קראתי את הספר כולו. ספר חשוב מאד, שמלמד קודם כל על כובד האחריות הנורא שהיה מונח על כתפי מקבלי ההחלטות ועל כושר העמידה המופלא שלהם בשעות הקשות. כשקראתי נזכרתי בתיאור של הרמטכ"ל הצרפתי שנשבר ופרץ בבכי כאשר התברר לו שהקו נפרץ והצבא הגרמני פורץ לתוך צרפת. אצלנו זה לא קרה.
אבל השתכנעתי שועדת אגרנט עשתה נכון כאשר קבעה כי צה"ל ולא דרג מדיני כלשהו הוא האחראי למצב שבו הוא נתפסנו עם פרוץ האש. לא רוה"מ ולא שרהב"ט אחראים לאי המוכנות של הכוח הסדיר. מי שייקרא בעיון את פקודת "אשור", המופיעה בספר, ילמד שהיא עוסקת אך ורק בתגבור הכוחות ולא קובעת היכן הם ייערכו או ע"פ איזו תוכנית ולקראת מה. התיגבור בוצע אבל הכוח לא נערך כראוי, ואם הפיקוד לא נערך זו גם תקלה חמורה של המטכ"ל, שלא בדק זאת. לא מספיק רק לספור טנקים, כפי שטל עושה לכל אורך הספר, צריך לבדוק היכן וכיצד הם ערוכים ומה מידת המוכנות שלהם. האחריות על כך היא רק של המטכ"ל, שטל היה חבר בכיר בו. כך למשל, טל כותב שחטיבות אוגדה 252 נערכו כראוי. בפועל חטיבה 14 הייתה כמעט כולה בתעוזים 10 ק"מ מקו התעלה וחטיבות העתודה היו שתיהן במחנות הנמצאים 70 ק"מ מהתעלה, כאשר אחת מהן 460 לא הייתה מוכנה לקרב מכיוון שהגיעה לסיני ערב קודם. מכל זה לא ברור על סמך איזה ידע מקצועי קובע טל בספרו שהכוחות בסיני נערכו כראוי לקראת המתקפה המצרית.
אותו דבר חיל האוויר. לא רוה"מ ולא שרהב"ט גרמו לחיל האוויר להמשיך בתצורת תקיפות שדות תעופה עד 1300 ואז להורות לכל מטוסי חיל האוויר להחליף לחימוש קרבות אוויר. בני פלד והרמטכ"ל, ביוזמתם ולא ע"פ הוראת הממשלה, היו אלה שמשכו זמן בתקווה שההתקפה המקדימה תאושר בכל זאת, אחרי שהיא בוטלה כבר בשעות הבוקר המוקדמות. כמו כן בני פלד צריך היה לדעת שלהגנת שמי המדינה של אז היו מספיקים 70 מטוסים מתוך ה300 ויותר שהיו בידיו. אבל משום מה הוא החליט בשעה 1300 להעלות את כולם לתצורת קרבות אוויר. לכן כשנפתחה האש חיל האוויר הישראלי נתפס לא מוכן כמעט כמו חיל האוויר המצרי ב- 1967. גם על כך לא אחראים רוה"מ או שרהב"ט אלא רק צה"ל.
דבר אחרון שלא מופיע בספר – בפרוטוקול חקירת רוה"מ בועדת אגרנט היא העידה כי לשאלתה את הרמטכ"ל אמר לה דדו שהכוח הסדיר ערוך ומוכן במלואו. גם על בסיס דבריו אלה של הרמטכ"ל, שמטהו לא בדק אם אכן הכוח ערוך, קיבלה רוה"מ את התביעה האמריקאית לא לתקוף בהתקפה מקדימה את סוריה.
גם בימינו צה"ל הוא האחראי הבלעדי לביצועים של עצמו בשדה הקרב. הסידור שעל פיו אם צה"ל מצליח אזי התהילה היא רק שלו ואם הוא נכשל אזי האשמה היא בדרג מדיני צריך להיפסק אחת ולתמיד.