הדיון הציבורי בישראל סובל מתסמונת קוף המחט. איבדנו את היכולת לנהל דיונים בפרספקטיבה רחבה, על בסיס נתונים ומתוך כבוד הדדי לטיעונים משני צידי המתרס. כל מתרס. כל דיון נדחס בתורו לתוך קוף של מחט, כי זה היקף הקשב הציבורי, הסבלנות והסובלנות שאנחנו מסוגלים להכיל.

הדיון הציבורי בישראל סובל מתסמונת קוף המחט. איבדנו את היכולת לנהל דיונים בפרספקטיבה רחבה, על בסיס נתונים ומתוך כבוד הדדי לטיעונים. כל דיון נדחס בתורו לתוך קוף של מחט, כי זה היקף הקשב הציבורי

השבועות האחרונים מזמנים ואריאנט חדש של המחלה הזו: "הורדת גיל הפטור משירות צבאי לחרדים". התקשורת יצרה את קוף המחט הזה, שנשמע כמו תת-סעיף בתקנות מס הכנסה שאיש – חוץ מהחרדים הרלוונטים – לעולם לא יתעניין בהם.

אבל הקוף הזה מסתיר חור שחור עצום, שעליו קמו ונפלו ממשלות, מפלגות – כולל מפלגת-האם של יש עתיד, זו שהקים אביו המנוח של יאיר לפיד – ותילי תילים של דיונים ציבוריים סוערים. סוגיית גיוס החרדים לצה"ל, ולמעשה סוגיית שירות החובה כולה, והאתוס המכונן של "צבא העם".

רק אתמול נשא יאיר לפיד את דגל "השוויון בנטל", ונלחם על "סנקציות פליליות למשתמטים". רק שלשום כתב חברי ליחידה את המכתב שהפך ויראלי (זה היה ב-1986, הרבה לפני עידן האינטרנט והרשתות החברתיות) על "החייל הקרבי פראייר לאומי".

בג"ץ חייב את ממשלות ישראל, ברפיסות מחזורית של מדי כמה שנים, ליצור מודל שירות צבאי שלא יפגע בעקרון השוויון ולא יצור "אפליה בין דם לדם". וועדות שונות כגון וועדת טל קיימו דיונים כבדי ראש וחיברו מסמכים עבי כרס, טיוטות חקיקה נוסחו ושופצו ואף עברו בכנסת, והעוול בעינו עומד.

אז מה הפתרון הישראלי החדשני לסוגיית מדיניות ציבורית מן המעלה הראשונה? כזו שמערבת את היסודות הבסיסיים ביותר של קיומינו הקולקטיבי, צבא ההגנה לישראל, ערכי יסוד כדוגמת ערך השוויון, חיים ומוות, יהדות אורתודוכסית קנאית מול צרכי הבטחון של הדמוקרטיה המאוימת ביותר בעולם?

רק אתמול נשא לפיד את דגל "השוויון בנטל" ונלחם על "סנקציות פליליות למשתמטים". רק שלשום ב-1986 כתב חברי ליחידה מכתב ויראלי: "החייל הקרבי פראייר לאומי", ובג"ץ חייב ממשלות במודל ללא "אפליה בין דם לדם"

הפתרון עד עתה היה עצימת עיניים, טמינת הראש בחול ושימור הסטטוס קוו בכל מחיר. רק כאשר קיים דדליין של בג"ץ, ותמיד בדקה ה-90, שולחת הממשלה התורנית את הפרקליט התורן לבקש דחייה או להסביר בתירוצי קש את העיכובים.

אבל עידן הקורונה וסבבי הבחירות התכופים יצרו הזדמנויות חדשות ושינו את מרחב האפשרויות של הממשלה. אולי זה הקשב הציבורי שהתמעט עוד יותר והתמקד בנושאי הקורונה והבחירות. אולי זה חלוף הזמן ואפקט הסתגלנות הממאיר של הציבוריות הישראלית, אולי זו פשוט הפוליטיקה הקטנה והדילים שלה, מתחת לשולחנות ומעל הראש של הציבור. מכל מקום, הדיון הציבורי מוסגר מחדש דרך קוף המחט של הורדת גיל הפטור משירות צבאי לחרדים, מ-24 ל-21. והדיון כולו מתנהל במישור האוצרי והכלכלי – כמה חרדים ייכנסו למעגל העבודה ואף "ישתלבו בחברה הישראלית" בעקבות ההורדה, וכמה כסף יתווסף או ייחסך לאוצר המדינה.

