בפוליטיקה הישראלית, לזיכרון הציבורי יש תכונה משונה: הוא נוטה להתקבע. כמו תמונה ישנה באלבום שדוהה אבל נשארת באותו מקום, כך גם דמותו של יאיר גולן. הקיבעון הזה משותף למרבה האירוניה לשני צידי המפה הפוליטית הישנה, ושניהם מחזיקים בטעות אופטית שמונעת מהם לראות את האלטרנטיבה היחידה שקיימת וצומחת כיום בשטח.

בימין זוכרים ליאיר גולן את "נאום התהליכים" המפורסם, ומתוך רפלקס מותנה מייחסים לו עמדות "בוגדניות" או אנטי-לאומיות. מהצד השני, בשמאל המסורתי, רבים עדיין מביטים בו בחשדנות: הם רואים בו גנרל מיליטריסט, בשר מבשרה של מערכת הביטחון, או מזהים אותו בטעות עם "השמאל הישן" – זה של מפלגת העבודה ומרצ.

בימין זוכרים לגולן את "נאום התהליכים" וברפלקס מותנה מייחסים לו עמדות "בוגדניות". מהצד השני, בשמאל המסורתי, רבים עדיין מביטים בו בחשדנות: הם רואים בו גנרל מיליטריסט או חלק מ"השמאל הישן"

זוהי טעות היסטורית: הרי מפא"י הייתה זו שהובילה את מפעל ההתנחלויות, ומרצ לעתים הרכינה את דגל השלום כשהפך לנטל. גולן אינו המשך של אלה; הוא מציג זן חדש של מנהיגות. ההתנגדות שחלקים בציבור מגלים כלפיו וכלפי מפלגת "הדמוקרטים" נובעת מהתעקשות לשפוט את ההווה במשקפיים של העבר, תוך התעלמות מהשינויים העצומים שעברה החברה הישראלית.

אלא שהפער בין התדמית הציבורית לבין המציאות הפוליטית מעולם לא היה גדול יותר. מי שמקשיב לטקסטים, מגלה שסביב גולן התגבשה נבחרת של שותפים שמציגים יחד אלטרנטיבה מגובשת, אמיצה וצלולה.

הטעות הנפוצה ביותר נוגעת למישור המדיני-ביטחוני. במשך שנים הורגלנו לסיסמאות עמומות מהמרכז על "צמצום הסכסוך" או "ניהול הסכסוך", ולתחזיות מעורפלות שקרסו אל מול המציאות הכואבת. בניגוד לגמגום הזה, "הדמוקרטים" מניחים על השולחן עמדה חדה: סיום הכיבוש, היפרדות ותהליך מדיני שבקצהו מדינה פלסטינית, כאינטרס ישראלי עליון. לא כטובה לפלסטינים, לא ככניעה, ולא מתוך תמימות – אלא מתוך ראייה ביטחונית וציונית מפוכחת.

ניתן לזקק את הגישה הזו למשפט המייצג במדויק את תפיסת עולמם: "בלי חירות לפלסטינים – אין ביטחון לישראל; ובלי ביטחון לישראל – לא תהיה חירות לפלסטינים". ההבנה ששני המרכיבים הללו שלובים זה בזה היא תפיסת ביטחון של מי שראה את ההשלכות של הכיבוש ומבין שחומות וטכנולוגיה לא יספקו שקט לנצח ללא אופק מדיני. גולן אינו מציע "שלום עכשיו", אבל הוא מציע תהליך המבוסס על הכרה במציאות, במקום לחיות על החרב לנצח.

בניגוד לגמגומי "ניהול הסכסוך" – לדמוקרטים עמדה חדה: סיום הכיבוש, היפרדות ותהליך מדיני שבקצהו מדינה פלסטינית – כאינטרס ישראלי עליון. לא כטובה לפלסטינים, כניעה או תמימות אלא מראייה ביטחונית וציונית

יתרה מכך, הרווח מאימוץ המדיניות הזו חורג הרבה מעבר לגבולות ישראל. בעוד ממשלת הימין מובילה אותנו לבידוד מדיני ולמעמד של "מדינה מצורעת", המתווה של גולן הוא המפתח היחיד שפותח את הדלת לברית האזורית המיוחלת עם סעודיה ומדינות ערב המתונות.

העולם המערבי ומדינות ערב ממתינים לפרטנר ישראלי שמוכן לדבר בשפה של פתרונות. אימוץ החזון הזה יהפוך את הסוגיה הפלסטינית מנטל מדיני למינוף אסטרטגי, ויבטיח לישראל מעטפת תמיכה בינלאומית חסרת תקדים מול האיומים האיראניים.

וכאן נכנסת לתמונה סוגיית ה"ציונות", שרבים עושים בה שימוש ציני. פוליטיקאים רבים מתהדרים בהבטחה ל"ממשלה ציונית רחבה", כשהם משתמשים במונח הזה כשם קוד להדרת ערביי ישראל. הציונות של הדמוקרטים מציגה תפיסה אחרת, בוגרת ובטוחה בעצמה: ציונות שדוגלת בזכותו של העם היהודי להגדרה עצמית במדינת ישראל העצמאית בארץ ישראל, אך בו-זמנית מכירה בכך שזכות זו אינה סותרת את זכותם של הפלסטינים להגדרה עצמית באותה כברת ארץ – בין אם במדינה לצד מדינה, פדרציה או קונפדרציה.

