במאי 1967, יוסי שמי, צלם ונגן טרומבון חובב מקיבוץ בית זרע, נקרא למילואים. הוא לקח את מצלמת הישיקה שלו וחיבר אותה לשחפ"ץ. הוא היה בן 23, ואף על פי שכבר השתתף בכמה קרבות בעבר, זו הייתה המלחמה הראשונה שלו.
לא היה לו עניין בהיסטוריה. לא בעשיית היסטוריה ולא בתיעוד שלה. הדבר היחיד שעניין אותו, לדבריו, היה להוריד את הראש ולהישאר בחיים.
למעשה, שמי – שאיבד עין אחת, את רוב חוש השמיעה שלו וחלק גדול מגולגולתו במארב של הפידאיון ליד ים המלח בפברואר 1969 – השתמש בשפה צבעונית יותר. הוא היה תקיף למדי; הוא רק רצה שזה ייגמר ושהוא וחבריו יחזרו הביתה בשלום.
והמצלמה? לדבריו, היא פשוט הייתה חלק ממנו. "אני מצלם תמונות כמו שאתה שופך כפית סוכר לכוס הקפה שלך", הוא אומר.
כשזה נגמר, אחרי שהפלוגה שלו הסתערה קדימה דרך שער האריות והשתלטה על הכותל המערבי ועל הר הבית, הוא לקח את ששת גלילי סרט הצילום המלאים והניח אותם בקופסת עץ במגירה בקיבוץ בית זרע. לאחר מכן שלח מכתב רשמי ותמציתי לאנשים ששירתו איתו: אם הם רוצים תמונה, עליהם לציין בבירור ובאופן קריא איזו מהן, לשלוח לו 25 אגורות, והוא יפַתח אותה וישלח אותה בדואר.
מפקד חטיבת הצנחנים, מוטה גור, מי שהיה לו העונג לומר את שלוש המילים המפורסמות ביותר בעברית מודרנית – "הר הבית בידינו" – לקח ממנו כמה תמונות ופרסם אותן בספרו "שער האריות". שמי לא קיבל קרדיט על התמונות. אחרים לקחו להם חירות דומה לזו של גור. לשמי לא היה אכפת.
"אני פשוט לא מתעניין בדברים כאלה", הוא מסביר. "אכפת לי איזה סוג של מקטרת אני מחזיק ביד, איזה סוג של טבק יש לי במקטרת. אכפת לי מהילדים שלי, מהנכדים שלי. זהו זה".
אבל לבנו, שם, דוקטורנט לפילוסופיה ויוצר סרטים תיעודיים, היה אכפת. הוא מאמין שהתמונות שצילם אביו – תחת אש; בעודו מחפש את אחיו הבכור אלישע, שלחם לצדו באותה חטיבה; בעודו מסתער לצד חבריו; בעודו מתפעל מיופייה הבלתי רגיל של אחות שהובילה בכיסא גלגלים את אחד הפצועים במצעד הניצחון על הר הבית – מציגות צד אחר של המלחמה.
התמונות של יוסי מציגות מבט מלמטה, שבו כאבם של הצנחנים, שאיבדו 98 מאנשיהם בשני ימי קרב, אינו מוסווה על ידי עליצות קולקטיבית, או מושתק על ידי קול הפעמונים של שולי נתן, ששרה "ירושלים של זהב".
בחוסר רצון, בדרבונו של אחיו אלישע, נגן חצוצרה מקצועי שעדיין נושא את צלקות המלחמה, הוא הסכים לפרסם כאן את התמונות – עשרות שנים אחרי אותו יום, 7 ביוני.
כמה מהן כבר הוצגו בעבר. אחרות מופיעות כאן לראשונה. ואחרות נוספות נמצאות בשלבי הכנה, בהשגחתם של בנו ואחיו, עבור ספר שכותרתו "שישה ימי מלחמה בשחור-לבן", שהם מקווים לפרסם בקרוב.
שמי כבר לא חייל צעיר. בסופו של דבר – לאחר שבילה את רוב הקריירה שלו כצלם טלוויזיה – הצלם של 1967, שהתעקש לא להיות סנטימנטלי, מתעד היסטוריה.
-
- חיילים מקבלים הנחיות על רקע כיפת הסלע
-
- מסתערים קדימה דרך שער האריות ב-7 ביוני 1967
-
- חיילים מגדוד 55 נחים על רקע כיפת הסלע
-
- מפקד הפלוגה עוזי אילת מתדרך את חיילי פלוגה ב', גדוד 71, חטיבה 55, לפני המלחמה
-
- חייל פצוע ושני חברים לקרב באוגוסטה ויקטוריה
-
- חיילים חוזרים לציוד שלהם בתום המלחמה, מודעים לחסרונם של אלה שאינם עוד איתם
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
ועכשיו אנו זקוקים לתמיכה שלך עזרו לנו להמשיך ליצור עיתונות אמינה, מקצועית וליברלית
תמכו בנו