מדיון על ערכים מוסריים, על אתוס ועל דם, עברנו לדיון על ערכים מספריים, על שקלים ועל דמים. והמאפשרת הגדולה של ההקטנה והגימוד היא תיזת ה"אין ברירה". התיזה הזו נשלפת תכופות ממגירות מקבלי ההחלטות, ביחד עם "אין מנוס", ו"נכפה עלינו". כאילו בכוח עליון עסקינן, ולא בפחדנות ציבורית ובקומבינטוריקה פוליטית בזויה. המהלך הלוגי הוא כזה –

1. ברור שהחרדים לא יתגייסו לעולם (ברור למי? על סמך מה? זה נוסה בעבר?).
2. ברור שאין ולא יהיה שוויון בנטל (רגע, אבל בג"ץ הרי קבע כבר כמה פעמים שזהו עקרון מתחייב).
3. ברור שאם לא נוריד את גיל הפטור החרדים לא ייצאו לעבוד (אבל הרי ידוע שרבים מהם כן עובדים, רק בשחור).

מדיון על ערכים מוסריים, על אתוס ודם, עברנו לדיון על ערכים מספריים, שקלים ודמים. והמאפשרת הגדולה היא תיזת ה"אין ברירה". כאילו בכוח עליון עסקינן ולא בפחדנות ציבורית ובקומבינטוריקה פוליטית בזויה

ברור שחייבים לגרום לחרדים לצאת לעבוד משום ששיעורם באוכלוסיה גדל ויגיע לשיעורים מבהילים שיעמידו בספק את יכולתה של הכלכלה הישראלית לשאת את עצמה (אבל ידוע שלא כל מי שנולד חרד מת חרד, ורבים מהם משנים את אורח חייהם. ומי אמר שהדרך היחידה לאלץ חרדים לעבוד היא הורדת גיל הפטור? הרי היה כבר נסיון מוצלח עם הקטנת קצבאות הילדים למשל).

ולכן –

אין מנוס מהורדת גיל הפטור (ברור שיש מנוס, אבל אל תבלבלו אותנו עם חלופות לא פחדניות ועם עובדות לא נעימות).

ברור את מי משרתת הצרת היקף הדיון ותפירתו המדויקת לצרכי הפוליטיקאים דה-ז'ור. וברור גם במי היא פוגעת – בכל אלה שממשיכים להתגייס לצה"ל, ולמעשה גם בציבור החרדי. הוא נפגע במובן זה שהיא מחזקת את אחיזתם של העסקנים והפוליטיקאים החרדים בצאן מרעיתם, ומשמרת את הדפוסים ההרסניים של האורתודוקסיה המשתמטת והנצלנית. וזו אכן יוצרת נטל הולך וגדל על הכלכלה הישראלית ועל הציבור היצרני ושומר החוק.

ואם כל זה לא מקומם מספיק, חלופה רצינית למדיניות הפחדנית הזו קיימת, ועד לא מזמן אף עמדה בלב הדיון הציבורי. חוק גיוס חדש, שיעמוד בהנחיות בג"ץ וישנה את כלל מודל השירות הצבאי, הלאומי והאזרחי.

זוהי המסגרת הנכונה שבה אמור היה הדיון להתנהל, ולא אחר מאשר שר הבטחון הנוכחי והקודם, בני גנץ, מנסה לקדם אותו, על בסיס עבודה מקצועית שנעשתה במערכת הבטחון עוד בימי שר הבטחון ליברמן.

אמנם יש פגם חמור בכך שוועדה צה"לית-בטחונית נטו עסקה בסוגייה הזו, ולא וועדה כלל-אזרחית, אבל יש כאן לפחות התמודדות עם סוגיית היסוד של מודל השירות, והמתח שבין האתוס שהפך למיתוס – "צבא העם" (מזה שנים רבות רוב בני ה-18 לא מתגייסים לצה"ל או לא מסיימים את שירותם בו) – לבין צורכי הצבא והבטחון הלאומי, הכלכלה והציבור.

המיתווה המוצע הוא יצירת מסלולים שונים לשירות צבאי, לאומי ואזרחי, על בסיס מקצועי וערכי, כאשר צה"ל מקבל "זכות סירוב ראשונה". זהו מיתווה מורכב, שכמו כל פתרון של בעיה סבוכה פותר חלק מבעיות המצב הקיים אך יוצר בעיות חדשות. אבל הדיון הציבורי אמור היה להתנהל עליו, ולא על קוף המחט של הורדת גיל הפטור.

מצב שבו שר בטחון לא מצליח להשמיע את קולו בדיון ציבורי על סוגיה בטחונית הוא נדיר מאוד במחוזותינו. אבל עובדה, גנץ הושאר מחוץ לקוף המחט, ואילו השטריימל – מעשה שטן – כמעט מועבר דרכו. מה רבו מעשיך השם.

