לאחרונה הכנסת הכירה בחשיבות של דמוקרטיה מקומית בישראל, והעבירה בקריאה טרומית הצעת חוק פרטית של יו"ר ועדת הפנים יעקב אשר, בתמיכת שר הפנים משה ארבל, שמתגמלת חברי מועצה על השתתפותם בישיבות ומעניק להם החזרי הוצאות. אכן מדובר בדברים בסיסיים לגמרי, שמרבית האנשים מצפים לקבל בתמורה לעבודתם, אך עד היום חברי מועצה היו מתנדבים לחלוטין.

יש לכך משמעויות דמוקרטיות אדירות, החל מכך שמגוון רחב יותר של אנשים מהקשת החברתית והסוציו-אקונומית יוכלו להרשות לעצמם לרוץ בבחירות המקומיות – הרי התנדבות היא פריווילגיה במידה רבה – וכלה בחיזוק האיזונים והבלמים ברשות.

הילה אביב ירושלמי היא חוקרת בארגון "תנועה ישראלית", הפועל לחיזוק המעורבות המקומית בשלטון המקומי.

בכל מערכת בחירות חוזר אותו מחזה. מתמודדים מכל הקשת הפוליטית מבטיחים לשנות, לתקן ולהציל את המדינה. אבל לא פעם, במקום להתווכח על המדיניות, הוויכוח הופך למאבק על עצם כללי המשחק. כל מחנה מבקש לעצב אותם בהתאם לתפיסת עולמו, בתקווה שכאשר יהיה בשלטון, הכללים ישרתו אותו.

זו אחת מנקודות התורפה העמוקות ביותר של הדמוקרטיה הישראלית. במדינות דמוקרטיות ממשלות מתחלפות, אך כללי המשחק נשארים יציבים. בישראל, לעומת זאת, גם כללי המשחק עצמם הופכים שוב ושוב לזירת המאבק הפוליטי.

עירן קייס הוא דרוזי ערבי ישראלי. חוקר ויועץ מדיניות ואסטרטגיה ופעיל חברתי

כשיזמית טכנולוגיה ישראלית מקימה בעזה, ביחד עם רופא פלסטיני-אמריקאי, כפר ליתומים עזתים, זה מעורר הרבה יותר מסקרנות.

וכשבכפר הזה, ששמו "כפר התקווה", מסתופפים כרגע כ-18,000 יתומים – אני מחליטה להיפגש עם היזמית רינה נאור, כדי להבין מה הביא אותה לעזוב, זמנית, את עבודתה ולשקוע בעשייה כל כך מורכבת.

פאר לי שחר היא עיתונאית, חברה בוועד הפעיל של מפקדים למען ביטחון ישראל, בוועדת ההיגוי של פורום ארגוני השלום ופעילת שלום בתנועת נשים עושות שלום. היא חברה במועצה הדתית של עיריית תל אביב. בעלת ותק של עשרות שנים בתקשורת - בגלי צה"ל (ככתבת הראשונה ביומני החדשות) וככתבת מדינית ופוליטית בעיתונים חדשות ועל המשמר ועורכת ומגישה יומני חדשות ותוכניות מלל ברשת ב של קול ישראל.

יש משהו מסקרן שמתרחש בעשורים האחרונים בפוליטיקה, לא רק בישראל אלא גם ברחבי העולם. לכאורה, הימין הפופוליסטי והשמאל הווקיסטי הם שני מחנות שנמצאים בשני קצות המפה. הם מתעבים זה את זה, משתמשים בשפה הפוכה ומקדמים אידאלים שונים לחלוטין.

אבל אם מתבוננים לא רק במה שהם אומרים אלא גם באופן שבו הם חושבים ופועלים, מתגלה דמיון מבני מפתיע. כאן נכנסת לתמונה תאוריית הפרסה – הרעיון שלפיו הקצוות הפוליטיים אינם ממשיכים להתרחק זה מזה בקו ישר, אלא מתעקמים כמו פרסה ומתקרבים זה לזה בדפוסי החשיבה, בשיטות הפעולה ובאופן שבו הם מבינים את המציאות.

מנדי שפירו הוא יוצר ומפיק טלוויזיה (עכשיו קרוב, מחובר/ת ועוד), בן 27 ואב לילד. בוגר ישיבות ומכון הסמכה לרבנות. דתל"ש. כותב בנושאי יהדות ודתות, היסטוריה, פילוסופיה, פסיכולוגיה, תרבות, אקטואליה ופוליטיקה.