הדגל, ההמנון והסמל של המדינה הם הסמלים הלאומיים החשובים ביותר כיום בכל מדינה. כישראלים אנחנו מורגלים בקדושתם של סמלים אלה. כאשר דורכים על דגלים או מעלים אותם באש, או כאשר לא נעמדים בזמן שירת ההמנון, התנהגות זו נתפסת כפעולת מחאה וביזוי, שבמדינות מסוימות גוררת אף עונשים חמורים. בישראל קובע החוק שמי שפוגע בדגל או בסמל עונשו קנס או מאסר עד שלוש שנים.

הדגל, ההמנון וסמל המדינה הם הסמלים הלאומיים החשובים ביותר בכל מדינה. כישראלים אנחנו מורגלים בקדושתם. דריכה על דגלים, העלאתם באש או אי עמידה בשירת ההמנון – נתפסים כפעולות מחאה וביזוי

הדגל, ההמנון והסמל בישראל לא השתנו מאז קום המדינה. זה המצב גם במדינות רבות בעולם. אולם יש מדינות, במיוחד בעולם הערבי, שדגלים והמנונים משתנים בהן באופן תדיר, אם בגלל שינויי משטר ואם בגלל גחמות של מנהיגים. כל שינוי של סמל טומן בחובו עולם שלם של פרשנויות, הכולל נרטיב היסטורי וריטואלים.

כך למשל הדגלים של עיראק וסוריה השתנו כמה פעמים במהלך המאה ה-20. גם דגלה של מצרים השתנה פעמיים. מאידך, דווקא הדגלים של ירדן, מרוקו ולבנון לא השתנו כלל במהלך המאה ה-20. במקרה של המדינות המלוכניות הדבר מצביע על היציבות של הממשל באופן כללי. בלבנון,

מאידך, הדגל וההמנון הבלתי משתנים היוו איים של יציבות במדינה שנמצאת כל העת בסערה. עיראק, למשל, לא הצליחה לאמץ דגל חדש מאז הכיבוש האמריקני, דבר שמלמד על אי היכולת של מרכיבי החברה – שיעים, סונים וכורדים – להסכים על נרטיב וסמלים משותפים.

דווקא בערב הסעודית, שנהנית מיציבות שלטונית וסמלית, התעוררה לאחרונה סערה תקשורתית על רקע ציוצים שפרסם ב-27 וב-28 בינואר העיתונאי והסופר הסעודי פהד עאמר אל-אחמדי בחשבון הטוויטר שלו, ובהם הציע:

"להסיר את החרב מהדגל הסעודי".

כידוע, הדגל הסעודי צבוע בירוק, צבע המסמל את האסלאם, והוא כולל את השהאדה (הצהרת האמונה האסלאמית: "אין אלוהים בלעדי אללה ומוחמד הוא שליחו") ומתחתיה חרב.

דווקא בערב הסעודית, שנהנית מיציבות שלטונית וסמלית, התעוררה לאחרונה סערה תקשורתית על רקע ציוצים שפרסם העיתונאי והסופר הסעודי פהד עאמר אל-אחמדי, בהם הציע "להסיר את החרב מהדגל הסעודי"

אחמדי ציין שלוש סיבות מדוע הוא מציע להסיר את החרב:

1. משום שהיא אינה מתאימה לתקופתנו.
2. בשל חוסר ההלימה עם דבריו של אללה בקוראן: "אין כפייה בדת".
3. ועל מנת להדוף האשמות של אלימות והרג המופנות כלפי דת האסלאם.

כדי לחזק את דבריו הוא טען, כי בשני גלגולים מוקדמים של הדגל הסעודי, החרב כלל לא הופיעה בו.

A #Saudi ????????writer's proposal to remove the sword from the #flag sparks large condemnation. Here are the details????#SaudiArabia pic.twitter.com/bsUwBjGTHP

— A21 Middle East News (@a21middleeastn1) February 1, 2021

דבריו של אל-אחמדי עוררו סערה בסעודיה ומחוצה לה וגררו תגובות מתנגדות רבות. אחת מהן הייתה של בן משפחת המלוכה, הנסיך סטאם בן ח'אלד אל סעוד, שכתב:

"החרב היא סמל לכוח וצדק וחלק שורשי מההיסטוריה שלנו".