מצב שבו שר בטחון לא מצליח להשמיע קול בדיון ציבורי על סוגיה בטחונית – נדיר מאוד במחוזותינו. אבל עובדה, גנץ הושאר מחוץ לקוף המחט, ואילו השטריימל – מעשה שטן – כמעט מועבר דרכו. מה רבו מעשיך השם

נכון ללפני מספר ימים החליטה הממשלה לבטל את הורדת גיל הפטור, אבל המילה האחרונה טרם נאמרה. האם תשכיל הציבוריות הישראלית לנהל את הדיון החשוב הזה שלא דרך קוף המחט?

ערן עציון הוא יזם מדיני ופוליטי, דיפלומט בכיר לשעבר, כיהן כסגן ראש המועצה לביטחון לאומי במשרד ראש הממשלה, וכראש התכנון המדיני במשרד החוץ. המוטו שלו הוא: Speak Truth to Power. מאמין שהמפתח לעתיד ישראל, והעולם החופשי, הוא מהפיכה בשיטה הדמוקרטית

צריך להתחיל מהסיכום, לא יכול להיות עוד סגר. מדובר בכלי קיצוני ודכאני שצריך להיות שמור רק למצבים חריגים. רק אם כל האפשרויות האחרות מוצו. במצבה של ישראל היום אין מקום לסגר. הסכנה הציבורית שבקורונה לא מצדיקה אותו (וספק אם הצדיקה בשניים, או אפילו בשלושה מהסגרים הקודמים), והממשלה הנוכחית והקודמת רחוקות מלמצות את האפשרויות הקודמות לסגר.

סגר יהיה כישלון מהדהד של הממשלה הנוכחית. הממשלה הקודמת כשלה בטיפול בקורונה – מלבד בנושא החיסונים בו הצטיינה. לגבי הממשלה הנוכחית, עדין איננו יודעים אם תצליח או תיכשל. כישלון הממשלה לא יימדד רק בשאלת מספר המתים מקורונה, אלא גם במחיר הציבורי שנשלם על הטיפול במחלה.

סגר יהיה כישלון מהדהד. עדיין איננו יודעים אם הממשלה הנוכחית תצליח או תיכשל, אבל כישלון לא יימדד רק בשאלת מספר המתים מקורונה, אלא גם במחיר הציבורי שנשלם על הטיפול במחלה

הנזקים שבסגר מוכרים לנו – אחרי האינפלציה של הממשלה הקודמת בשימוש בכלי זה. סגר יביא נזקים כלכליים למשק, נזקים נפשיים לרבים, פגיעה בילדים, פגיעה בתלמידים, פגיעה בענפים שלמים במשק ובעובדים בהם. וכמובן, מדובר בכלי דכאני ובעייתי מבחינה ערכית בדמוקרטיה ליברלית כמו שישראל צריכה להיות.

מלבד הנזקים שבסגר, גם לא ברור עד כמה באמת יועיל. חוסר האמון בסגרים הלך והתגבר תחת שלטון נתניהו, ולא נכון יהיה לתלות את אי האמון רק באי האמון בנתניהו וממשלתו הבעייתית. כבר עכשיו אנו רואים שללא אכיפה רבים אינם מקפידים על מגבלות שונות – ובצדק – גם עתה מדובר בנהלים שחלקם שרירותיים, ובאכיפה בררנית.

נוסף על כך, נכון לרגע זה הטיפול בהתפשטות המגפה רחוק מלמצות את כלל האפשרויות הקיימות. הדבר העיקרי, הבסיסי, שהיה צריך לעשות עוד מתחילת התפשטות המחלה היה החלת חובת בידוד על כל השבים מחו"ל – עם אכיפה נוקשה של הבידוד. לא סביר שכל כיתה וגן נכנסים לבידוד על כל ילד ספק חיובי, אבל מי ששבים מארץ אחרת, בצינור מתכת עם עוד מאתיים איש, מסתובבים ללא בידוד.

סך הכל, גם הוריאנט הנוכחי נכנס לישראל בדיוק מסיבה זו – היעדר חובת בידוד ואכיפת הבידוד על השבים מחו"ל.

מה שנדרש עוד מראשית המגפה היה חובת בידוד על השבים מחו"ל – ואכיפתו בנוקשות. לא סביר שכל כיתה וגן נכנסים לבידוד על כל ילד ספק חיובי, אבל השבים מחו"ל בצינור מתכת עם עוד 200 איש מסתובבים ללא בידוד

ובהקשר זה, צריך להפסיק את חגיגת הבידוד לכיתות וגנים. צריך למצוא אפשרות טובה יותר מכליאתם בבית של ילדים כי נחשפו לנדבק, אולי. הבידודים הללו מייצרים עומס על ההורים, ובעיקר כאוס עבור הילדים. ההצדקה עבורם מוגבלת במקרה הטוב.

