוזר לאחד מהם לשיר ולשני לזייף. מוחמד לא בא אל ההר אז ההר עובד בשביל מוחמד, מפנה לו את ראש המהדורה למסיבת עיתונאים בלי שאלות.

ההר גם מקריא תגובות שנוסחו ע"י הילד וחבר'שלו יונתן אוריך, וכשאתה קורא אותן אתה מבין שהמדינה בידיים של בימבה. המבוגר האחראי זה שרה, הילד וחבר'שלו שבא לישונ'צלו.

נתניהו חושש עד מוות מראיונות או מסיבות עיתונאים. הספיקה לו היתקלות אחת יותר מדי עם קרן מרציאנו שלא נפלה לרגליו וחשפה אותו ערומקו. הודיני התגלה כקוסם מסיבות יומולדת ולא ידע את נפשו. אבל זה לא מפריע לקולגות לראות בו נפוליון ולדלג בהכנעה מעל תיקי החקירה שלו ומעל העובדה הברורה שראש הממשלה שיעבד מדינה לצרכיו.

היושרה העיתונאית נזרקה לפח והדוגמאות נערמות: ראש הממשלה נועץ בצלם התחתונים נתן אשל, אבל ברק הוא זה שנדרש לענות למה עבד עם פדופיל ולמה נכנס לבית שיצאו ממנו בחורות. לא נשמע כדבר הזה, הוא בטח פדופיל. הייתי מציעה גם שודד בנק, למה הוא כיסה את הפנים? אני לא רוצה להעליל אבל עברה לידו זקנה והוא לא העביר אותה כביש.

נתניהו חשוד בקומבינות על חשבון הכיס הציבורי לאורך קדנציות שלמות, צוללות עברו מאחוריו, עסקת 'בזק' לפניו ו'קומבינה עם ידיעות' מתחתיו, אבל יותר קריטי לברר לעומק עם גנץ (שמתראיין באומץ) אם חשף את איבר מינו בפני ילדה לפני 40 שנה.

נתניהו הבטיח למילצ'ן טיסה במסוק צה"לי, אבל בוגי יעלון נדרש לתת הסבר על טיסה במסוק כשהפיק סרטים בהוליבוד.. סליחה, כשכיהן כשר ביטחון. נתניהו מצייד את החמאס במזוודות של כסף אבל השמאל יתן להם את המדינה.

שקר רודף שקר, בעיתונות מקפידים להקריא כל תגובה שמנסח וייזתא, יורש העצר התמהוני. ראש הממשלה עסוק בעצמו מבוקר עד ערב, מצלם סרטון מחתרתי אחרי סרטון מהבונקר בהבעה של נרדף, ובינתיים מקורבים פחדנים מגלים שהמדינה בידיים של הילד ואמו הגבולית, לכאורה, כמו שרמז וינרוט שלקח אתו לקבר את הסוד הכי גלוי בממלכה.

מה עם הקוסם? תודה ששאלתם, אידיוטים. הקוסם ממשיך להריץ מכירת חיסול ובו בזמן גם עושה לביתו על חשבוננו באין מנדלבליט, תקשורת נושכת ופוליטיקאים ישרים. הוא כבר מותש וחסר חיים אבל הוא ממשיך לרוץ על הגלגל בעזרתם כאילו אין כאן מדינה מפוררת ומובסת.

זה הקסם הכי גדול שלו אבל הבעיה כולה שלנו.

דוקטור מוחמד עודה, חבר בוועידת האינטראקציה עם החברה הישראלית באש"ף, קורא לבוחרים הישראלים להצביע עבור מנהיגים אשר ישיגו הסכם שלום בר קיימא עם הפלסטינים

* * *

אומרים, הכנס לנעליו של אויבך, או תעמיד את עצמך במקומו, אמירות נדושות מימים ימימה, אולם המטרות באמירות אלה רבות ומגוונות. בהן קריאת מחשבות אויבך כדי לדעת איך להתעמת אתו, או חיפוש אחרי נקודות שיובילו לפתרונות שיענו על שאיפות שני הצדדים, או שתי המטרות יחד.