הוא הזכיר כי הנפת חרבות היא חלק מריקוד העֻרְדַה הסעודי המסורתי, שבו לוקחים חלק מנהיגי המדינה ובו לקחו חלק גם מנהיגי ארצות אחרות שביקרו בסעודיה (למשל טראמפ). ריקוד שמטרתו להפגין עוצמה, אצילות וכבוד, ולא להטיף לאלימות. הנסיך תהה האם יש לשנות גם את ההיסטוריה הסעודית ואת סמל הממלכה (בו מופיעים עץ דקל ושתי חרבות מוצלבות) כדי להימנע מהאשמות באלימות.

סעודים רבים רואים בחרב סמל היסטורי חשוב המתקשר הן לאסלאם, הן לתרבות הערבית והן למשפחת המלוכה והמדינה הסעודית לדורותיה. הם הביעו את מורת רוחם ממה שנתפס בעיניהם כניסיון לרצות את המערב ואף להתרפס בפניו.

סעודים רבים רואים בחרב סמל היסטורי חשוב המתקשר לאסלאם, לתרבות הערבית ולמשפחת המלוכה והמדינה הסעודית לדורותיה, והביעו מורת רוח ממה שנתפס בעיניהם כניסיון לרצות את המערב ואף להתרפס בפניו

היו שטענו כי חרבות וכלי נשק אחרים מופיעים בדגליהם של ערים ומדינות אחרות ברחבי העולם דוגמת אנגולה, סרילנקה והעיר לונדון, ומעולם לא הועלתה דרישה להסירם. יתרה מזו, על דגלי מדינות רבות במערב, במיוחד באירופה, מצויר צלב המסמל לכאורה את מלחמות הצלב והתפשטות הנצרות באלימות. מכאן, שהקריאה להסיר את החרב הינה פגיעה בסמליה ובתרבות הפוליטית של ערב הסעודית.

מנגד, היו גם סעודים מעטים שתמכו ברעיון של אל-אחמדי והציעו להחליף את החרב בציור של עץ תמר, המסמל את חצי האי ערב לצד יציבות, שפע ונתינה, או בציור של הכעבה – המקום הקדוש ביותר למוסלמים השוכן בעיר מכה.

הדיון שהתפתח בתקשורת הסעודית לגבי משמעות החרב בדגל הסעודי אינו עניין אזוטרי. הוא מתקשר למאבק המתחולל בעולם האסלאמי והערבי בכל הנוגע לדימוי של האסלאם במערב ובכלל.

הופעת ארגוני אל-קאעדה ודאע"ש שהפכו את האלימות לחלק בלתי נפרד מהאידיאולוגיה והפעילות שלהם העניקו לחרב האסלאם עומק היסטורי ומשמעות מודרנית. רבים במערב נוטים לזהות את האסלאם, על גווניו השונים, עם "החרב".

על רקע זה אפשר להבין את קריאתו של אחמדי להסיר את החרב מהדגל הסעודי, שמשמעותו באופן סמלי ניתוק הממלכה והאסלאם מכל קשר לאלימות. מאידך, רבים בסעודיה מעניקים לחרב משמעות אחרת, של עוצמה, של אצילות ושל כבוד שאינה בהכרח מתקשרת לאלימות.

יתרה מזו, לטענתם, השימוש בחרב כסמל – גם אם הוא מסמל אלימות – אינו רלוונטי עוד, כשם שהצלב אינו רלוונטי עוד בדגלי מדינות אירופה רבות (למשל, ניתן למצוא צלב בדגליהן של אנגליה, שוויץ, יוון וכל מדינות סקנדינביה).

יש לשער כי הדיון שהתעורר בתקשורת הסעודית לא יוביל, בסופו של דבר, לשינוי הדגל. הדגל, כמו גם ההמנון והסמל, הם מיסודות הלגיטימציה של כל משטר, במיוחד משטרים בעולם הערבי.

הדיון שהתפתח בתקשורת הסעודית לגבי משמעות החרב בדגל הסעודי אינו עניין אזוטרי. הוא מתקשר למאבק המתחולל בעולם האסלאמי והערבי בכל הנוגע לדימוי של האסלאם במערב ובכלל

מעבר לכך, המחקר על דגלים והמנונים בעולם הערבי מלמד כי התוצר הסופי שלהם היה תמיד היברידי. דהיינו, אף שהדגל הופיע עוד בתקופתו של הנביא מוחמד, דגלי מדינה והמנונים הינם תופעה מודרנית שהחלה במערב במאה ה-18. מדינות ערב שהוקמו במאה ה-20 חיקו את המודלים שקמו במערב, בעיקר את הדגם המלוכני הבריטי והדגם הרפובליקני הצרפתי. אולם על מנת לשמר את ההיסטוריה והתרבות המקומיים, מרבית הדגלים של מדינות ערב כללו צבעים שהיו חלק מהמורשת האסלאמית (ירוק, שחור, לבן וירוק), וכן סמלים אסלאמיים (כוכב, סהר, חרב ועוד). הוויכוח לגבי הפרשנות "הנכונה" לגבי החרב בדגל יימשך, אולם החרב קרוב לוודאי תמשיך להתנפנף בדגל הסעודי.

