התחושה הזאת מלווה אותנו מהיום הראשון של המלחמה, והיא רק מתגברת ככל שהיא מתמשכת: אנחנו לא חשובים. אנחנו קיבוצניקים, "שמאלנים", "פריווילגים", אבל יותר מהכל: אנחנו מתויגים כאויבי שלטון בנימין נתניהו.
קיבוצי עוטף עזה ספגו מכה אנושה ב-7 באוקטובר. מאות נרצחו ונחטפו, מעל ל-50 מהם עדיין בשבי חמאס, נמקים לאיטם. כ-60 קיבוצים בצפון ובדרום פונו מבתיהם, חלקם עדיין לא רואים את האופק לחזרה הביתה. שבעה חודשים אחרי והם עדיין מופקרים לגורלם. בכל הזמן הזה ראש הממשלה נמנע כמעט לחלוטין מלבטא את המילה "קיבוץ".
פוסטים המתפרסמים בבלוגים של זמן ישראל מייצגים את כותביהם בלבד. הדעות, העובדות וכל תוכן המוצג בפוסט זה הם באחריות הבלוגר/ית וזמן ישראל אינו נושא באחריות להם. במקרה של תלונה,
אנא צרו קשר.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
כבר 30 שנה מדברים על תהליך איטי וארוך שלא מתקדם ולא מוביל לשום דבר.
צריך לחתוך בבשר החי של תקציבים והקצבות. משפחה שתגיע לחרפת רעב של ממש בגלל שאביה לא שירת בצבא הציוני, תאלץ לשלוח אותו כשהוא נשוי ומשאיר את אשתו עם ילדים בבית. המשכורת הצבאית והתקציבים שכן יגיעו אחר כך כתוצאה מהשירות, יוציאו אותם מהרעב.