ישראל נמצאת היום פחות מחודשיים לבחירות לכנסת, בחירות המהוות קריטריון שישראל מתגאה בו בפני העולם להיותה הדמוקרטיה היחידה באזור. וזאת לדעת, שאינה מיישמת את הדמוקרטיה הלכה למעשה בכל התחומים ולכל אזרחיה, מבלי להתחשב בדתם או מוצאם.

איש מתושבי ישראל אינו יכול לפסוק שיהודים זוכים לאותו יחס, ובמיוחד כשמדובר במיעוטים. וכדי שלא יובנו דברי שלא כהלכה, או יוצאו מהקשרם, אתן שתי דוגמאות: אחת מעידה על אפליה בין יהודים ליהודים, והאחרת עם המיעוטים האחרים: היהודי האתיופי בוודאות אינו כשאר היהודים, והערבים תושבי המקום בוודאות אינם כמו היהודים האתיופים.

הבחירות המוקדמות הן פועל יוצא מהצטברות התיקים וניסיון לברוח מתיקי השחיתות, היחס לעזה והעברת הכספים לחמאס והחשש מהבלתי צפוי בצפון. כל אלו דחפו את בנימין נתניהו לכיוון הקדמת הבחירות, לא מוקדמות אלא מוקדמות מאוד, בתקווה שיהוו חבל הצלה בשבילו.

מאז האינתיפאדה השנייה נטע נתניהו בלב הישראלים פוביה, שכל הפלסטינים הם טרוריסטים ורוצחים. זאת, לאחר שבנה שתי חומות – האחת חומרית, שבין מטרותיה הסתרת הראיה בשני הכיוונים; וחומה נפשית, כתוצאה מגורמים רבים, אשר החשוב שבהם אי הבנת הבלתי צפוי (מה מסתתר מאחורי החומה החומרית).

על הישראלי לראות כל פלסטיני כמי שהוא או טרוריסט או פועל הבונה את ההתנחלויות, ובמקביל על הפלסטיני לראות בכל ישראלי כמי שהוא חייל משפיל והורג במחסומים, או מתנחל המשתולל בכבישי הגדה המערבית ובירושלים, או סוהר המונע מאלפים את זכויותיהם הבסיסיות בגלל התנגדותם לכיבוש.

שגרה זו מנציחה את המשך המאבק בקצב שהוא רוצה ומבטיחה לו המשך השליטה בשלטון.

מה הייתי עושה אילו הייתי ישראלי?

הנושא לא קל כלל וכלל, אולם אינו בלתי אפשרי. מה עוד שהפעלת השכל והסקת מסקנות משחזור ההיסטוריה המודרנית, מעמידה אותי כישראלי במסלול הנכון, איך לא, כשאני מודע לכך שישראל נלחמה יותר מעשר מלחמות ולא השיגה לא שלום, לא ביטחון ולא יציבות, למרות שניצחה בכל המלחמות.

וכאן הייתי מסיק את המסקנות שהמלחמות לא מביאות שלום, לא ביטחון ולא יציבות. לכן, הייתי פושט מעלי את גלימת הפוביה שנטע נתניהו במשך יותר מחמש עשרה שנים, והייתי מחפש שותפות עם החברה הפלסטינית.

אימרת אהוד ברק, שאין פרטנר פלסטיני – אשר נתניהו ניצל עד תום – האמירה הזאת היא שאין שותף, והיא נכונה במאה אחוזים במונחים של נתניהו ובהשקפת עולמו.

לכן על הישראלי להבין כי השותף הפלסטיני האמיתי הוא השותף שלמרות כל העושק המוטל על עמו מוכן להגיע לפתרון צודק, כולל ובר קיימא.