פרופ' אלי פודה מלמד בחוג ללימודי האסלאם והמזה"ת באוניברסיטה העברית וחבר וועד מנהל במיתווים, המכון הישראלי למדיניות חוץ אזורית. ערך יחד עם פרופ' און וינקלר את הספר "הגל השלישי: מהפכה ומחאה במזרח התיכון".

ד"ר אלעד גלעדי הוא חוקר היסטוריה תרבותית וחברתית בסעודיה וכן ספרות סעודית מודרנית.

זה לא פשוט בכלל להיות פעיל למען בעלי חיים. אנשים לא מתארים לעצמם במה זה כרוך וכמה זה קשה נפשית ופיסית במציאות הקיימת היום. אין להם שמץ מושג עם מה הפעילים מתמודדים, אחרת אני בטוחה שהגישה היתה משתנה.

תמיד צריך להיאבק על כל דבר, גם כשזה אמור להיות ברור מאליו. גם כשמדובר בתפקיד שאמור לבצע אדם זה או אחר או רשות זו או אחרת, תמיד צריך להיאבק כדי שהתפקיד יתבצע.

זה לא פשוט בכלל להיות פעיל למען בעלי חיים. אנשים לא מתארים לעצמם במה זה כרוך וכמה זה קשה נפשית ופיסית במציאות הקיימת היום. אין להם שמץ מושג עם מה הפעילים מתמודדים, אחרת אני בטוחה שהגישה היתה משתנה

זה לא קל להיות תמיד במאבק בחזיתות רבות. צריך כח נפשי לעמוד במאבקים בלתי פוסקים נגד רוב האנשים והגורמים בחברה שאינם מבינים אותך בעצם, ורואים בך "עוף מוזר" שצריך להיות סובלני אליו, או "יפה נפש" במובנו המזלזל, וגרוע מכך כאל "הקיצוניים הללו".

מיותר לציין שרוב האנשים אינם מבינים ואת מרגישה את זה. ועצם חוסר ההבנה הזה מקשה. מעט מאד אנשים מבינים אותך כשאת פעילה, ולרוב אלה פעילים אחרים.

אפילו אחותי היקרה לא ממש מבינה אותי ואפילו הודתה בזה שמעולם לא הבינה, אבל אחרי הרבה שנים היא למדה לקבל אותי כמו שאני.

הלחץ החברתי שאדם כזה עומד בו נמשך כל הזמן ומגיע ממקומות בלתי צפויים.
בעבר עבדתי במוסד בנקאי גדול, שם הנהיגו במשך תקופה מסוימת יוזמה להתנדב ולעזור, להרצות או לטפל במעונות יום לילדים ונוער של הורים קשי יום. "להיות חברתי", כך זה מכונה בתקשורת.

כשהסברתי שאני עושה הרבה מעבר לזה בפעילות של שנים למען בעלי חיים – אף אחד לא קיבל ולא הבין זאת. אולצתי למעשה ללכת ולעשות את הנדרש בתחומים התנדבותיים אחרים בנוסף, אחרת זה היה פוגע בי מקצועית. וזה מעבר לכך שלא היתה שום התייחסות לנושא בעלי החיים ולא היתה שום אופציה התנדבותית שעוסקת בהם. בעלי חיים אינם נחשבים וזה הכעיס אותי בטירוף. אינכם יכולים לתאר עד כמה. השקופים ביותר אכן היו שקופים והיתה אטימות בנושא.

אנשים מסוימים אינם מסוגלים אפילו לסבול, משום מה, כשמישהו מאכיל ודואג לחתולי רחוב. זה מפריע לכם עד כדי כך שהם מחבלים במאמצים של המאכילים, כשהם זורקים והופכים את כלי האוכל, שופכים עליו אקונומיקה, מגרשים את החתולים ופוגעים בהם ומה לא.