סביר מאד שבשלב זה חדרי הכושר, המסעדות, אולמות הקולנוע והמופעים פעילים. וטוב שהם פעילים וצריכים להמשיך לפעול. אבל זו דעתי – לדעת מי שחוששים יותר ממני מהתפשטות המחלה, שמזהירים מסגר, אלו אמורים לקדם תהליך שבו יש דירוג של מגבלות.

בינתיים, לא מתקיים מיצוי אפשרויות, וכבר מדובר על סגר בזמן החגים, על מניעת לימודים מילדים ועל כליאה, שוב, של כולנו בסגר מיותר.

ההגזמה שבסגרים ובמגבלות הביאה לכך שבסגר השני, ובעיקר השלישי, הציבור החל להפר סגר בצורה די משמעותית. לא כולם, אולי לא הרוב – אבל רבים. גם היום כולנו רואים את חוסר ההקפדה על עטיית מסיכות – ובצדק. חוסר האמון הזה במגבלות המחלה נובע מהשימוש המוגזם בהן. וגם הוא חלק ממה שיהפוך את הניסיון לכפיית סגר לכזו שתהיה בין בלתי אפשרית לגרוטסקה.

כך שחוסר אמון זה, בשילוב עם ההכרה במופרכות הסגר ישתלבו עם הפרות הסגר שכבר ראינו אצל רבים, יביאו לכך שהסגר יהיה סלקטיבי, מחורר ובלתי אפקטיבי. אלא שחוסר האפקטיביות שלו במניעת התפשטות המחלה לא ימנע את הנזקים הוודאיים שיביא אתו.

בינתיים לא מתקיים מיצוי אפשרויות, וכבר מדובר על סגר בחגים, מניעת לימודים מילדים וכליאה, שוב, של כולנו בסגר מיותר. ההגזמה בסגרים ובמגבלות הביאה לכך שבסגר השני, ובעיקר השלישי, הציבור החל להפר אותו

והסגר מיותר לא רק משום שהאפשרויות למניעת התפשטות הקורונה לא מוצו, הוא מיותר גם משום שעם סכנות הקורונה, ההצדקה היחידה לסגר היא קריסה אפשרית של מערכת הבריאות. נכון לרגע זה, למרות העלייה בחולים הקשים, במרבית מחלקות הקורונה מיטות רבות פנויות. המערכת ערוכה לטפל במספר החולים האפשרי הריאלי.

משום שהמטרה לא צריכה להיות "אפס הדבקה" שממילא איננה אפשרית. המטרה צריכה להיות, כפי שאומרים שר הבריאות וראש הממשלה (ולא ברור אם מיישמים) היא לחיות עם הקורונה.

חיים עם הקורונה אינם סדרת מגבלות מתמידה על החיים, גם אינם איום מתמיד בסגר. חיים עם הקורונה הם מינימום מגבלות, מינימום איומים – ושמירת כלל המגבלות למי שנמצאים בקבוצת סיכון ולא יכולים להתחסן, וכן למצב חירום אמיתי. כזה לא מתקיים עתה.

בעיקר, יש לחדול ממדיניות ההיסטריה שאנו נתונים בה כבר שנה וחצי. הקורונה אתנו כדי להישאר – עם האנושות כולה. יש ללמוד לחיות עמה מבלי לעצור את החיים כולם, מבלי לפתח פרנויות מוגזמות או צפיות בלתי אפשריות. זו עוד מחלה, גם בה חולים ויחלו, גם ממנה מתים וימותו – המחלה הזו לא יכולה להפוך להיות האלמנט המגדיר את מדיניות מדינות העולם בכלל וישראל בפרט.

חיים עם הקורונה אינם סדרת מגבלות מתמידה או איום מתמיד בסגר. חיים עם הקורונה הם מינימום מגבלות ואיומים – ושמירת כלל המגבלות לנמצאים בקבוצת סיכון ולא יכולים להתחסן, וכן למצב חירום אמיתי

כך שסגר הוא מונח, הוא כלי שצריך להיעלם מחיינו – לא כאיום, לא כאפשרות ולא כנושא לדיון. יש להתנגד לכל הצעה לסגר, ולומר בפשטות – אם יוטל סגר מדובר בכישלון קולוסלי של ממשלת ישראל ושל מערכת הבריאות.

עמיר עקיבא סגל הוא סוציולוג, משורר ואקטיביסט. דוקטורנט לסוציולוגיה באוניברסיטה העברית, יועץ לפיתוח משאבים לעמותות וארגונים חברתיים, פרסם שלושה ספרי שירה וכותב על שירה, פוליטיקה והגירה.