זה לא רק נחמה.

תחילה נדהמתי. אשד ההספדים ששטף את המדינה היה עצום. אחר כך הבנתי. לא רק את הגברת הראשונה מספידים, ראויה ככל שהיתה. והיתה. לקרוא ולהתפעל. איפה ישנן עוד? אבל לא רק היא נאבקה על כל נשימה ולא רק הניתוח שלה כשל.

האבל אינו רק על מה שאבד, זה על מה שנשאר ועל מה ששכחנו שאפשר שיהיה בצמרת וסביבתה. אנשים כמוה. בני-אדם. רצינו לעצור רגע את הגלגל ולכבד אישה שעשתה את המובן מאליו שהפך נדיר כל כך בקרב אישי ציבור ובני זוגם. לא רק לרדוף, להשיג ולחלק שלל אלא להתנהל בפשטות וענייניות וחמלה. נחמה ריבלין התנהלה כאחד האדם.

את עצמנו אנחנו מבכים. מדברים עליה וחושבים על השאר, משכמם ומטה, עלינו כמו שהיינו יכולים להיות אלמלא הורעלנו. צמחה כאן חברה חולה.

קל להתנער מאפרים שמיר, אזרח שכתב משהו בוטה ומשפיל, אבל אזרח, לא ראש ממשלה שמכנה חצי עם 'חמוצים' ואומר לאזרחית 'את משעממת אותי'. הארץ רעשה כאילו הדחקה שכתב שמיר נדירה, כאילו אין 'הצל', תג-מחיר ונערי גבעות ורבנים מסיתים וסמוטריץ' ומצעד הבהמות שעוד צועד.

יום לפני כן עברה צעדת יהודים בסמטאות הרובע המוסלמי. צעירים משולהבים ויראי שמיים חלפו על פני ערבים בשאגות 'מוחמד מת' ו'מוות לערבים', וראש הממשלה שטרח להתייחס לדברי הדוגמנית רותם סלע, שתק. צעדת האימים לא פתחה מהדורות אבל אפרים שמיר, זמר לשעבר, פתח גם פתח עם הפוסט 'למה לא שרה' ונפתחו שערי צקצקנות וצדקנות.

הכל פרוץ, אחים, אין על מה להלין. אלה הפנים שלנו, ככה אנחנו קורעים זה את זה בשיניים, ככה אנחנו יד איש בצוואר אחיו כשנחמה לא הסתכלה, מה חדש? ככה אנחנו בוחרים מנהיג מושחת שבוחר שרים מושחתים ומפלס את דרכו בגרזן חלוד כל הדרך לביטול משפטו כי המדינה היא ממלכתו ואין פוצה פה וגם המנדלבליט בעת ההיא יידום.

ושרה נתניהו.

היא לא נחמה, הו לא. ולא תהיה. בואו נעצור כאן. אנחנו לא אפרים.

כן, זה ורק זה מבעיר את הצער. זה לא רק נחמה, זה על מה שנשאר אחריה. כל רודפי הכבוד ומלחכי הפנכה ועוצמי העיניים ואלה שלא רואים בעיניים וסריסי השליט ואשתו החמדנית ובנם המרעיל.

רצינו נחמה.

ואין.

כרמלה כהן שלומי היא אזרחית מודאגת