• הייתי כישראלי מחפש את הישראלים הרבים הרואים בשלום אינטרס אמיתי להם, אך מוסתים כאילו ישראל בסכנה קיומית. אולי תירוץ זה היה מובן בהתחלה – אולם לאחר הסכם השלום עם מצרים וירדן והסכמי אוסלו, ולאחר מכן יוזמת השלום הערבית והאביב הערבי – קשה לשכנע יותר שקיימת סכנה קיומית כזו למדינה, שברשותה יותר ממאתיים ראשי חץ גרעיניים.
• הייתי מאמץ הפתרון על בסיס החוק הבינלאומי, הקמת מדינה פלסטינית ליד מדינת ישראל ונרמול היחסים עם 57 מדינות, סיום המאבק וניצול המשאבים המושקעים על הביטחון למען הפיתוח.
• הייתי עושה למען הצלת ישראל מידי הנהגה המובילה אותה לתהום, על ידי בחירת הנהגה המאמינה בשלום ומכבדת את זכויות האדם ולא מנשלת זכות הפרט.
• הייתי מאמץ פתרון שתי המדינות בגבולות 67 כדי שיהיה לכל עם מדינה עצמאית וריבונית ויחד ישמרו על היציבות והשלום.
• הייתי עושה לסיום כיבוש אדמות המדינה הפלסטינית לפני שיהיה מאוחר, כי האלטרנטיבה הינה מדינה אחת שאינה עונה על עתיד הצרכים המיוחדים ליהודים הישראלים.
• הייתי מחפש ידיד פלסטיני שיש ביננו לבינו מכנים משותפים, איעזר בו אם ישתנו התנאים, במקום בידיד רחוק שלא יוכל לעזור אם אהיה חולה בגלל המרחק הרב.
• הייתי רואה בעצמי חלק מהמזרח התיכון וחלק מהאנושות שעל כתפי מונחות השמירה על הזכויות הבסיסיות לאדם ולהגדרה עצמית.

לבסוף, הייתי חוזר לאנושיות שבי ולערכים המוסריים הלכה למעשה, דרך בחירת הנהגה החולקת איתי רעיונות, ערכים ויסודות שיגשימו הסכם שלום בר קיימא עם שכנינו הפלסטינים ובאזור כדי להבטיח עתיד טוב יותר לבני ולנכדי עמי האזור ובמיוחד הפלסטיני וישראלי.

חשבתי על זה הרבה בימים האחרונים. אולי לא אצביע בבחירות? מה יקרה? מקסימום יהיה אותו הדבר או יותר גרוע. האדם הוא ייצור גמיש. מאד גמיש. כשקר מתכסה, כשחם נכנס למזגן, כשחושך מדליק את האור, כשרעב קונה משהו על הדרך. הקיום האנושי לא זקוק ליותר מידי בשביל לשרוד. אז יהיה יותר קשה, אולי זה לטובה? מי יודע.

סיפור הצפרדע במים החמים בסיר, זו לא באמת צפרדע. אלה הם בני אדם. מעטים מאד מהם קופצים ועושים שינוי. כאלה היו הדור של הסבא רבא שלי. אנשי העלייה השלישית. הרצל כבר מת מזמן, מלחמת העולם הראשונה הסתיימה ובאירופה מתחממים מי הלאומנות. אלה שבעתיד ירתחו ויאדו איתם שישה מיליון יהודים ועוד עשרות מיליוני בני אדם נוספים. רק המשוגעים מוכרים/משאירים את כל רכושם (הדל) ומפליגים לארץ לא נודעת. מיעוט זניח.

הדור ההוא, דור המייסדים (אלה שבערוץ "כאן 11" מתעקשים להכפישם ולנתץ את הישגיהם הכבירים עם סדרות מביכות כמו "מחדל מרבד הקסמים", חטיפת ילדי תימן ועוד. אבל זה כבר נושא לפוסט אחר איך ערוץ טלוויזיה עובד בשירות סילוף ושכתוב ההיסטוריה), היה אמיץ ומהפכן. אוסף של אנשים שראו מה קורה סביבם והגיבו. ביניהם היה גם ישראל רפפורט שלקח את משפחתו ועלה לארץ ישראל.

אני לא דומה להם. סבא שלי, טוביה רפפורט, היה חלוץ. אני בקושי מגן שמאלני. ה"מהפכנות" שלי היא מהפכנות של פלגמטים. של אלה שלא רוצים לעזוב. עייפים מידי מכדי לחולל מהפכה אמיתית. עצלנות של צפרדע שהמים החמים או טו טו רותחים אך היא מחליטה להישאר. אולי יקרה נס.

