התקשורת תמיד הייתה יותר מצינור מידע – היא מעצבת מציאות ומחוללת שינוי. בעידן של משבר אמון במוסדות המדינה, התקשורת היא לא רק משקפת מציאות, אלא יכולה להיות כוח מניע לשיפור השירות לאזרח. כאיש חברה אזרחית שעוסק בחיזוק השירות הציבורי, הנה שש תובנות שיכולות להפוך את הסיקור של התקשורת למנוף לשינוי אמיתי.

1. לא רק כשל מערכתי

קל לסקר כישלונות, קשה יותר לזהות הצלחות. על כל כותרת על מערכת שקורסת, יש עשרות שפועלות ביעילות ובמסירות. חשוב להאיר גם את ההצלחות השקטות, כי הן בונות אמון ומחזקות את המערכת. בואו נספר את הסיפור המלא.

עומר וינברג הוא מנכ"ל ארגון תשתית לחיזוק השירות הציבורי וחבר בצוות מוביל באקו ממשל - מרחב רב מגזרי של ארגונים הפועלים לחיזוק השירות הציבורי בישראל.

לאורך ההיסטוריה של מדינת ישראל, מערכת החינוך הייתה חממה שהצמיחה את מובילי המשימות הלאומיות הגדולות. כאן, בין כותלי בתי הספר, תנועות הנוער והמכינות, נולדו האתוסים המכוננים של החברה הישראלית – ההתיישבות בנגב ובגליל, השירות הצבאי המשמעותי, ההתנדבות לחינוך בפריפריה.

התקופה האחרונה חידדה לכולנו עד כמה המערכות הציבוריות הן קריטיות לחוסן הלאומי שלנו – מערכות הרווחה שתומכות באוכלוסיות מוחלשות, תשתיות שמחברות בין יישובים, תהליכי רכש שמבטיחים מוכנות לחירום.

עומר וינברג הוא מנכ"ל ארגון תשתית לחיזוק השירות הציבורי וחבר בצוות מוביל באקו ממשל - מרחב רב מגזרי של ארגונים הפועלים לחיזוק השירות הציבורי בישראל.

בבחירה בין יורש העצר הסעודי מוחמד בן סלמאן לבין איתמר בן גביר – בחר ראש הממשלה בנימין נתניהו בבן גביר – ובמקום למקם את ישראל בצמרת הפוליטיקה העולמית, הציב אותה במחנה הכהניסטי. את המחיר משלמים כולנו

שורש הטעות של ישראל נעוץ בכך שכאשר אתה יוצא עם ארצות הברית למלחמה משותפת נגד איראן, אתה חייב להתאים את עצמך לצרכיה – ולא לצפות שהמעצמה הגדולה בעולם תתאים את עצמה לפוליטיקות הקטנות שלך, בייחוד כשהן סותרות את יעדיה האסטרטגיים.

פנחס ענברי הוא חוקר בכיר של מזרח התיכון, עיתונאי, סופר, תסריטאי ומשורר. מחבר הערכים על הפלסטינים באנציקלופדיה העברית החדשה. שימש שנים רבות חוקר במרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה. חיבר ספרי עיון על הבעיה הפלסטינית, וספר בלשנות על שורשי השפה העברית "סיפור שורש". הרומנים שחיבר יחד עם אשתו אביבה הם: "על גב סופה" - על אתגרי הקהילות הנוצריות בגליל המערבי בימי המנדט הבריטי מול האסלאם הרדיקלי ומעמד האישה, ו"שומר השאול" עוסק בשחיתות הישראלית.

לכבוד חודש הגאווה, נזכרתי כי בתקופת המנדט אסר החוק על יחסי מין בין גברים. כתוצאה מכך, ההומוסקסואל נכח בשיח הציבורי – הוא סומן כמושא לאיסור, כסכנה, או כבעיה שצריך לדבר עליה.

אך מה על הלסבית? הלסבית, לעומתו, הייתה נעלמה. בעיתונות העברית של אותן שנים היא כמעט לא הייתה קיימת, ומה שאינו קיים – הרי אינו אסור. כדי למצוא אותה צריך לבלוש: לעבור על מאות כתבות וידיעות ומודעות, ולקרוא דווקא את מה שנותר בין השורות.

ד"ר אורית יעל (Orit Yaal) חוקרת היסטוריה חברתית ומגדרית. היא משתמשת בתקשורת ההמונים של התקופה כמקור להבנת החברות הנחקרות. להנאתה לומדת כל החיים, לפרנסתה מרצה במכללה אקדמית כנרת, לשלמות נפשה מרצה אקטיביסטית במסגרות אזרחיות (פורום מיכל סלה, מכינות קד"צ), פובליציסטית בעיתונות החופשית ונואמת בכיכרות. בחייה הפרטיים קיבוצניקית, פמיניסטית נשואה ואם לארבעה. מאמינה בשוויון חברתי, כלכלי ופוליטי, כי רוב בני האדם טובים צריך רק ללתת להם את הכלים להראות את הטוב הזה.

במשך רוב שנותיה נשענה הברית בין ישראל לארצות הברית על הבנה לא כתובה: ישראל תלויה בוושינגטון, אך ההחלטות הסופיות מתקבלות בירושלים. כיום יותר ויותר ישראלים מתחילים לפקפק בהנחה הזאת.

הלחצים האמריקאיים במהלך המלחמה בעזה, הניסיונות להגביל את תגובת ישראל לאיראן ואף ההתערבות הפומבית במשפטו של בנימין נתניהו, מחזקים תחושה גוברת שוושינגטון לא רק משפיעה על החלטות ישראל אלא גם מגדירה את גבולות הגזרה שלה. השאלה שמטרידה כיום ישראלים רבים היא האם התלות ההכרחית בארצות הברית החלה לבוא על חשבון חופש הפעולה של ישראל.

יהודה לוקץ׳ הוא פרופסור-חבר אמריטוס ליחסים בינלאומיים באוניברסיטת ג׳ורג׳ מייסון, וירג׳יניה. פרסם חמישה ספרים. הוא מחבר הספר שיצא לאור לאחרונה: "Op-Ed: Musings on War & Peace in the Middle East and Beyond"