בראייה זו, המבחן לשותפות אינו שירת "התקווה" אלא הכרה במציאות. כל מפלגה ערבית שמכירה בזכותה של ישראל לממש את ההגדרה העצמית של העם היהודי – היא שותפה ראויה וטבעית. שותפינו הערבים לא צריכים להפוך לציונים בעצמם; הם צריכים להיות אזרחים שותפים שמקבלים את זכות קיומנו כאן, בדיוק כפי שאנו מכירים בזכויותיהם.

בעוד ממשלת הימין מובילה אותנו לבידוד מדיני ולמעמד של "מדינה מצורעת", המתווה של גולן הוא המפתח היחיד שפותח את הדלת לברית האזורית המיוחלת עם סעודיה ומדינות ערב המתונות

מתוך התפיסה הזו, היחס לחברה הערבית משתנה מן הקצה אל הקצה, והופך מאילוץ לאסטרטגיה. בזמן שמפלגות אחרות בגוש השינוי מהססות להצטלם עם נבחרי ציבור ערבים, גולן וחבריו שוברים את תקרת הזכוכית הזו לחלוטין. בתוך הבית פנימה, הדלת פתוחה בפני אזרחי ישראל הערבים להצטרף כחברים שווים במפלגה – לא כקישוט, אלא כמי שעומדים בראש מטות, חברים בסיעה ושותפים לעיצוב החזון. שנית, המפלגה רואה בהעלאת אחוז ההצבעה בחברה הערבית יעד אסטרטגי ודמוקרטי ראשון במעלה, בניגוד לאחרים שרואים בו איום דמוגרפי.

זוהי שפה פוליטית חדשה: לא עוד שיח צר של "זכויות" בלבד, אלא שיח של אחריות משותפת. הדמוקרטים מציעים ברית אמיצה שבה האזרחים הערבים הם שותפים מלאים לא רק בחלוקת המשאבים, אלא גם בעיצוב דמותה של המדינה ובשמירה על ערכיה הדמוקרטיים מול מי שמבקש לערער אותם.

הנכונות לשילוב אינה מסתיימת בקלפי. גולן, ויחד איתו כל נבחרת חברי הכנסת של המפלגה, מבינים שאין תקומה למחנה הדמוקרטי ללא שותפות אמת. זה מתבטא בנכונות מוצהרת, ללא גמגום, לשילוב מפלגות ערביות בקואליציה עתידית, ואף במינוי שרים ערבים בממשלה כחלק טבעי ואינטגרלי מההנהגה הישראלית. במציאות שבה רוב הפוליטיקאים מסתתרים מאחורי החשש "איך זה ייראה", הדמוקרטים מציגים עמדה פשוטה: אי-אפשר לבנות עתיד משותף כשהערבים נמצאים תמיד מחוץ למשחק.

הגיע הזמן שהציבור הישראלי יעשה "ריענון גרסה". המציאות מחייבת אותנו לזנוח את המונחים המיושנים של "ימין" ו"שמאל", שאיבדו את הרלוונטיות שלהם. את יאיר גולן ואת מפלגתו אין למדוד בסרגל של המאה ה-20, אלא לפי קווי המתאר של המאבק הישראלי הנוכחי: מצד אחד המחנה הדמוקרטי-ליברלי-הומני, המתייצב בראש מורם ובגב זקוף אל מול המחנה הלאומני-משיחי-הלכתי.

הדמוקרטים מציעים ברית אמיצה שבה האזרחים הערבים הם שותפים מלאים לא רק בחלוקת המשאבים, אלא גם בעיצוב דמותה של המדינה ובשמירה על ערכיה הדמוקרטיים מול מי שמבקש לערער אותם

לא צריך להסכים עם גולן על כל פסיק. מותר להתווכח על הקצב או על הדרך. אבל מי שמתעקש לפסול אותו על בסיס סטיגמות משנות התשעים, מחמיץ את ההזדמנות היחידה לשיקום. מי שמחפש אלטרנטיבה שלטונית אמיתית, מי שמחפש דרך יציאה מהפלונטר הישראלי באמצעות הכרה במציאות ולא בריחה ממנה – חייב להכיר את העמדות האמיתיות של הדמוקרטים לפני שהוא מחליט. הגיע הזמן להפסיק לפחד מהצל של עצמנו, ולהתחיל לבנות את השותפות שתציל את ישראל.

ארנון הראל הוא כותב ואזרח הפועל במסגרת המחאה האזרחית בישראל. כתיבתו נעה על התפר שבין ניתוח ביקורתי לפעולה אזרחית, ומתמקדת בפערים שבין חוק, מוסר וכוח בפעולת מוסדות המדינה. הראל רואה בכתיבה עצמה אקט אזרחי, ובשתיקה לנוכח עוולות – צורה של שיתוף פעולה. 20 שנות קבע ועוד 15 שנות מילואים בחיל האוויר בתפקידי פיקוד בשדה, מודיעין ומטה; 25 שנות אפיון, עיצוב פיתוח וניהול פרויקטים של מערכות מידע גדולות; 6 שנות הוראה בתיכון. בעל השכלה אקדמאית נרחבת ומגוונת.