המציאות ברורה מאד. אין צורך להיות בוגר 8200 בשביל להבין שמפלגה אחת גדולה עדיפה על ארבע קטנות שחלקן אולי לא יעברו את אחוז החסימה. גוש אחד עדיף על פני רסיסים חסרי כוח פוליטי. על ברק, פרץ, הורוביץ להתאחד. רצוי לצרף את אורלי לוי. אולי אפילו את ציפי לבני (יש כאלה שמשום מה מחזיקים ממנה) ולרוץ כרשימה אחת לכנסת. אם זה היה תלוי בי הייתי מצרף גם את חד"ש וטיבי לרשימה.

ונשאלת השאלה, למה הפוליטיקאים לוקחים אותי כמובן מאליו? למה ברור להם שאצביע עבורם? הפעם אני לא מוכן להיות מובן מאליו. בשיטה הפרלמנטרית, חברי הכנסת שאני מצביע עבורם אמורים לייצג אותי. אם כך, יש לי דרישות אליהם. בעצם לא דרישות, דרישה אחת והיא אולטימטום: או שתתאחדו ותרוצו ברשימה אחת לכנסת, או שלא אצביע.

אתם רוצים להיבחר לכנסת בשביל לייצג אותי? בתנאי שתאחדו כוחות ותראו שאתם שווים את הקול שלי. אני לוקח על עצמי את "רצון העם". זהו רצון העם. והוא משותף לא רק לי אלא באמת לעוד רבים שמבינים שהבחירות בספטמבר חשובות מאד ויש רק דרך אחת לשנות את סדרי העולם שהתהוו כאן בעשור האחרון.

הטענה כנגד אי הצבעה היא שחצי קול הולך לצד השני. זה לא מעניין. ממש לא משנה לי אם נתניהו ינצח עם 61 או 65. ברגע שהחלטתי שההצבעה שלי מותנית, אין לי בעיה עם ההפסד. זה חלק מהמשחק. מה שחשוב לי הוא להניע אנשים לאיים על הפוליטיקאים באי הצבעה. רק כשהם יפנימו שגם לאזרחים יש דרישות, יבוא שינוי. ואם נגזר על מחנה השמאל להיכחד – אז לפחות אני יודע שעזרתי להניף את החרב ולגאול את המחנה מהייסורים.

טוענים שזה חוסר אחריות לא להצביע. שזו חובה מוסרית. שנותנים לי את האפשרות הנדירה להשפיע ואני עלול לפספס אותה. סליחה, אבל איפה האחריות של המפלגות? איפה האחריות של המתמודדים למצב? למה להם מותר להתבחבש במלחמות אגו חסרות תוחלת ואילו ממני הם מצפים להתנהג יפה ולהצביע עבורם? האחריות עליהם גדולה יותר והם מזלזלים בה ובי.

אי אפשר לכתוב פוסט על הבחירות לגוש השמאל בלי להתייחס לאהוד ברק. אסכם זאת כך כאילו אנחנו בטוויטר: ברק הוא הקלף הטוב ביותר שיש כרגע על השולחן. פוליטיקה היא אמנות הפשרה, ואין ברירה אלא להתגמש. גם בזוגיות לא כולם מאושרים ומרוצים מבני הזוג שלהם (לא את/ה כמובן, אצלכם הכל דבש). יש רגעים בחיים שצריך לנקוט עמדה גם אם היא לא עומדת כפלס עם סט הערכים הפרטי.

אם לא אצביע, זו תהיה הפעם הראשונה שאני לא אצביע בבחירות. אך יש סיכוי שיתאחדו וכן אצביע. ואז אולי יהיה מהפך? שווה לנסות.

דודו ישורון, יליד שנות השישים. נשוי ואב לשלוש בנות. עובד בתחום מערכות מידע וגר בחולון. כאוהד מושבע של "פורמולה 1" משלם גם לאתר "Autosport". כחלק מהרצון לשפר את ערכי בדיקות הדם, הצטרף לקבוצת ריצה ולהפתעתו מתמיד, כולל ריצת שבת מוקדם בבוקר. חצי מרתון כבר מאחוריו, ולא, הוא לא מתכנן על מרתון מלא. דמוקרטיה איננה מובנת מאליה בעיניו, ו"תהליכים" מטרידים אותו. גם העתיד. בינתיים כותב גם ביקורות על סרטים.