בפוסטים האחרונים התחקיתי אחר סיפורם של האדמו"רים הציוניים משושלת חסידות בוהוש, שאת דמותם הציונית מנסה החסידות בתצורתה הנוכחית-קנאית להשכיח.

אלא שלא רק דמויות ציוניות נדחקות אל שולי ההיסטוריה במסגרת מפעל ההכחשה החרדי, אלא גם דמויות "מביכות" הרבה יותר, כאלו שהפנו עורף למורשת אבותיהם, למשל.

מנדי שפירו הוא יוצר ומפיק טלוויזיה (עכשיו קרוב, מחובר/ת ועוד), בן 27 ואב לילד. בוגר ישיבות ומכון הסמכה לרבנות. דתל"ש. כותב בנושאי יהדות ודתות, היסטוריה, פילוסופיה, פסיכולוגיה, תרבות, אקטואליה ופוליטיקה.

בס"ד

לפני כמה שנים התחלתי לכתוב מחזה על סיפור ששמעתי מסבי אריה לייב לויט ז"ל. זה קרה בספטמבר 1942. סבא היה אז בן 15, אח בכור לארבעה קטנים. הוא שמע את נאומו של חיים רומקובסקי, ראש היודנראט בגטו לודז', שבו קרא להורים למסור את ילדיהם שמתחת לגיל 10. 

עו"ד סא"ל (במיל'), לשעבר שופטת בעבירות טרור, שירתה בפרקליטות הצבאית ובמשרד החוץ, חברת פורום דבורה. מחזאית ותסריטאית, כותבת סיפורי ׳קשת אחים׳ (keshet-achim.com)

כשספינותיהם של מגלי הארצות האירופאים הופיעו לראשונה מול חופי יבשת אמריקה, ילידי המקום כלל לא הבחינו בהן. בתודעת הילידים לא הייתה קיימת תבנית קוגניטיבית ל"ספינת מפרשים ענקית" ולכן הם ראו מולם רק גלים. הסיפור הזה כנראה לא אמיתי, אבל הוא משמש כמשל אפיסטמולוגי לגבולות ההכרה וגם לעיוורון תפיסתי.

כשבוחנים את ההיסטוריוגרפיה של ארץ ישראל, מתגלה תמונה הפוכה מזו שמעלה המשל: מי שלקה בעיוורון היו דווקא החוקרים, הנוסעים, המתיישבים האירופאים והציונים, שהגיעו לארץ וציפו שתושביה יתאימו לתפיסות שהביאו עימם בנוגע לאופן שבו נראים פיתוח, חקלאות וקידמה.

אורי ארליך הוא עיתונאי לשעבר, פעיל שמאל ודובר ארגון הארכיאולוגים \"עמק שווה\".