יש אנשים שאינם מסוגלים אפילו לסבול שמישהו מאכיל ודואג לחתולי רחוב. זה מפריע לכם עד כדי כך שהם מחבלים במאמצי המאכילים, זורקים והופכים את כלי האוכל, שופכים עליו אקונומיקה, מגרשים את החתולים ופוגעים בהם

אם אתם חושבים על החתולים ומנסים לעזור להם, אתם נאלצים לעשות זאת פעמים רבות בסתר. באמצע הלילה או לפנות בוקר. בחשאי.

בנוסף, מאכילי חתולים מקבלים פעמים רבות קנסות מרשויות מקומיות, למרות שעקרונית זה מותר על פי החוק. כדי לבטלם צריכים להכנס למאבק משפט, מאבק שפעמים רבות הוא חסר תועלת וסיכוי.

היה לי פעם שכן שאיים עלי פיסית ומילולית כי הייתי מאכילה חתולים וזה היה בעיניו "מלוכלך ומגעיל". הוא דרש שאקח אותם אלי הביתה, ודרש באיומים שאפסיק זאת מיד. החוצפה של אנשים כאלה מדהימה, אבל גם אתו הסתדרתי בסוף. להאכיל לא הפסקתי, אבל האמת היא שפחדתי. תקופה ארוכה מאד הייתי בלחץ מההתמודדות היומית אתו.

גם אנשים וגם רשויות חושבים שבמקום לחזק את ידי מי שעושה זאת ובמקום לעזור לו, אלא שגם מפריעים וגם מאלצים אותו להתמודד עם איומים מסוג כזה.

הקצפת שעל העוגה היא ההתמודדות עם בעל חיים חולה. ההתלבטות לגבי טיפולים שגורמים סבל ועקה נפשית. ההתחבטות מה עדיף בהתחשב בסיכוי שיבריא או לא, ואם ובאיזה שלב לגאול אותו מיסוריו. האם את עושה זאת למען עצמך או למענו? ואיך מתמודדים עם ההרגשה שבוגדים בו? הידיעה שהוא נותן בך אמון ואת הורגת אותו?
לא פשוט להתמודד עם כל אלה.

סמדר וכלבתה רומסי ז"ל, שחיה עד גיל 17

אלה על קצה המזלג חלק מההתמודדויות אתם חי ומנסה לתפקד פעיל למען בעלי חיים. ועדיין לא דיברנו על פעיל שנכנס למקומות שבהם מנוצלים בעלי חיים כדי לתעד, ומנסה לעזור ולו במעט, באופן זמני ונקודתי, לבעלי חיים בתעשייה. משקה את הבקר הצמא במשלוחים החיים, מתעד את הסבל שם ובמשחטות, הסוג האמיץ הזה של פעילים, שלולא הם איש לא היה יודע על הזוועות. ותמונות שקולות נגד הרבה מילים.

וישנם הפעילים האמיצים שנכנסים למקומות שמנצלים בעלי חיים כדי לתעד, ומנסים לעזור ולו במעט, זמנית ונקודתית, לבע"ח בתעשייה. משקים את הבקר הצמא במשלוחים החיים, מתעדים את הסבל במשחטות

אז להפסיק? הצחקתם, הלוואי שהיה אפשר.
שמישהו אחר יטפל, יאכיל? יתעד?

איך אפשר להיאבק למענם מבלי להראות את הזוועה ואת מה צריך להפסיק?
ומי יאבק אם הפעילים יפסיקו?

הסבל הנורא בקנה מידה כה עמוק ורחב לעולם לא יפסק ויהיה לחינם, ואף אחד מהפעילים לא יכול לשאת את המחשבה הזו. קשה מדי עבורנו לנטוש אותם לסבלם.
אז ממשיכים.
ומשלמים את המחיר.

הפוסט מוקדש בהזדהות, הבנה, וכאב, לפעילים למען בע"ח, חברים למאבק, גדולים וקטנים, אנשים שאני יודעת מה הם עוברים, ובאיזה קשיים הם עושים מה שעושים. יש מי שמעריך ויודע את היקף הקשיים, שנותן יד וגיבוי. אתם לא לבד. לא שזה מנחם, אבל פעם זה לא היה ככה.

עכשיו אולי אולי תסתכלו על "יפי הנפש" "הקיצוניים" האלה בצורה קצת שונה.

פעילת בעלי חיים וסביבה כחלק מהשקפת עולם כוללת, ובעלת שטחי עניין רבים ומגוונים. גרים אתי 2 כלבים מאומצים שלימדו אותי הרבה.